פרק ראשון
המרחב האדום


"שלום ידידי," אמר מיקונוס כשפתחתי את הדלת בתשובה לנקישתו. הוא עמד מחוץ לבקתה שלי, מחייך חיוך של סוס, ולובש מכנסים קצרים וחולצה קלילה.


"הי," אמרתי, מברך את מיקונוס לשלום אל תוך ביתי הקטן, "בוא תכנס."


בדירת החדר על חוף הים לא היו כל רהיטים. מיקונוס נכנס פנימה, הביט סביב לרגע, ואז התיישב על רצפת העץ.


"לא ציפיתי לראותך, מיקונוס."


"ובכן, פשוט חשבתי לי שאקפוץ לבקר, זה בסדר?"


"בוודאי, אני פשוט מופתע שאתה פה."


פגשתי את מיקונוס פעמיים קודם לכן. הפעם הראשונה היתה לפני מספר שנים, לאחר שהורחק על ידי מורהו הרוחני ונוּדה על ידי התלמידים האחרים, שבהם, כך מספרים, איים לחבוט באלת בייסבול. שבוע לפני הופעתו בבקתה שלי, פגשתי אותו שוב, במקרה, על חוף הים. ישבנו יחד ודיברנו על אלהים, שאותו כינה מיקונוס "האחד הגדול". צפינו בנשים ההולכות בסך, ומיקונוס דיבר בהרחבה על האיכות הרוחנית של אברי המין הנשיים באופן שהדהים אותי.


כשהערתי בבדיחות שהוא נראה אובססיבי מעט בענייני נשים הוא ענה: "במה עוד היית מעדיף להגות מלבד בסקס ובמוות?"


"שאלה טובה" – הודיתי, ומיקונוס הניד בראשו קלות, והביט עמוק אל תוך עיני. לרגע הכל נעצר. שום קול, שום תנועה, אפילו נשימתי נעצרה, ואז קם מיקונוס והיה מוכן ללכת. מהמקום בו ישבנו הצבעתי לכיוון בקתת העץ שלי וציינתי ששם אני גר, אבל ממש לא ציפיתי שיקפוץ אי פעם לביקור.


"יש לך כמה בקבוקים קרים?" שאל מיקונוס בהביטו לכיוון המקרר שלי.


הבנתי שמה שהוא רוצה זה בירה, אך בירה לא היתה. אני בכלל לא שתיתי אלכוהול. חיי היו מאד קפדניים: הקדשתי בין שלוש לחמש שעות בכל יום לתרגול רוחני בבקתת העץ שלי, ובנוסף לזה הייתי טבעוני אדוק.


"אני לא מחזיק בירה בבית," אמרתי לו.


מיקונוס פטפט אתי עוד דקות ספורות ואז קם והלך. הצטערתי שלא יכולתי להציע לו בירה. ידעתי שלמיקונוס היה הרבה מה להציע לי.


מיקונוס היה אדם מכוער כשם שהיה קשוח. שמעתי שגדל ברחוב כשהוא משחק הוקי, הולך מכות ומסתבך בצרות לא לו. הוא היה בוגר טיפוסי של מלחמת וייטנאם. לאחר שהשתקם מפציעה אנושה בקרב, מיקונוס, שהיה עדיין בחור צעיר, פנה מעניני העולם הזה והקדיש עצמו באופן מוחלט לעבודה הרוחנית. במשך עשרים שנה למד למרגלות מורהו הרוחני, עד שנזרק משם ומצא את עצמו באותה עיירת חוף בה גרתי גם אני.


ידעתי שהוא מדבר מתוך עושר עצום של ידע רוחני – אבל לא הייתי מודע עדיין למוחלטות העצומה שבה הוא מיישם בפועל את דרכו הרוחנית, ולכך שהוא עתיד לחדור בקרוב אל חיי ולשנותם לעד.


לאחר כמה ימים, כשמיקונוס הופיע שוב בפתח בקתת העץ שלי, הייתי כבר מוכן: שישיית-בירות צוננות המתינה במקרר. מיקונוס נכנס והתיישב על הרצפה. הוא נראה מלא חיות באופן יוצא דופן.


"יש לך כמה בקבוקים קרים, ידידי?" הוא שאל.


צעדתי לעבר המקרר, ממתיק חיוך, ושלפתי שתי פחיות, אחת לי ואחת לו. הושטתי למיקונוס פחית והתיישבתי למולו. הוא פתח את הפחית והניף אותה גבוה למעלה.


"לחיי האחד הגדול!"


"לחיי האחד הגדול!" – השבתי.


שנינו לקחנו לגימה. זה נראה לי בלתי יאומן – אני שתיתי בירה! במאמצי הרוחניים לחיות חיים בריאים התיחסתי לאלכוהול כאל רעל, אבל הרגשתי שעלי לבטוח במיקונוס: אם הוא רצה לשתות איתי בירה חייבת להיות לכך סיבה טובה. הייתה בי נכונות ללכת אתו הלאה, ולגלות את משמעות הדברים רק בהמשך.


הוא שלף חפיסת סיגריות, הוציא אחת והצית אותה. בלעתי את הרוק שבפי. סיגריות? זמן כה רב הייתי נקי וטהור. זה יותר מחמש עשרה שנה לא טעמתי בשר ואפילו תה לא שתיתי. לא רציתי להשליך שנים ארוכות של התמסרות טהורה רק כדי לפטפט כמה שעות עם ברנש שנראה כמו הכלאה של שוטף מכוניות ורוצח שכיר בדימוס. מיקונוס לא היה בחור מגודל, ולמרות זאת לא היית רוצה להסתבך אתו. ברווח שבין ברכיו לבין שולי המכנסים הקצרים שלבש נראו צלקות עמוקות, חרוטות בבשר. היה לו מין מבט שכזה בעיניים, כאילו הוא מכיר את המוות משני צדי המתרס.


כשהצית את הסיגריה שלו ידעתי שהוא חש בפחד ובהתנגדות שלי. הוא מיקם את החפיסה בהישג ידי ונד בראשו כלפיה, רומז לי להתכבד, אבל אני נמנעתי מלעשות זאת.


מיקונוס לקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ונשף את העשן החוצה באטיות. עשן סיגריות מילא את חלל הבקתה הנקיה שלי. הוא לגם לגימה נוספת מפחית הבירה.


"אה, כן," נאנח מיקונוס, "הגבירה הגדולה סובבת אותנו מכל עבר." הוא עשה תנועה סוחפת בידו, כאילו לרמוז על החוף, או אף על העולם כולו שמחוץ לבקתה. "היא מקסימה, לא? וממש בקרוב היא תהרוג אותך, היא תאכל אותך חי. איזו זונה שהיא! איזו בת-זונה מקסימה! האם יש לך בכלל מושג על מה אני מדבר?"


הנהנתי, מזועזע מהוולגריות שלו, בתקווה שימשיך.


שנינו התחלנו לשתות את הבירה בשתיקה. המתנתי. מיקונוס החל לדבר על דברים באופן שנראה אקראי: הוא דיבר על ספרים, על ספורט, על איך לעשות כסף. חשתי כאילו הוא בוחן אותי. מחכה לראות אם אנגוס בפיתיון. בודק אם אני מוכן לקבל את מה שיש לו לתת, או שמא די לי בשיחת חולין ובפטפוטים של מה בכך.


בינתיים התחלתי לחוש בהשפעת האלכוהול. שנינו שתינו כבר שלוש בירות כל אחד, ובהיותי טיפוס שנמנע אפילו משתיית תה משך זמן כה רב, התחלתי לחוש סחרחורת. איבדתי את החוט המקשר בשיחה.


"נשום את זה למטה, ידידי! מצוץ אותה במורד קדמת הגוף שלך. נשום אותה למטה לכאן," אמר מיקונוס ואחז בחוזקה במפשעה שלו, באופן שהבהיל אותי. "למה להפריד את עצמך ממנה? הא? למה לא לקחת את זה אליה? היא רוצה בך, והיא תתפוס אותך בין כה וכה. היא תלעס אותך כשתגסוס, ואחרי שתמות, בצד השני - היא ממתינה לך גם שם! לעולם לא תוכל לחמוק מפניה, ידידי!"


מיקונוס לקח עוד שכטה מהסיגריה שלו, ואני, מתנודד ומסוחרר, נאלמתי דום.


"גם חיים שלמים של מה שנקרא 'התרגול הרוחני' שלך לא מסוגלים להציל אותך ממנה," המשיך מיקונוס. "לא תוכל להמלט. כל מה שאתה יכול לעשות הוא לאהוב. אתה יכול לחיות בפחד, או לחלופין לרקוד איתה. וכשאתה אוהב אותה ללא סייגים, כשאתה רואה אותה כפי שהיא באמת, מעבר לעבר, היא מתה מרוב אושר. אתה מבין? רק אושר. אבל אם אתה לא מסוגל לגרום לה לפסק את הרגליים, אם לא תשתה אפילו בירה, אם אתה מכווץ מדי בשביל לנשום אותה למטה, לכאן, היא רק תלעג לך. אנחנו מדברים על גבירה גדולה, גבירה גדולה מאד. כל התכניות שלך לא מעניינות את התחת שלה."


בעוד הוא מדבר הרגשתי סחרחורת, והבטן שלי התכווצה. המילים שלו היו אמנם גסות, אבל הוא צדק. תרגול רוחני נתפס בעיני כדחיקת התשוקות שלי הצידה, הכחשתן והדחקתן. יכולתי לשבת לבדי בחדר נקי ולמדוט שעות, אבל כך לא אצא בריקוד עם מה שמיקונוס כינה 'הגבירה הגדולה'. פחדתי מהחיים. פחדתי מהמוות. פחדתי אפילו לשתות בירה ולאבד את טהרתי.


רציתי מקלט בטוח, לא כאוס. רציתי שלום ושלווה ולא תשוקה. הייתי לכוד בחדר הקדושה הקטן שלי, במדיטציה שלי, בשקט שלי, בהתבודדות. זו לא היתה חירות של אמת, ולא היתה זו גם אהבה. כפי שהיטיב מיקונוס להבין – לא החדרתי את האהבה שלי אל תוך המציאות, כך ש'היא' תפָּתח בהתמוגגות של אושר. במקום זאת נסוגתי אחורנית, עוסק באופן כפייתי בעצמי בלבד.


אולי הבירה שחררה אותי מעט, או שמא היתה זו פשוט השעה הנכונה, אבל כשמיקונוס דיבר, החלה כל אסטרטגיית החיים שלי להיפרם אט אט. אני האמנתי שאם רק אַתַחזק את גופי כך שיהיה באיזון ואשמור את דעתי צלולה, הכל יעבוד כשורה. אבל בינתיים התקדמתי לקראת המוות: 'הגבירה' אכלה אותי חי. העולם כולו היה אישה ענקית ומוטרפת, שהבהילה אותי והניסה אותי למצוא מפלט בטוח בהתכנסות הרוחנית שלי פנימה, בטהרת הגוף.


"מהי הואגינה באמת?" שאל פתאום מיקונוס, "פרח לוטוס יפהפה ונחשק, או נתח מכוער של רירית מדובללת? למה אתה רוצה כל כך להכנס לשם? אתה אוהב לראות את זה במיטה, כשזה מוגש לך יפה; אבל האם תרצה בזה באותה מידה כשזה יושב על האסלה וחרא יוצא מהחור של התחת? הא? הגוף הוא מה שהוא. בדרך כלל אתה מעדיף להסתיר אותו מתחת לתחתונים שלך. אתה סוגר אחריך את דלת השירותים... איברי מין!" צחק מיקונוס, "הם יכולים להיות יפהפיים או דוחים, וזה לא ביג דיל בכל מקרה. לאהבה אין כל קשר לזה. האמן לי, איברי המין שלך לא מעניינים כהוא-זה את הגבירה הגדולה. אם אתה רוצה לאהוב את הגבירה הגדולה זה ידרוש ממך הרבה יותר מאשר את הזרג שלך. והוא הדין גם ביחס לאהבה שלך לאשתך."


חשבתי על ג'יאה, שהייתה באוניברסיטה ולא תוכל להצטרף אלי לחוף בחודשים הקרובים.


מיקונוס חייך והדליק עוד סיגריה. הוא הושיט את ידו והציע לי את החפיסה. הפעם לקחתי סיגריה, מיקמתי אותה בין שפתי, הדלקתי את המצית ושאפתי פנימה. התחושה החדה של העשן תפסה אותי לא מוכן, אבל הצלחתי להחניק את השיעול שטיפס בגרוני. לקחתי לגימה של בירה ומציצה מהסיגריה, וניסיתי להירגע אל תוך המצב.


כשהוא סיים את הבירה האחרונה הלכנו יחד לחנות במורד הרחוב לקנות עוד כמה פחיות. אחר כך הלכנו לחוף, ישבנו על החול, שתינו בירה ושוחחנו.


מיקונוס הניד בראשו לעבר תיירת בלונדינית מדהימה שהתהלכה לה בביקיני. ראיתי עור שזוף, מותניים צרות וירכיים מלאות. ראיתי שדיים זקורים ופטמות בולטות דרך אריג החזיה של בגד הים שלה. ראיתי רגליים ששווה למות בשבילן. חשתי את תשומת הלב של מיקונוס מופנית אלי.


"אתה יודע מה היא?" שאל מיקונוס בחיוך, "היא שנים של ויכוחים, ילדים זבי חוטם, משכנתא וריח מסריח. אתה מביט בדבר הזה שנים, יום אחר יום, ואתה פשוט רוצה לברוח. אתה מבין על מה אני מדבר?"


הבנתי, אבל לא אמרתי מילה. חשבתי שהוא מדבר בקול רם מדי.


בדיוק באותו רגע ראינו אישה אחרת הולכת לאורך החוף. היא היתה בת שלושים וחמש בערך, לבושה בג'ינס וטי-שירט. היא היתה ידידה שלי ושל מיקונוס, בחורה טובה, אבל לא ממש מושכת לטעמי. בטח שלא הייתי אומר שהיא סקסית. היא באה לקראתנו וברכה אותנו לשלום.


"שלום מא!" ענה מיקונוס בהתלהבות. הנחתי שמיקונוס פיתח את דרך הדיבור הזו בשהותו בהודו, שם נשים מכונות פעמים רבות 'מא' כדרך של כבוד, בהיותן הפנים החיות של האם הגדולה, האלה של ההויה.


"את נראית מאד שמחה היום, מא!" אמר מיקונוס.


"אני בסדר," אמרה האישה במשיכת כתף.


"את נראית מאד יפה. מאד קורנת. היית רוצה לשתות אתנו קצת בירה ולחלוק מעט מן האור הזורח שבלבך, מא?" שאל מיקונוס.


"בוודאי," אמרה, וניכר עליה בבירור שהיא שמחה יותר, וגם יותר מושכת.


הבנתי שהתנהגותו של מיקונוס, נועזת ככל שנראתה, חשפה את הגבולות שהצבתי אני בפני האהבה. כשאישה הפנטה אותי פרמו מילותיו את כבלי האשליה, וכשהייתי אדיש כלפי אישה חשפו דבריו את יופיה הנסתר. כך או כך הייתי לכוד במלכודת הגחמות של תשוקתי, ומילותיו של מיקונוס, גסות ואידיוטיות ככל שהיו, הצביעו על דרך להיפתח כמו שמעולם לא הרשיתי לעצמי – להציע אהבה מבלי להתבצר בפחד.


"האם מישהו מכם אי פעם הזדיין?" שאל אותנו מיקונוס, "אני מתכוון באמת הזדיין."


אבל לפני שהספקנו לענות השיב הוא עצמו על השאלה. "לא נראה לי," אמר וטלטל את ראשו, מביט בנו ומושך מעט את שפתיו, חושף את שיניו הקדמיות.


הוא ישב בדממה, מביט באוקיאנוס. ציפיתי שימשיך לדבר, אבל הוא רק שתק. הרגשתי שעלי לומר משהו.


"מיקונוס, מה הכוונה ב'להזדיין באמת'?" שאלתי.


הוא ישב עוד כמה דקות מבלי לענות, מעשן את הסיגריה שלו, מביט אל המים כאילו נזכר במקום אחר ובזמן אחר. לבסוף הביט אל ידידתנו וחייך.


"מא יודעת מה זה באמת זיון, לא כך מא? הא?"


היא צחקקה בביישנות, מהססת מעט להודות בזה, אבל ניכר היה שידעה בדיוק על מה מיקונוס מדבר. הוא המשיך:


"את יודעת מה זה לקחת את האחד הגדול כל כך עמוק אל תוכך עד שלא נותר דבר לעשות מלבד לתת את הכל לאלהים, נכון? אולי אף פעם לא עשית את זה, אבל את יודעת איך זה אמור להיות. את יכולה לחוש את זה. את יודעת שאת רוצה בזה. את רוצה להיות מזויינת לתוך אלהים, נכון? את יודעת למה אני מתכוון, מא?"


עכשיו היא חייכה, קורנת כולה, מהנהנת בראשה. מיקונוס המשיך:


"בוודאי שאת יודעת, מא. את יודעת מזה כי את בעצמך אהבה. הלב שלך הוא עצמו אהבה. הכּוּס שלך הוא אהבה." בעודו מדבר הישיר מיקונוס מבט אל לבה, ואחר כך אל בין רגליה. על פניו היתה הבעה של הערצה ניכרת, חפה מכל שמץ של העמדת פנים. לא יכולתי להאמין שמיקונוס הסתכל כך אל המפשעה שלה, ללא מרמה, מלא באהבה וטוב לב. בינתיים נראה היה שהיא שותה בצמא את שבחיו, משתזפת בחום הערצתו לגופה.


"ידידנו האומלל," אמר מיקונוס והניד בראשו לכיווני, "מפחד לזיין. הוא מפחד לרקוד עם הגבירה, מא. הוא רוצה לעמוד מרחוק ולצפות במתרחש כמו מדען. הוא מפחד לעזוב את החדר שלו, לאבד את הטהרה ואת שלוות הנפש שכה עמל להשיג. הוא מפחד לאבד את השתיקה הנאצלת שלו. הוא מפחד מהפראיות של האישה. בשבילו הכל צריך להיות לגמרי נקי ומסודר. הוא רוצה את הכּוּס אבל הוא לא מעוניין בריריוֹת. הוא מעוניין בשדיים אבל לא בשיניים. אה, הוא אדם טוב – תראי את האור בעיניים שלו."


מיקונוס כרך את ידו סביב כתפיה ונשען אחורנית כך ששניהם יכלו להביט בי. "האור הנחה את כל חייו. לבחור הזה יש ממש סיכוי להצליח, אבל זה לא יקרה עד שילמד לחבוק את הגבירה, מא."


האוויר שסביבנו השתנה. מין התלהבות צפופה נחתה עלינו, יורדת אל תוך גופנו כמו אהבה סמיכה, חודרת אל תוכנו, מפרה אותנו ואת החלל שבינינו בפרץ של אושר דחוס. מיקונוס המשיך לדבר, פניו הקשוחים זורחים בברכה. הוא החל להתייחס אל הידידה שלנו כאילו היא עצמה הייתה הגבירה הגדולה, לדבר אליה כאל האלה הגדולה.


"הילדון שלנו פה לא יֵדע אהבה אבסולוטית מהי, מהו חופש אמיתי, עד שהוא יזיין אותך ויהיה מזויין על ידך כך שרק האחד הגדול יזרח במקומו. ואני לא מדבר על זה שהוא ינענע את הזין שלו בתוך הכוס שלך – אני מדבר על הלב." מיקונוס אחז בלבו והלחץ של האהבה שסביבנו רק גדל. הוא המשיך לדבר ברכוּת:


"האם את יכולה להרגיש את זה עכשיו, מא? האם את יכולה לנשום אהבה אל תוך הכוס שלך? האם את יכולה לפתוח את עצמך אל האחד הגדול ממש עכשיו? האם את יכולה לחוש את האחד הגדול בכל מקום, בין רגליך, ממלא את גופך, שובר את לבך ופותח אותו לרווחה?"


מיקונוס הביט אל תוך עיניה והיא התחילה להתייפח ולרעוד. רגליה נפתחו ונסגרו תוך שהיא נושמת עמוק ולוחשת "כן!" ואז הרימה את קולה יותר. כשכל גופה הולך וזוהר, היא החלה לצחוק כאילו לא אכפת לה מכלום, מלאת כוח, מלאת מיניות, מלאת אהבה. "כן!!!" היא זעקה באקסטזה גמורה, ללא מורא. היא נראתה גדולה מהחיים, נוגעת בעצמה, פותחת את עצמה, צוחקת, קורנת אנרגיה חודרת. מיקונוס צדק. אני פשוט פחדתי.


"ואתה, ידידי," פנה מיקונוס אלי, "אתה הולך למות בכל מקרה. במוקדם או במאוחר היא הולכת לאכול אותך. הפסק להיאבק, ותר על הכל ממש עכשיו. תן את כל אהבתך, אני מתכוון את כל האהבה שיש לך. למה לא? מה אתה חושב שאתה יכול להרוויח מזה שתתבצר מאחור? האם אתה אוהב את האישה הזו עכשיו? האם אתה מסוגל להרגיש אותה? האם אין היא האֵלה עצמה? האין היא חיה ממש כמו האהבה עצמה, ללא מעצורים?"


היא אכן היתה כל אלה. קורנת, פתוחה, חיה. צוחקת ובוכה. מציגה לראווה את נשיותה ללא עכבות וללא יוהרה. חופשייה בתהילתה, רגליה פשוקות, לשונה שלוחה החוצה, עיניה פראיות, מלאות, סקסיות, חסרות מורא, יודעות. היא היתה כל מה שאי פעם רציתי באישה. למרות שעדיין פחדתי, לבי יצא אליה. כל גופי התמלא בכוח, כוח התשוקה.


"זהו זה," אמר לי מיקונוס, "אל תהיה דפוק, אל תעצור. אהוב את האישה הזו, תן לה הכל. חוש את הכל ותהיה חופשי באהבה. תהיה פתוח כמו האהבה בעצמה. כל מה שיש זו רק האהבה. רק האחד הגדול הזה, תמיד אהבה, תמיד עושה אהבה. האחד הגדול הוא זיון! הנה, האם אמרתי את זה? האם הרחקתי לכת? כל מה שיש, בכל השניוּת הנראית לעינינו, זה רק האחד הגדול."


דבריו של מיקונוס היו נועזים, אך הצדק היה עמו. ישבנו על חוף הים, לבושים לגמרי, אפילו לא נוגעים זה בזה, נפתחים כגבר ואישה, חיים כמו האהבה, נפתחים כמו האהבה, מעניקים אהבה. הכל היה הכי זיון שיכול להיות. והיה ברור שכל רגע יכול להיות מלא אהבה ושוקק ספונטאניות באותה מידה כמו הרגע הזה, אם רק היינו מסכימים להעניק ולקבל אהבה מבלי לעצור או להסגר.


"כל מה שיש זו אהבה," המשיך מיקונוס, "כל מה שיש זה רק האחד הגדול הזה, תמיד מייצר אהבה, תמיד עושה אהבה. העולם שלנו איננו עולם של מלאכים עם כנפיים וצריחים לבנים בוהקים. אולי אחרי שתמות ותעבור לצדו האחר של המתרס תרחף לך בחלל כמו אור מוזהב, אבל זה לא האופן שבו האהבה מאירה במרחב האנושי. כאן, במקום הזה של דם חם ובשר ורדרד, האחד הגדול עושה אהבה דרך גופים של תשוקה. כאן זה המרחב האדום. הדרך היחידה לעבור מעבר לזה היא להרגיש דרך זה – על ידי שתאהב בתור שכזה."