מצוין! אומנם הדמויות בדויות, אבל הרקע וההסטוריה לא. מתאר את הטרגדיה של אפריקה בלי לייפות שום דבר.

חווית קריאה שהיא עונג צרוף. נהניתי מכל רגע. האם העבר יכול למות והעתיד יתפוס את מקומו? האם אמונות יכולות למות? ומה קורה למושאי האמונה כאשר מפסיקים להאמין? גיימן מציג עלילה פנטסטית ומרתקת הבוחנת את השאלות הללו.

טוב לדעת שהספר הזה הוא הבסיס לסרט "רמבו: משחק הדמים". זה המקום להתוודות - לא ראיתי ולו סרט אחד מסדרת הסרטים של "רמבו". ובהתחשב בספר, אין לי ספק שהעיבוד הוא עיבוד חופשי מאוד (גם לא הייתי רוצה לראות את סילבסטר סטאלון רץ בעירום מלא בכל מיני מקומות, אבל זו אני...). "גיליתי" במקרה את הספר בספריה, וקפצתי על התגלית משום שאני אוהבת לקרוא את דיוויד מורל. זה ספר הביכורים שלו. ראשון מבין רבים וטובים. וכבר כאן אפשר לראות בקלות את סוד הקסם של מורל. בניגוד לספרים אחרים ששייכים לז'אנר, קשה לומר מיהו בעצם הגיבור של הספר. יש פה שניים. תרתי משמע. מאבק המוחות הוא בין שני גיבורי מלחמה: ויל טיסל, מפקד המשטרה המקומית שזכה בעיטור כבוד על פעולה במלחמת קוריאה, ומנגד ג'ון רמבו שזכה בעיטור כבוד בעת שלחם בווייטנם. אבל יותר ממאבק מוחות, כמובן שמתנהל פה גם מאבק על החיים. ונשאלת השאלה "למה?"... וגם "האם כל זה הכרחי?" כדי לענות על השאלות הללו, צריך להכיר את טיסל ורמבו. משום שאם היה שם אחר שראוי לספר, הרי ש"משחק המניעים" מסביר הרבה יותר.

התחלתי לקרוא את הספר בסביבות 3:30 בבוקר... אם היה לי יום חופש, הייתי מסיימת אותו בנשימה אחת.

כשהורדתי את הספר מהמדף בספריה, חשבתי שמדובר בעוד פרוזה מבטיחה מבית היוצר של ג'וזף הלר. ובכן - לא מדובר בפרוזה, אלא בכתיבה שמושכת לכיוון של ספר עיון. אבל לא מדובר גם בספר עיון במובן הרגיל של המילה. אפשר להגדיר את הספר כספר עיון פרוזאי, יותר מאשר פרוזה עיונית, אבל עם הטאץ' הג'וזף הלרי הייחודי, האופייני לסופר. הספר סוקר - באמצעות התמונה "אריסטו מתבונן בפרוטומה של הומרוס" - את ההסטוריה של יוון העתיקה, תוך שימת דגש על הפילוסופים הידועים סוקרטס, אפלטון ואריסטו, על רקע המאורעות שהיו ביוון בעת ההיא. במקביל, סוקר הספר את תולדות חייו של הצייר רמברנדט ואן-ריין, על רקע הולנד של המאה ה-17, אשר צייר את התמונה הנ"ל. ולאורך כל הדרך עורך הלר השוואות למה שקרה וקורה בעולם במאה השנים האחרונות (ביחס לכתיבת הספר). סגנון הכתיבה הסרקסטי של הלר הופך את הספר, מ"סתם" עוד סקירה הסטורית, לספר מרתק.

ראשית כל - עטיפת הספר מטעה: מה שכתוב על גב הספר אינו תואם את התוכן... המטרה היא, כנראה, למשוך קוראים שלא היו פותחים את הספר ללא ההטעיה הזו. הספר הוא ספר שמנסה - וזו האמת הפשוטה - להחזיר אנשים בתשובה, כאשר התשובה היא היהדות האורתודקסית האדוקה. כל דבר אחר נחשב לכפירה מוחלטת! כפירה מוחלטת פירושה היהדות הרפורמית למשל. אני מודה שקראתי את הספר, גם אחרי שהבנתי ש"רימו" אותי... כנראה הנטיה הסקרנית הטבעית שלי... אבל לא השתכנעתי לחזור בתשובה. הקריאה עוררה בי זעזוע... זעזוע נוכח שנאת יהודים אל יהודים, למשל (יש בספר ציטוטים, כולל מראי מקום, של י.ח. ברנר על העם היהודי). אבל הזעזוע הגדול יותר התעורר בי, נוכח האשמות חוזרות ונשנות נגד כל יהודי, שאינו יהודי אורתודקסי: בגלל הרפורמים, הקונסרבטיבים והחילונים אחמדיניג'אד יחריב את מדינת ישראל! למעשה, בגלל הנ"ל הושמדו למעלה מ-6 מיליון יהודים בשואה! כן, זו טענת הספר!!! מקומם ומחריד!!! כמובן שמר דויד שלם מגבה את הטענות הנ"ל בציטוט פסוקים מהתנ"ך, פרשנויות של רבנים ומובאות מספר הזוהר... כאילו שהנ"ל יודעים מה טוב עבור כ-ו-ל-ם! זכותו לחשוב כך, אבל להטיף כך? זו הסתה לשמה! מה הפלא שיש שנאת אחים בעם, אם לדברים האלה הדת מטיפה, והרבנים מעודדים אמירות כאלה?! הספר מעניין ומומלץ אם קוראים אותו ושומרים על פרספקטיבה נכונה... גם הספר הזה אינו תורה מסיני... אולי שווה כעוד מוצג אנתרופולוגי...