יונתן יבין מוסר לנו כאן חבילה של תענוג במשקל כבד, בתוספת המון צחוק והתמוגגות, והכל במתיקות שאין לעמוד בפניה.
הסיפור של עמוס, התם והתמים עד מאוד ושאינו יודע לשאול ובכלל אינו יודע מאום על העולם והלכותיו ולעולם אינו תמה ואינו שואל ואינו מסתקרן, אלא פשוט מקבל הכל כפי שהוא ושח הכל כפי שהוא. נו, שלימזל מוחלט.
חברו של עמוס מילדות שאוהבו אהבת נפש ואהבת חינם, ולא אחת אומר נדהם: "חיי שמואר אתה עמוס", הריהו שפטי עורך הדין הפוחז והפוחח, פרוע ופיקח כמו שד, חריף מחשבה ושנון לשון, החוטף בעולמנו מכל טוב אשר בא ליד, והוא, משום אהבתו לעמוס, מחליט שהנה הגיע הזמן שעמוס יפרוץ סוף כל סוף מהקליפה הסוגרת עליו לשומרו, ויפקח עיניו, וידע, ויבין הלכות עולם, ויואיל נא סוף סוף לפרוץ החוצה מעצמו הכלוא וללמוד רגשות וחישות מה הם. לכן, הוא דוחף אותו לעזוב את עבודתו ומוכר עליו את ביתו, ועל תכולתו, וכל זאת שאם תישמט הקרקע הבטוחה תחת רגליו והגג מעל ראשו של עמוס הזהיר והתמים והפרוש, וגם ישוחרר העיסוק מעל יומו והממון מחשבונו, יכפה עליו תהליך התפתחות זה שמייחל לו שפטי חברו ואוהבו, שמתוך חמלה רוצה לגאלו ולראותו חי וחש ומרגיש ככל האדם.
ומכאן מתחילה להתגלגל מסכת חוויות ארוכה ונרחבת שעובר גיבורנו רך הנפש והדל בנסיון חיים.
ואכן, בהדרגה עם הסיפור שמתגלגל והנה הוא למד דמעות מהן, וערגה וסקרנות, ורצון וכעס וחרון והרפתקנות ותעוזה ותזזיתיות, יסורי אהבה ותשוקה וקנאה, וחרדה ודאגה והנה גם - שומו שמים וכל חילות הרקיע - מכחיש ובודה ומשקר, ועוד ועוד, בקיצור, כדבריו - חש חישות, ככל האדם, ואפשר סוף סוף לומר כי באה גאולתו של עמוס, ובא לידי הצלחה פרויקט חניכתו של שפטי.
לא מדובר בסתם ספר מצחיק עד מאוד ושכתוב נפלא ממש. הסופר בחר, למרבה ההפתעה לטובה, לכתוב את הספר במין לשון ארכאית-מליצית. הקורא ימצא בה עושר בלתי נדלה ותענוג גדול, וזו הופכת את הספר מצחיק עוד יותר, הרבה עוד יותר, שכן הספר מצחיק עד מאוד גם בגלל הדמויות והקורות אותן, וגם בגלל המונולוגים, שגם אם מכמירי לב, אי אפשר שלא יעלו שחוק בעיניו של הקורא ואף צחוק בפיו, והדיאלוגים הם שנונים ביותר, אך כאמור השפה המפתיעה והכל כך נהדרת וחיננית מוסיפה על כל זאת ללא הכר, ולכן הספר הוא גם מצחיק, וגם מפתיע. כל משפט מכה תענוג על שחוק ושנינה על חכמה, וכל דף ודף הוא הפתעה ותענוג ואין לקורא הנדהם אלא להמשיך להפוך בהם ולצחוק ולהתענג, ולחמול ולחבב חיבה רבה את עמוס המתוק מאין כמוהו, והרי אי אפשר אחרת שכן הוא ממיס את הלב וממלא את הנפש עדנה עד בלי די.
מומלץ ביותר. חוויה מפתיעה ויוצאת דופן מאין כמוה, ונכס יקר המציאות. תענוג צרוף ומצחיק בטירוף

-----

לוויה בצהריים.

שם הספר מרמז על צער אינטימי, על סיפור קטן ומופנם, וזה אכן בהחלט מה שמוגש לקורא.
אך בכל זאת, אי אפשר להניח אותו מרגע שמתחילים, כי אפשר בקלות להרגיש שקורה בו כל כך הרבה למרות המועט שנראה על פניו.

במהלך הקריאה נתקלנו פעם ופעמיים בסיפור על לוויה.

האחד בתחילת הסיפור, ואז הקורא יכול לחשוב לעצמו, אה, הנה הלוויה בצהריים. אבל לא, בכל זאת זה לא מרגיש כמו המשהו בעל המשקל שיתן את שמו של הספר. ואז, בהמשך אנו נתקלים בעוד סיפור על לוויה ואז שוב נאמר לעצמנו, אה, הנה, על הלוויה הזאת אולי. אבל שוב, לא, גם כאן זה לא מרגיש כמו משהו מרכזי בסיפור. בסוף, לוויה שלישית. ואז אנו מבינים. אה. אוי.

זהו בהחלט ספר שבו הסיפור נמצא יותר במה שמרגישים מאשר במה שנקרא, כי ככה זה באומנות משובחת. מעט מילים שמביאות להרבה תחושות ומחשבה. כאן הכל לגמרי נמצא בזרמים התת כתובים, ואפשר ממש לראות בעיני הרוח את פס ערפל הסכנה שמשתרג בין המשפטים ומתחתם, ואכן, אודה כי לאורך הקריאה כולה התחושה שליוותה אותי ללא הרף היא תחושת סכנה ואסון שמבשיל, בשקט בשקט ובאינטימיות, וממשמש, ובא, וזאת למרות ההתרחשויות שמתוארות כמו לאחר יד ובעצלתיים. הקריאה גרמה לי להתרכז מאוד בכתוב ולקרוא כל משפט בעיון ובמלוא תשומת הלב, לפעמים לחזור ולקרוא בו כדי לא לאבד ולו סיב של מילה כי הכל מרגיש כה הרה חשיבות.

לסיכום אוסיף שלמרות שמדובר בסיפור עצוב, הקריאה בו מילאה אותי חדווה. החדווה שבגילוי שהנה, אכן יש סופרים שהם גאונים, ואכן, ישנה הכתיבה שנקראת אומנות. וטוב לחזור ולגלות את זה גם אם רק מפעם לפעם.

תודה לעמיחי על הביקורת המסקרנת והמדוייקת שלו כאן (שורה ראשונה בכל אופן) שגרמה לי לרוץ (בעצמות חורקות) לקרוא

לדעתי - מעשה בבחורה שחלמה חלום בו היא לא ישנה כלום במשך 17 יממות (ולמרות זאת לא הרגישה טיפת עייפות וגם הרגישה ונראתה בריאה וחיונית מתמיד)..
חלום שהפתיח שלו היה בעתה וחלום בלהות. וגם סופו (בסוף הסיפור). ומתוך הבעתה התחילית היא החליקה, כנראה, אל תוך חלום רגוע, שליו, מנחם, מפצה, חלום בו היא מרוצה ממה שקורה. כל כך מרוצה.
לי הספר העלה את השאלה של חשיבות השינה בחיינו. כמה היא חיונית? כמה ממנה מהווה בזבוז של שעות קסומות? כמה ממנה צריך באמת? כמה מתוך שעות השינה שלנו הן מיותרות? ואם כן מדוע אנו מבלים במצב שינה יותר ממה שצריך ומאילו סיבות.
זה היה דבר קסום להיות לבד לבד עם גיבורת הסיפור בכל השעות הדמומות והשוממות האלה והכל כך שלוות ושלמות. רק היא עם עצמה, ורק הקורא איתה משקיף בשקט, והחלום, או לא, שבתוכו היא נמצאת ובתוכו היא הצליחה להכניס את עצמה אל תוך בועה טובה ששומרת עליה יפה, כך שרק ההתנתקות מהמציאות, ובסוף, ההתנתקות מהחלום, היו טראומטיים, ומהליבה של החלום היא הצליחה לעשות משהו טוב ובונה.
כך לי זה נראה ואני לא יודעת אם הבנתי נכון. אך בכל מקרה אפשר בהחלט לומר שזהו ספר שמספר על העצמה של אדם את עצמו ואת פנימיותו, בדרך הכי מצויה זמינה וטריוויאלית שיכולה להיות.

סאגה אדירת מימדים ואינטליגנטית, סביב הרעיון המרכזי שבא להראות ולהדגיש את חשיבות האגואיזם של הגאוניזם והמקוריות והכשרון והחריצות וההתמדה, וניפוץ החולה הרעה כביכול שהיא הרואיזם הרסני ללא שליטה שמפזר כוחות נהדרים במקום להשאיר אותם במקומם ובידי מי שבנה אותם ברוב כשרונו לתת להם לבנות את מה שהם בונים מבלי לגלות צרות עין והתנגדות בהצלחה הכבירה שלהם, ואז לתת לתמורות שהם מחוללים בעולם לבוא לידי ביטוי בדרך הטבעית והישרה. ואולם, נראה כי הסופרת חצתה מעט את הקו המפריד בין רעיון שהוא בסך הכל בריא ובונה בעיקרו ושיש בו הגיון, אם הוא שומר על צניעות, לבין שגעון גדלות גם אם לא עצמי או אישי לגמרי, אלא יותר כלפי הרעיון עצמו, וזה כנראה מה שקומם כל כך הרבה נגד הרעיון ונגדה עצמה. אם היא היתה מחכימה להתכופף מעט (להיסחף פחות בספר הזה עצמו, למשל), לא רק שהיא לא היתה מעוררת כל כך הרבה התנגדות, היא גם היתה סופגת הרבה פחות ממנה, שממילא גם היתה פחותה, ולכן, באה לידי ביטוי כאן גם כן חשיבותה של צניעות, גם במקרים של גאוניות, אם לא במיוחד במקרים של גאוניות. זהו ספר שהוא נבואה, שהרעיונות המרכזיים בו מוקצנים עד כדי אפוקליפסה, על מנת להדגיש ביתר שאת את משקלם של הרעיון הבונה ושל הרעיון ההרסני.
וכמובן, ישנו גם סיפור אהבה נהדר, סיפור אהבה גדול, שנלחם ושורד נגד כל כך הרבה כוחות הרסניים, גדול כפי שנפילים יכולים לאהוב.

ספר קטן, וטעון ביותר, מטריד, ונוגע במקומות הכי רכים בלב. על חברות בגיל 10, ועל הבטחה עיקשת להישאר נאמנה לחברה שנעלמה, על רגשי אשם גדולים של ילדים קטנים, ובכלל על עולמם הפנימי המוזר ועל תפיסותיהם הבוסריות.
קראתי אותו שוב. משום שבקריאה הראשונה פשוט בלעתי אותו מהר מהר מרוב פחד ודאגה ובלב רוטט. עכשיו חזרתי לקרוא אותו, בין היתר, בגלל הפרק על עוף הבר שלא הרפה ממני במשך כל החודשים הארוכים מאז הקריאה האחרונה והמשיך לחזור אלי. בגלל מה שזה אומר, בנקודת הזמן הזו הספציפית בסיפור, אבל גם בגלל צורת הכתיבה שמסתירה יותר מאשר מגלה. פרק מצמרר ביותר, ולא בגלל קור השלג. בכלל זה מן ספר סתרים כזה, וזאת מכיוון שהמדובר בעולמם של רכים בשנים, וגם בגלל שזה כתוב על ידי סופר שהוא משורר.
הספר מלא בתיאורים מרהיבים של עולם השלג הקסום והאדיר, ובכלל הסופר מתאר ברוך אינסופי ובפיוטיות את הטבע ואת התמורות בנוף. ואולם, בספר הזה זה דווקא צובט כל כך בלב, בגלל שזה נמצא לצד ההיעלמות הכל כך קשה לעיכול. כמה עצוב לשמוע איך שהחיים נמשכים ברוב הודם ויופיים, ברקע של ההיעלמות הכל כך מעציבה וגורלית.

נראה לי שהספרון הזה יהווה עבורי סימן להפסקה עכשיו, נדמה לי שארוכה, מספרים. להפסיק מעט את ההתעללות העצמית לכמה זמן. כי אני מודה שאני מותשת נפשית ושדודה כרגע מכל החבורה. חלקם שוברים את השיניים חלקם את הראש חלקם את הלב חלקם גורמים לי לכאב ברכיים חלקם בוצעי קרביים. לא נשארים שלמים, בחיי.
מה אתם אומרים? זה לא רעיון כל כך רע, נכון? הפסקה שכזו, מנוחה?
קורה לכם מדי פעם?
נראה לי שאני מכינה לעצמי דיאטת תשבצים וסיינפלד לחודש הקרוב.

מנגיעה מזערית, ראשונית, שטחית וחלקית שלי בספר, נראה לי שאפשר לומר שלספר הזה יש כנראה איזה 20 רמות של הנאה שאפשר להנות ממנו.
כלומר, אדם שלמד / קרא / התוודא ללא מעט שירה שנפרשת על פני מאה שלמה לפחות (ולא הנוכחית) - ג'והן מילטון, ויליאם בלייק, וודסוורת, שייקספיר, פרסי שלי, גתה, דנטה, ועוד ועוד; מיתולוגיה; לטינית; היסטוריה; אנתולוגיה; הברית החדשה; שירה יוונית; אפלטון, הומרוס, ועוד די הרבה קלאסיקות - אדם כזה יוכל להגיע לרמה די טובה של הנאה מהטקסט במידה והספר הוא לטעמו. וזה מכיוון שהמשפטים בספר הזה באלפיהם מקפלים בתוכם רמיזות לטקסטים הללו, תדיר שזורים ציטוטים מתוכם, ומרמזים לאמירות מתוכם בדרכים שונות ומגוונות, ואפילו מכילים עקיצות בקשר אליהם או לכתיבה שכתבו עליהם.
לאדם שבבית ספרו לא טרחו לכלול אל כל הנ"ל בתכנית הלימודים, או שבמשפחה לא דאגו שהוא ילמד אותם בצעירותו, או בכלל שהנסיבות טרם אפשרו זאת, ובכן, לגביו זה יהיה פשוט ספר יוצא דופן, בעל מבנה יוצא דופן, כתיבה מוזרה ויוצאת דופן, שיטת סיפור יוצאת דופן. מן חוויה מוזרה אך מסקרנת, שבמקרה הטוב בכל זאת מתמכרים לה מתוך סקרנות, ומתוך הרגשת החדשנות שבו, כי זה לא דומה לשום ספר אחר באורך מלא ולשום צורת סיפור. זהו סגנון כתיבה שאפשר למצוא בטקסטים קצרים של פרוזה או שירה, אך לא על פני 1000 עמודים של ספר. ולכל אורכו זהו הסגנון וזו הכתיבה פחות או יותר.
חלקים גדולים של הספר כתובים במשפטים קטנים ומוקטנים. המון פעמים קטועים, בכוונה מכוונת. טריליוני משפטים כאלה. ואף לא אחד מהם הוא משפט פשוט. הרבה נחבא בתוך המעטים המזעריים האלה. וחלקים נרחבים בספר מובאים לא בצורת סיפור אלא בצורת מחשבה מופשטת.
וזה יפה, ומעניין.
אז כאמור, זה רק מההתחלה של הקריאה בספר. כנראה אתעקש, בכל זאת, ולמרות שאני לא אני שייכת לקבוצה א', לצערי הרב. ואגיע למה שאגיע. אולי אפילו אתחיל להשקיע, כי ברור שזוהי הדרך היחידה לצלוח את הספר בצורה ראויה, ובכל אופן בהנאה מסויימת.
ולאור כל זאת - זהו ספר לסקרנים, עיקשים, ולמשקיענים.
ובכלל אני אומר למי שחוכך בדעתו, שללמוד זה תמיד טוב. ותמיד כדאי. וכמה שיותר.

אני חושבת ש -

השירה
היא הדיבור בשפת הנשמות
בדיוק כפי שהמוסיקה
היא שירה בשפת המלאכים


ועוד רציתי להוסיף בעצב -

לא ידעתי לשיר
עם ההתפרצות של כל הצבעים החיים
ולא רק הנסיקות היו מרהיבות
גם הנפילות
היו מפוארות

ועכשיו

מתחיל לדהות
ולא נשאר אלא להתחיל לאסוף כוחות
לקראת ההתפוגגות שתבוא
ולמה שנמוג,
כבר מטופף במורד המדרגות


הלא תחיה?

***********
16/10/12

בעמ' 140 למשל, מתחיל המספר לדון בהתחבטות בשאלה האם לעשן בשבת, או לא. ודן בנושא הכפיה של ההלכה שכביכול מבטלת את ההגיון של הפרט. ומתחיל למדוד ולפלס את הדרך שלו לקבלת תשובה על פי ההגיון שלו. ואולם, מהו הגיון, ההגיון של הפרט, אם לא הדרך להבין דברים ולהגיע לפשר והחלטות עפ"י סך כל הידע שלו עצמו. כאשר ההלכה, מנגד, באה לפסוק הלכות מתוך ידע נרחב ומעמיק מליוני מונים מזה של הפרט, ובכך באה לשמור עליו ועל נפשו בידיעה שכליו דלים.
כך אולי נוצרים לפרט, שלא רואה את העומק והשפע של הידע שנובעים מתוך ההלכה ושעל סמכם נפסקה הלכה, התנגדות וחיבוטים כי עבורו נראה על פניו שהוא צריך לציית כעיוור לכללים שהוא לא מאמין בהם תמיד אמונה שלמה או לא יורד לפשרם.
ולכן, אולי הדרך היחידה היא פשוט להאמין אמונה עיוורת בחשיבותן של הלכות, מתוך ההבנה הזו. מתוך ההבנה שההגיון שלנו - הוא מוגבל, בלשון המעטה, יחסית למקורות ההלכה.
מה אתם אומרים?
על ההבדל בין אפיקורוס לבין דתי? שהאפיקורוס שואל שאלות, ודתי - מאמין באמונה עיוורת.
אנחנו רוב הזמן מאמינים כי זה החותר להבנה מקורית ועצמאית הוא החכם. האם גם במקרה של קבלת עול ההלכות על עצמנו זה נכון?

צמד הסיפורים הזה מספר על הדמות החזקה יותר בסיפור, שכנראה רואה כבר בזווית העין את הסכנה, וגם רואה כנראה את הסוף העגום בתוך הבנתה הפנימית, אך בוחרת להיתלות בתקווה ובטוב, תוך התכחשות, על פני השטח, למצב הדברים הלא אופטימי בעליל.

עד הסוף, שבו במשפט אחרון אחד, מגלה לנו הסופר את נצחון החלש והאפל על החזק והמואר.
ובו נהפכו כבר היוצרות מבלי שאף אחד הרגיש, או חזה.
וזאת העובדה שנבנית לאט לאט ובסבלנות לאורך הסיפור כולו, כהרגלו של הסופר המיוחד הזה.