הסיפור מצוין הספר פחות. העלילה המבוססת על סיפור אמיתי באמת מרתקת הבעיה שהספר כתוב מאד שטוח כמו רומן רומטי זול, חבל.

אל הספר הזה לא הייתי מגיעה לולא ביקורתו המלהיבה של מנדי. אחרי שקראתי את הביקורת גיליתי שני עותקים של הספר (הישן והחדש) אצל חבר שמתייחס לספר בכובד ראש. מבט בעטיפתו של הספר הרתיע אותי מעט, כיוון שהוא לא נראה מסוג הספרים שאני נוהגת-אוהבת לקרוא, אבל ההמלצות החמות הניעו אותי להשאיל את הספר. עכשיו, חודשים(!) אחרי אני יכולה לסמן וי על השלמת קריאתו.
מדובר בספר עב כרס (709) עמודים. הספר הוא לטעמי אופרת סבון כתובה. סאגת חייה של אמה הארט נערה אנגליה פשוטה שהפכה בחייה לאשת נכסים, בעלת ממון ושררה. הספר כתוב בשפה מיושנת והקריאה בו ממש לא זרמה לי. לקח לי זמן רב להתגבר על עצמי ולקרוא אותו באמת ברצון, אך גם לאחר שכבר קראתי בעניין רב יותר אורכו של הספר ותחושת המריחה הכריעו אותי וכך קרה שגם סיומו של הספר- עשרות בודדות של עמודים הזכיר יותר מטלה לימודית ולקח לי כמה ימים.
אז מה לא מצא חן בעיני בספר מלבד אורכו ועומס התלאות העוברות על דמותו הראשית - הנטיה למוגזם, חוש הדרמה המתיש, אי האמינות בדמויות ושטחיותן. אמה הארט היא אישה מושלמת- חכמה, יפה, עם חוש יחיד במינו לעסקים ורצון ברזל, אבל היא לא ממש מוצלחת בבחירת הגברים שלה. עיצוב דמותה נראה לי דל ועני. נראה שהמחברת ניסתה ליצור גיבורה שהיא סופר אישה ועם זאת אנושית, התוצאה מבחינתי היתה דמות מרוחקת שלא ניתן להתחבר אליה.
עוד משהו שהפריע לי בכתיבה הוא הקפיצות בזמן. אלה קפיצות שנעשות לפעמים מפרק לפרק, פרק אחד היינו בקיץ ואחריו פתאום בחורף, הקשה עלי את הקריאה אף יותר. דמיינו לכם ציור מפורט לפרטים שבאמצעיתו מצוייר פרט גדול ברישול גס ואז ממשיך הציור בפרטי פרטים ועוד פעם רישום כללי וגס, זאת היתה תחושתי. חוסר עקביות בסיפור שלעתים נטפל לזוטות ואז מעביר בגסות תקופות שלמות. טכניקה שלא עלתה יפה בידי המספרת והשאירה תפרים צורמים ותחושת אי רציפות.

נתחיל בזה שנורא התלהבתי כשלראשונה החזקתי את הספר ה7 בסדרה וכבר לא יכולתי להתאפק לקרוא אותו.

הספר כתוב בצורה טובה ומעניינת (ואפילו משעשעת למידי), והוא נקרא מהר. רק התחלתי לקרוא אותו כשכעבור כמה שעות כבר הייתי בעמודים האחרונים, ואפילו לא שמתי לב. אני אודה פה שהוא אכן לא דומה לספרים האחרים, בהם יש המון קטעי פעולה, עלילה שמסתבכת מרגע לרגע, יש מקום להיות לחוץ ביחד עם הגיבורים, והכל נפרם רק ממש לקראת הסוף. הספר הזה מרגיש ממש קליל לעומתם. החוטים נפרמים יחסית מהר, והקורא לא נשאר ללא ידע. הוא אפילו יודע יותר מהגיבורים עצמם, ולכן אין כל כך מקום ללחץ או להתרגשות מרובה.
אולי השינוי באווירה של הספר קשור לשינוי שחל בגיבור, ארטמיס פאול, ואולי לכך שההרפתקא הפעם אינה מאוד מסובכת, וההתמקדות הפעם היא יותר באישיותו החדשה של ארטימיס, הפושע הידוע לשמצה שכבר לא כל כך מרושע.

בזמן שקראתי את הספר הזה הכל הרגיש לי רגוע מידי, כאילו הסופר כבר מההתחלה ניסה לרמוז שהעלילה לא מסתבכת יותר מידי ושהכל מוביל לסוף טוב.
ואם כבר מדברים על סוף, אותי הוא לא סיפק. הרגיש כמו חבל קטוע שבורח לך מבין האצבעות ונעלם במעמקי הים, ואתה יודע שלעולם לא תוכל לראות את הקצה השני של החבל.

עם זאת, מאוד נהנתי לקרוא את הספר הזה, והיה נחמד להיזכר בדמות שליוותה אותי לאורך השנים. ארטמיס פאול הוא דמות שאפשר להעריץ גם הרבה אחרי שסיימת לקרוא את הספר.
הספר הזה הרגיש לי כמו סיומו של פרק בחיים (של ארטמיס כמובן), שום דבר כבר לא יהיה כמו קודם. במשך הקריאה הרגשתי שאני לאט לאט נפרדת מדמותו של ארטמיס, שכבר התבגרה וככל הנראה כבר לא יהיו לו יותר הרפתקאות כאלו מרשימות בחייו. למען האמת, כשקראתי את המילה האחרונה וסגרתי את הכריכה הרגשתי שחסר משהו, הסופר נותן לנו להשלים את הסיפור בעצמינו. נותן לנו להשתמש בדימיון.