"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד כה נשמע כמו בחירה נבונה, אילולא בעיה אחת: חסרה לו בגרות מלאה (כך תרגם זאת אביטל ענבר) או כישרון כזה או אחר שניתן למכור ביושר. "יושר" או "טוב לב", דרך אגב, הן גם לא מנות חלקו של דירואה, שמצפונות לא הפריע לו לגנוב מערביי אלג'יר במהלך שירותו הצבאי הקצר. למעשה, בחברה בריאה יותר – ויש היגידו אוטופית – אנשים כאלו, חסרי השכלה וכישרון, היו נשארים בשולי הדרך, בתפקידים זוטרים או בכפרים, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשותם לאחד מעמודי התווך של החברה. ואמנם, כך גם היה מסתיים הסיפור הנ"ל. זאת, כאמור, בחברה בריאה יותר. ואילו במציאות, ז'ורז' דירואה, או הבארון די-רואה דה קאנטל כפי שייקרא בהמשך, שייך לזן ערמומי ופיקח שהחברה כה חלשה מולו, והעיקר: הטבע לא פסח עליו, והעניק לו יופי של אדם ישר. ומתברר כי מראית עין זו, או שמא בשילוב עם קצת מזל, היא כל מה שנחוץ בשביל למכור צואה בתור ממתקים, לתת אמינות לשקרים, וכן – לגרום לכך שאפילו שד יתקבל בכל מקום בתור בל־אמי. נו, ומכאן לאן? היישר אל הפסגה, כמובן. וכמה בל־אמי יש בחברה שלנו, הגלובלית והישראלית? מג'רמי מיקס, עבריין שהפך לדוגמן מיליונר, ועד הפוליטיקאים חסרי הכישרון וההשכלה בכנסת שלנו?

סיימתי לקרוא את "מלחמה ושלום", ובזאת הסתיימו חובותיי בתור אדם רוסי. הוריי יכולים לקרוא לי "בן" מבלי להסמיק, ושמעתי שאפילו באוקראינה הסכימו להפסקת אש בעקבות המאורע המופלא הזה, בו ילד הופך לגבר, זחל הופך לפ... נו טוב, אני מניח שהבנתם. אז בחזרה לעניין - מלחמה ושלום. הספר אכן גדול (תרתי משמע), בדיוק כפי שכל אותן רשימות אינטרנטיות מעידות. אבל, האם הוא הספר הטוב ביותר בכל הזמנים? לצערי לא. לא הייתי אומר שהתאכזבתי, אבל טולסטוי הוא פשוט לא הסופר הרוסי המועדף עליי. הכתיבה שלו נורא יפה, והוא יודע לנתח את הדמויות בצורה מעמיקה ונפלאה, אבל משום מה חסרה בו אותה רגישות שלדעתי מקבלת ביטוי רחב יותר ביצירותיו של דוסטויבסקי. אבל - ניחא. הרי בכל זאת מדובר בדעה סוביקטיבית. העלילה עצמה מעניינת והספר מלא בדיונים פילוסופים על היסטוריה, רצון חופשי, כוח, וכו'. הפן הפילוסופי של הספר, הרעיוני, הוא החלק החשוב ביותר ביצירה, כך שאני לא ממצליץ לדלג על הדיונים גם אם הם משעממים (לדעתי הם לא). מלבד זאת, המלחמה - בניגוד לדעה הרווחת - לוקחת חלק יחסית קטן מהעלילה, וגם אז היא מתמקדת בעיקר בדמויות ולא בפרטיה הטכניים. כלומר, גם לאוהבי השלום שבינינו אין תירוץ בשביל שלא לקרוא את הספר הנהדר הזה. ולבסוף, כמה מילים על התרגום: קראתי את רוב הספר בעברית, אבל יצא לי גם להקשיב לחלקים נכבדים ממנו ברוסית (ספר קולי). התרגום של לאה גולדברג הוא פשוט נפלא. השפה עשירה וקולחת, וכלל לא מרגישים שהספר תורגם לפני יותר מ-70 שנה. מה שכן, במהדורה הזאת יש לא מעט טעויות דפוס, אבל זה לא סוף העולם. התלונה האמיתית והיחידה שלי בנוגע לתרגום הזה, היא שעד עכשיו אף אחד לא טרח להוסיף הערות שוליים כלליות עם מידע על דמויות היסטוריות, אירועים, ועל פריטים שאפילו גוגל מתקשה למצוא. אפילו רשימת דמויות אין. היו יכולים להשקיע קצת מאמץ בשביל יצירה כל כך חשובה... נו טוב, לפחות יש את ויקיפדיה. אמ;לק: אכן ספר מצוין ששווה לקרוא.

"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד כה נשמע כמו בחירה נבונה, אילולא בעיה אחת: חסרה לו בגרות מלאה (כך תרגם זאת אביטל ענבר) או כישרון כזה או אחר שניתן למכור ביושר. "יושר" או "טוב לב", דרך אגב, הן גם לא מנות חלקו של דירואה, שמצפונות לא הפריע לו לגנוב מערביי אלג'יר במהלך שירותו הצבאי הקצר. למעשה, בחברה בריאה יותר – ויש היגידו אוטופית – אנשים כאלו, חסרי השכלה וכישרון, היו נשארים בשולי הדרך, בתפקידים זוטרים או בכפרים, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשותם לאחד מעמודי התווך של החברה. ואמנם, כך גם היה מסתיים הסיפור הנ"ל. זאת, כאמור, בחברה בריאה יותר. ואילו במציאות, ז'ורז' דירואה, או הבארון די-רואה דה קאנטל כפי שייקרא בהמשך, שייך לזן ערמומי ופיקח שהחברה כה חלשה מולו, והעיקר: הטבע לא פסח עליו, והעניק לו יופי של אדם ישר. ומתברר כי מראית עין זו, או שמא בשילוב עם קצת מזל, היא כל מה שנחוץ בשביל למכור צואה בתור ממתקים, לתת אמינות לשקרים, וכן – לגרום לכך שאפילו שד יתקבל בכל מקום בתור בל־אמי. נו, ומכאן לאן? היישר אל הפסגה, כמובן. וכמה בל־אמי יש בחברה שלנו, הגלובלית והישראלית? מג'רמי מיקס, עבריין שהפך לדוגמן מיליונר, ועד הפוליטיקאים חסרי הכישרון וההשכלה בכנסת שלנו?

"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד כה נשמע כמו בחירה נבונה, אילולא בעיה אחת: חסרה לו בגרות מלאה (כך תרגם זאת אביטל ענבר) או כישרון כזה או אחר שניתן למכור ביושר. "יושר" או "טוב לב", דרך אגב, הן גם לא מנות חלקו של דירואה, שמצפונות לא הפריע לו לגנוב מערביי אלג'יר במהלך שירותו הצבאי הקצר. למעשה, בחברה בריאה יותר – ויש היגידו אוטופית – אנשים כאלו, חסרי השכלה וכישרון, היו נשארים בשולי הדרך, בתפקידים זוטרים או בכפרים, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשותם לאחד מעמודי התווך של החברה. ואמנם, כך גם היה מסתיים הסיפור הנ"ל. זאת, כאמור, בחברה בריאה יותר. ואילו במציאות, ז'ורז' דירואה, או הבארון די-רואה דה קאנטל כפי שייקרא בהמשך, שייך לזן ערמומי ופיקח שהחברה כה חלשה מולו, והעיקר: הטבע לא פסח עליו, והעניק לו יופי של אדם ישר. ומתברר כי מראית עין זו, או שמא בשילוב עם קצת מזל, היא כל מה שנחוץ בשביל למכור צואה בתור ממתקים, לתת אמינות לשקרים, וכן – לגרום לכך שאפילו שד יתקבל בכל מקום בתור בל־אמי. נו, ומכאן לאן? היישר אל הפסגה, כמובן. וכמה בל־אמי יש בחברה שלנו, הגלובלית והישראלית? מג'רמי מיקס, עבריין שהפך לדוגמן מיליונר, ועד הפוליטיקאים חסרי הכישרון וההשכלה בכנסת שלנו?

"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד כה נשמע כמו בחירה נבונה, אילולא בעיה אחת: חסרה לו בגרות מלאה (כך תרגם זאת אביטל ענבר) או כישרון כזה או אחר שניתן למכור ביושר. "יושר" או "טוב לב", דרך אגב, הן גם לא מנות חלקו של דירואה, שמצפונות לא הפריע לו לגנוב מערביי אלג'יר במהלך שירותו הצבאי הקצר. למעשה, בחברה בריאה יותר – ויש היגידו אוטופית – אנשים כאלו, חסרי השכלה וכישרון, היו נשארים בשולי הדרך, בתפקידים זוטרים או בכפרים, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשותם לאחד מעמודי התווך של החברה. ואמנם, כך גם היה מסתיים הסיפור הנ"ל. זאת, כאמור, בחברה בריאה יותר. ואילו במציאות, ז'ורז' דירואה, או הבארון די-רואה דה קאנטל כפי שייקרא בהמשך, שייך לזן ערמומי ופיקח שהחברה כה חלשה מולו, והעיקר: הטבע לא פסח עליו, והעניק לו יופי של אדם ישר. ומתברר כי מראית עין זו, או שמא בשילוב עם קצת מזל, היא כל מה שנחוץ בשביל למכור צואה בתור ממתקים, לתת אמינות לשקרים, וכן – לגרום לכך שאפילו שד יתקבל בכל מקום בתור בל־אמי. נו, ומכאן לאן? היישר אל הפסגה, כמובן. וכמה בל־אמי יש בחברה שלנו, הגלובלית והישראלית? מג'רמי מיקס, עבריין שהפך לדוגמן מיליונר, ועד הפוליטיקאים חסרי הכישרון וההשכלה בכנסת שלנו?

"בל־אמי" (צרפתית: חבר חינני/נאה), מאת גי דה מופסאן, מגולל את סיפורו של בחור צעיר בשם ז'ורז' דירואה, חייל צרפתי בדימוס, שמאס משירותו עוד לפני שהספיקו לתפור לו דרגות, ושם פעמיו חזרה לצרפת מהמשלחת הצבאית באלג'יר. יחד עם זאת, למרות שהוא ויתר על קריירה צבאית, שאיפותיו לעשות חיל ולהתעשר לא פחתו בקרבו, וכל כן הביאו אותו לעיר האהבה עצמה, שם קיווה לעתיד מזהיר יותר מזה שכפר מולדתו היה מסוגל לספק. ואמנם, עד כה נשמע כמו בחירה נבונה, אילולא בעיה אחת: חסרה לו בגרות מלאה (כך תרגם זאת אביטל ענבר) או כישרון כזה או אחר שניתן למכור ביושר. "יושר" או "טוב לב", דרך אגב, הן גם לא מנות חלקו של דירואה, שמצפונות לא הפריע לו לגנוב מערביי אלג'יר במהלך שירותו הצבאי הקצר. למעשה, בחברה בריאה יותר – ויש היגידו אוטופית – אנשים כאלו, חסרי השכלה וכישרון, היו נשארים בשולי הדרך, בתפקידים זוטרים או בכפרים, ועל אחת כמה וכמה אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשותם לאחד מעמודי התווך של החברה. ואמנם, כך גם היה מסתיים הסיפור הנ"ל. זאת, כאמור, בחברה בריאה יותר. ואילו במציאות, ז'ורז' דירואה, או הבארון די-רואה דה קאנטל כפי שייקרא בהמשך, שייך לזן ערמומי ופיקח שהחברה כה חלשה מולו, והעיקר: הטבע לא פסח עליו, והעניק לו יופי של אדם ישר. ומתברר כי מראית עין זו, או שמא בשילוב עם קצת מזל, היא כל מה שנחוץ בשביל למכור צואה בתור ממתקים, לתת אמינות לשקרים, וכן – לגרום לכך שאפילו שד יתקבל בכל מקום בתור בל־אמי. נו, ומכאן לאן? היישר אל הפסגה, כמובן. וכמה בל־אמי יש בחברה שלנו, הגלובלית והישראלית? מג'רמי מיקס, עבריין שהפך לדוגמן מיליונר, ועד הפוליטיקאים חסרי הכישרון וההשכלה בכנסת שלנו?