מודה, היה לי קשה בהתחלה לא ממש הבנתי מה הולך, החלטתי לזנוח באכזבת מה את הספר. כבר התחלתי לעיין באפשרויות אחרות לקריאה אך החלטתי לנסות שוב. בחרתי ספר אחר של פוקנר וקראתי סיפור אחד, התרשמותי לא הייתה הרבה יותר טובה אבל בכל זאת עודדה אותי לחזור לספר הנטוש ומשהתחלתי שוב, כבר לא יכלתי להניח מידי. אני כבר משוכנעת פוקנר הוא אחד הסופרים המונומנטליים, שספריהם משאירים בי חווית טלטלה של משהו שהוא החיים אך בעצמה גדולה עשרת מונים. הספר מספר על מסע שעורכים גבר וילדיו לעיר מרוחקת,לקבור את האם. במזג אויר רע, כשהגשר לעיר מתמוטט לתוך נחל/נהר שוצף. תוך כדי מסע, ואף בטרם החל כשהאם עוד שכבה גוססת במיטתה, מצביע פוקנר על צעיפי הסודות שילכו ויפרמו ע"י גילוי הרהוריו, מחשבותיו, דבריו ומעשיו של אחד מבני המשפחה וגם של אחרים הנוגעים בסיפור.התמונה שנחשפת אינה קלה לצפיה. פוקנר מגלה הבנה ורגישות לנפשם של גיבוריו וגם אומר אגב דברים שסודות אינם כל כך סודיים אנשים קרובים רואים ומבינים יותר ממה שחושבים. כך שגם על הקורא מוטלת האחריות ץלהיות מעורב ולא לחכות שהכל יוגש לו מוכן לבליעה. מי שרוצה ספר חזק ולא מפנק המשאיר עם תום הקריאה ערך מוסף גדול, כדי לו לקפוץ לנהר.

#
זו היתה הביקורת של סוריקטה שהכניסה את הספר לרשימה שלי (תודה מקרב לב) והוא שהה בה מ-2016 בלי להתלונן. לא מזמן היתה פה ביקורת עליו, שהריצה כמה אנשים – ואני בתוכם – להשיג סוף סוף את הספר הזה. קניתי, קידמתי אותו בתור וקראתי בהנאה.

איבן צ'ונקין, שנולד לאמו האלמנה ונקרא "איבן" על שם בעלה המנוח, וסילי, הוא האדם הכי פחות סמלי שיש. הוא לא מבין פוליטיקה, חיילוּת זרה לו, הוא כותב בקושי וקורא בעוד יותר קושי. הוא רגיל שיעבירו אותו ממקום למקום, שיפקדו עליו ושימנעו ממנו את החיים להם נועד – להיות עובד אדמה, עם אשה, סוס ופרה. איבן צ'ונקין הוא בשר התותחים האולטימטיבי. כשאין מלחמה הוא בונה את האגו של כל מי שהוא קצת מעליו בסולם הדרגות. הוא לא מתלונן ולא מתמרד. עושה מה שאומרים לו כמו שהוא רגיל.

ווינוביץ' המציא את איבן צ'ונקין כדי להגיד דברים על הקומוניזם, על "אמא רוסיה" ועל "חברים", על הדרך בה הצליחו כמה פוליטרוקים בריונים להשתלט על מיליוני – מה מליוני, מיליארדי - רוסים פשוטים שרק רצו ביקתה וקצת אדמה לגדל בה דברים, לשתות קצת וודקה ולחיות קצת. במקום אלה הם קיבלו נאומים ואספות, פאתוס ועידוד להלשנות (על מכרים ושכנים) ולחנופה לאלה שמעליהם. יש בספר הזה כמה פנינים המתארות את התהליך הזה. ביניהם תיאור של אספת-עם בקולחוז, כשהממונה נואם בה נאום ארוך (שרק הוא לא התעייף ממנו) על השתמטות אסורה מעבודה ומביא להם כדוגמה חבר מהקהילה, ז'יקין שמו. נכון, הוא אומר, ז'יקין זה קיטע שתי רגליו כתוצאה מהמלחמה (כנראה מלחמת האזרחים) אם אין לו רגלים איש לא יאלץ אותו לקצור שחת ("אנחנו הרי הומניים!") אבל לעָשֵב שדה אפשר גם בלי רגלים, "שב לך בתלם וזחל לאט משיח אל שיח... אין טעם לתחוב בפנינו את הרגלים שאינן..." וזו דוגמה נהדרת איך מגייסים את השכנים והחברים לפקח ולהלשין על אחרים. קל מאד למשול על אותם מיליארדים ולהשתמש בפחד ובציות כאמצעים כאשר כוח הפיקוח לזה הוא בלתי מוגבל, והתמריץ הוא "עדיף הוא מאשר אני".

לא רק מתבגרים עורכים טבח בחבריהם בכלי נשק קלים להשגה. גם כאלה שכבר עברו רשמית את גיל הנעורים - אם כי נשארו באותו מרחב של "הביטו בי! אני כה מיוחד, אף אחד לא מבין אותי, אבל הרובה שלי יכריח אותכם לשים לב אלי". זה לא קורה רק באמריקה אם כי הרוב המכריע של המקרים האלה קורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שלמעשה המציאה את הז'אנר. הספר הזה יוצא דופן לא בגלל הסיפור ההופך טריוויאלי ממקרה טבח אחד למשנהו. הוא יוצא דופן כי הסופרת זנחה את מה שמוסכם על כולם כמותר לומר, והשתדלה - וגם הצליחה - לומר את האמת. זו שלא אומרים אותה בקול. וזה כשמדובר בסופרת אמריקאית - גם אם אינה חיה בארצות הברית - הוא החלטה נדירה שבנדירות, ההופכת את ספרה לספר יוצא דופן ואמיץ מאד.

יש כמה נושאים שאסור בתרבות שלנו לגעת בהם. הורות - במיוחד אמהוּת - היא אחד הבולטים שבהם. מוסכם על כולם שאם מתאהבת בפרי בטנה מרגע הלידה - או לכל היותר מהרגע שהסלקל עם העולל מגיע הביתה - והיא תגן על הצאצא בחירוף נפש, תתעלם בדרך כלל מפגמיו ותמלא את חלקה בהסכם עד יום מותה. מוסכם גם ש"אין ילדים רעים, יש רק הורים רעים או כאלה שלא מבינים את הילד שלהם". בסיפור הזה אווה היא "אמא רעה". היא לא רצתה להיות אם. וכשהפכה לאם לא התאהבה בבנה. לא הסכימה להתעלם מהמציאות, לא הסכימה לחפות על בנה ולתאר את התנהגותו במונחים סלחניים. היא העדיפה את בעלה על בנה, והעדיפה את המימוש העצמי שלה (קרייריסטית אחת!) על פני טיפול בתינוק שלה ואפיית עוגות, ובזה הפכה למעשה לאסירה של ערכי המשפחה האמריקאים בלי הרבה יכולת להשפיע על התנהלות משפחתה, שהוכתבה על ידי ילד מתוחכם ונבון ואב עיוור למציאות, שהמלחמה בהם בלתי אפשרית.

הדמות האחרת היא פרנקלין בעלה. הוא המייצג העיקרי של הרוח האמריקאית, זה שקנה את מראית העין של המשפחה האמריקאית - הורים מחייכים וילדים מתוקים. הוא שהתאהב בבנו מהרגע הראשון וסירב לראות שאולי משהו בתמונת העולם הזו פגום והמציאות אינה צבועה בצבעי טכניקולור. פרנקלין הוא הרפובליקאי האמריקאי המצוי: הוא ילד אבוד בין בני משפחתו המתוחכמים ממנו.