הורס.
כמו אגאטה כריסטי, רק יותר טוב.
הספר השלישי בסדרת תיבת פנדורין מוגדר על ידי אקונין כ״פרשה הרמטית״, כלומר, בלש בסגנון אגאטה כריסטי שבו יש כמות חשודים מוגבלת, הרמזים לזהות הפושע שתולים לאורך כל הסיפור, וכל מה שצריך לעשות, לכאורה, הוא להפעיל את ״התאים האפורים״ ולפתור את התעלומה.
למה לכאורה ? כי מי שהוא לא אראסט פנדורין (או הרקול פוארו. או שרלוק הולמס. או מגרה. או מיירון בוליטר. או אחד מחבריהם) כנראה לא יצליח לעשות זאת.
למה יותר טוב מאגאטה כריסטי ?
כי יש כאן סוג של עומק, דמויות עגולות, סודות שלא קשורים לפשע העיקרי, פסיכולוגיה, פילוסופיה, חוכמת חיים ושירה יפנית, פראפרזות על ספרות קלאסית, אהבה, אומץ, טרגדיות. שכחתי משהו ?
רק ציטוט אחד שהוא דוגמה גם לחוכמת החיים היפנית וגם לשירה. אחד ה"חשודים", יפני במוצאו, מחבר מדי פעם שירי הייקו תואמי סיטואציה.
אחד מהם הוא:
גַחְלִילִית אַחַת
בּוֹדֵדָה בִּמְעוּפָהּ
מוּל לֵיל כּוֹכָבִים.
והפירוש: ״האדם הוא הגחלילית הבודדה, המתעופפת בחושך האינסופי של הלילה. אורו כה חלש עד שהוא מאיר רק פיסת חלל זעירה, ומסביבו רק קור, חושך ואימה. אבל אם תפנה את מבטך הנפחד מן הקרקע האפלה שמתחתיך ותביט אל על (ולא יותר מכך - עליך רק לסובב את ראשך!), תראה כי הרקיע מכוסה בכוכבים. הם זוהרים באור מדוד, בהיר ונצחי. אינך שרוי בחושך הזה לבדך. הכוכבים הם ידידיך, הם יעזרו לך ולא ייטשו אותך בעת צרה. וקצת מאוחר יותר אתה מבין דבר נוסף ולא פחות חשוב: גם הגחלילית היא כוכב שאינו שונה מכל השאר. גם אלה שנמצאים בשמים רואים את אורך, והוא עוזר להם לעמוד בקור ובחושך של היקום״.
