הספר "על איחוד הטבע והחסד" או בשמו הבלתי רשמי, קבלה- הגרסה הנוצרית, הוא מסוג הכותרים שמדליקים סקרנות אבל באמת. מפגש נדיר ומרתק בין הזוהר לבין אחד ההוגים המסקרנים של הרנסנס, גיום פוסטל, תאולוג נוצרי מלומד, שראה בקבלה היהודית לא רק טקסט מיסטי אלא מפתח להבנת העולם כולו.

המהדורה של מאגנס, הופכת את הטקסט הזה לנגיש, חד ומפתיע. היא חושפת את פוסטל כמי שמנסה לאחד בין טבע לחסד, בין מדע לרוח, ובין מסורת יהודית עמוקה לבין חזון או חיזיון... אוניברסלי, כמעט נבואי.

זה ספר שמצליח להיות גם אינטלקטואלי וגם מרתק, כזה שמושך את הקורא פנימה. מי שמחפש חוויה ספרותית- מחקרית אחרת, ימצא כאן אוצר אמיתי - את הזוהר מזווית שלא רואים כל יום.

המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לטלטל את הקורא גם יותר משמונים שנה אחרי פרסומו. קאמי לוקח את אחת הדמויות המייאשות במיתולוגיה – אדם שנידון לגלגל אבן לנצח – והופך אותה לסמל של חירות, מרד ומשמעות אנושית חדשה.

המסה הזו אינה עוד טקסט פילוסופי כבד; היא קריאה חדה, כמעט פרובוקטיבית, לשאול את השאלה שאנשים מעדיפים להדחיק: האם החיים ראויים לחיותם? קאמי לא מציע נחמה ולא מבקש שנאמין בסדר נסתר. להפך — הוא מזמין אותנו להישיר מבט אל האבסורד, אל הפער בין כמיהתנו למשמעות לבין אדישותו של העולם, ולמצוא דווקא שם את החירות.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להפוך רעיון פילוסופי מופשט לחוויה אנושית מוחשית. הדמויות שקאמי מציג — הדון ז'ואן, השחקן, הכובש — הן לא מודלים לחיקוי אלא מראות שמחזירות לנו את עצמנו: את הרצון למצות את הרגע, ליצור, לפעול, לאהוב, למרות ואולי בגלל שאין משמעות עליונה שמכוונת אותנו.

הביקורת המרכזית על הספר היא גם סוד קסמו: הוא דורש מהקורא אומץ. זהו טקסט שלא מפחד לשאול את השאלות הקשות ביותר, ומי שמוכן ללכת איתו עד הסוף מגלה מחשבה שמצליחה להיות גם נוקבת וגם מעוררת השראה.

בסופו של דבר, המיתוס של סיזיפוס הוא ספר שמצליח לגרום לנו לדמיין את סיזיפוס — ואת עצמנו — מאושרים.

דפוק וזרוק בפריס ולונדון היה ספר קוריוז מבחינתי. בתחילה חשבתי שמדובר בספר זיכרונות על עוני וחיי רחוב אבל אורוול כמו אורוול רוצה לומר אמירה חברתית ולמרקר עוולות חברתיות. לא, זה לא ספר על רעב, עבודות משפילות וחסרי בית. זה ספר על הדרך שבה חברה שלמה לומדת להפסיק לראות בני אדם ואלו, לא יכולים לצאת מהלופ הנוודי. אורוול מתאר מצב שבו האדם מאבד בהדרגה את שמו, כבודו ואת מקומו בתוך העולם המקובל והופך לחפץ נע ונד.

מה שמיוחד בספר הוא שאורוול נכנס בעצמו לתוך העולם הזה וכנראה מהבודדים שגם יצאו ממנו. בפריז הוא עובד במטבחים של בתי מלון ומסעדות, עולם שמרגיש כמעט כמו גיהינום תעשייתי: חום בלתי נסבל, רעש, לכלוך, עבודה אינסופית ושחיקה מוחלטת של האדם. דווקא במנהרות תת קרקעיות תחת המקומות האלגנטיים ביותר מסתתרת מערכת אכזרית שמתקיימת על גבם של אנשים בלתי נראים. יש משהו כמעט דוסטויבסקאי באופן שבו אורוול מתאר את ההתפוררות הפנימית שמגיעה יחד עם העוני רק שאין התפתחות מוסרית או בריחה אנטי רליגיוזית אצל אורוול, אצלו, לא רק הגוף מתעייף אלא גם התודעה מתחילה להשתנות.
בחלק הלונדוני הספר הופך לעצוב יותר. כאן כבר אין קדחת של עבודה אלא נדודים, מקלטי לילה נוראיים ותורים אינסופיים וכל זה קורה כאן ועכשיו כבר אז ושם. אורוול מראה כיצד החברה לא רוצה להתמודד עם העוני אבל לנהל אותו או להכריח אותך להתפלל עבור כוס תה חם? בטח. העני הופך למעין קטגוריה ביורוקרטית, אדם שנמצא מחוץ לחיים הרגילים של החברה. הדבר המפחיד ביותר בספר הוא האדישות המוחלטת ואף תחושת המיאוס בקבצנים חסרי הבית. האנשים האלה אינם נרדפים ממש אבל מי רוצה בהם? וכך, הם פשוט חדלים להיות נוכחים בעיני החברה.

מבחינה היסטורית הספר מעניין דווקא משום שהוא נכתב באירופה שבין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה האמון בסדר החברתי הישן התחיל להתפורר. מתחת לאימפריות, לתרבות הגבוהה ולחזות האירופית המכובדת, התקיים עולם עצום של עוני והשפלה. אורוול מזהה כאן משהו שילווה אותו גם בספריו המאוחרים יותר: ברגע שהחברה מפסיקה לראות בני אדם כאנשים אלא כמעמדות, מספרים או בעיות שיש לנהל, או אז הדרך לאלימות ולדיכוי כבר פתוחה.