יותר ממחצית הספר עבר עלי בשיממון יחסי, אבל אז הגיעה התפנית בעלילה.
כותרות הפרקים היו סתמיות בעיניי, באותה מידה יכול היה מורקמי למספר את פרקיו. אולם בשלב מסוים, שמתי לב למגמתיות - כותרת בת שלוש מילים עבור הוויה אחת, וכותרת בת מילה עבור האחרת. מין קידוד פנימי של מורקמי שגם עליו עלינו לתת את הדעת. אותה חלוקה (3 ל1), מופיעה גם בשם היצירה – "ארץ פלאות קשוחה" (3) ו"סוף-העולם" (1, בסמיכות).
קשה להתחבר לדמויותיו של מורקמי, כך היה עבורי מאז ומעולם, אבל הגיבור כמו היצירה כולה, התאפיין בסרקזם משובח, מעלה חיוך.
הרעיון בלב הסיפור ראוי לשלל שבחים על היצירתיות שבו (כיאה למורקמי), הוא היה מרתק בעיניי, ובקלות יכולתי לראות כיצד כריסטופר נולאן הופך אותו לעוד סרט עטור פרסים (סטייל "inception" או "interstellar").
דמותו של הקולונל התחבבה עלי, כמו גם דמויותיהן של שתי הספרניות.
אם כלל הבריות בסוף העולם הן תולדה של נפש הגיבור, מהו הוא בדיוק השוער? טרם הצלחתי לפענח את טיבו המרושע.
סוף הסיפור הפתיע אותי, גם מאחוריו עומדת מחשבה מעוררת הערכה.