לפני חודש-חודשיים בלימודים, מישהי סיפרה על פרידה שטלטלה אותה. היא אמרה שלדעתה חשוב ללמוד להיות לבד ובחיים לא לאבד את תחושת העצמי שלך.
מיד סיפרתי לכל הבנות שהיו בשיעור על הסיפור מ"גברים ללא נשים" בו אחת הדמויות אומרת שלדעתה, חשוב לשרוד קצת לבד, ללא זוגיות, כשאנחנו צעירים. ככל שעץ שורד יותר חורפים קשים, לבד, טבעות הגדילה שלו מתהדקות. אולי גם לבני אדם יש טבעות גדילה.
הבנות כל כך התלהבו מהסיפור, שיום אחרי זה חזרו וביקשו שאספר אותו שוב. ואכן, אני מבינה את ההתלהבות שלהן מהסיפור. יש בספר כל מיני מסרים וחוויות שכמעט כל אדם יוכל להזדהות איתן.
האמת שאישית, אני בכלל לא במקום הזה. אני בזוגיות כבר כמה שנים, ותחושות הבדידות ושברון הלב שהספר מתאר כבר כמעט זרות לי (תדפקו על השולחן כשאתם קוראים את השורה הזו). אבל, הוא בכל זאת הצליח להיכנס לי ללב, די בקלות. אולי כל דבר שמורקמי יכתוב (חוץ מ"דרומית לגבול, מערבית לשמש") יצליח להיכנס לי ללב בקלות.
יש משהו מיוחד ביחסים בין גברים לבין נשים, משהו שמורקמי הצליח לשים בדיוק עליו את האצבע ולהפוך אותו למקבץ סיפורים, שכל אחד מהם ייחודי בדרכו, אך כולם מעלים פחות או יותר את אותן התחושות. הקסם שלו, לדעתי, הוא שהוא גורם לקוראים להיכנס לעולם הדמיוני שהוא טווה. לשבועות אחדים הרגשתי את טבעות הגדילה שלי, הרגשתי צמדאי, הרגשתי גוססת מאהבה. זה כל הקסם.
אולי זר לא יבין זאת, אולי לצופה מהצד חלק מהסיפורים האלה ייראו כמו נונסנס משונה, אבל קוראי מורקמי ותיקים בודאות יבינו את הקסם שב"גברים ללא נשים".

הספר הזה הוא הספר הראשון (וכרגע היחיד) שקניתי לעצמי אי פעם.
תמיד החשבתי את עצמי לטיפוס שמתנגד נחרצות להוצאת כסף עבור ספר שאולי לא אוהב ואולי לא אקרא יותר מפעם אחת. כי כאילו, בשביל מה יש ספריות? אם אני אקנה ספר ולא אוהב אותו, הוא סתם יהיה תקוע אצלי על המדף ויזכיר לי יום יום את ה80 שח שלא יחזרו אליי יותר לעולם.
זאת הייתה העמדה שלי, והסברתי אותה לכל מי שהיה מוכן להקשיב.
עד הספר הזה.
למען האמת בכלל לא חשבתי לקנות אותו. התכנון היה לקחת אותו מהספריה כחלק מעסקת "המלצה תמורת המלצה" שעשיתי עם מישהו, אבל בדרך מקרה (טלפון שאבד יומיים קודם לכן) הגורל גלגל אותי לחנות סטימצקי באשדוד, ומתוך גחמה בלתי מוסברת החלטתי להיכנס ולקנות ספר.
בחרתי ספר מסויים שמיועד לנוער צעיר כי התאהבתי בציורים החמדמודים שהיו בו. (יש לי חולשה לציורים חמדמודים). שילמתי ויצאתי מרוצה מעצמי אך עם ספק קטן מכרסם בליבי, האם עשיתי את הבחירה הנכונה.
כאשר הצד השני בעסקת ההמלצות קיבל ממני את שם הספר שקניתי, הוא... הממ... לא היה מרוצה, בלשון המעטה. בעקבות כך, לאחר זמן לא רב של שכנועים ולחצים וגם קצת עלבונות ואיומים חזרתי על עקבותיי אל עבר החנות והחלפתי לספר "מצרפי המקרים" (שעלה 5 שח יותר!!). המוכרת טענה שהספר הזה טוב בהרבה מהספר הקודם שלקחתי. הפעם יצאתי עם לב קל יותר (אך נזפתי בעצמי על חוסר עמוד השדרה שלי וקיבלתי החלטה ללמוד לעמוד על שלי מול לחצים).
אני לא מתחרטת שקניתי אותו בסוף. ממש לא. (אני חושבת שזה סיפתח טוב לעידן ארוך ומאושר בו אני מבזבזת את כספי על ספרים נפלאים ויקרים עד שנגמר לי הכסף לאוכל ואז אני נאלצת לבשל את הספרים ו.. אה.. בואו נעבור הלאה).
הסיפור עוסק בסוג של ישויות על טבעיות (נראות ומתנהגות כמו בנ"א) שתפקידן בעולם הוא לגרום ולהזיז אירועים קטנים (או גדולים) שבסופו של דבר יובילו (בצורה מקרית לכאורה) את ה"לקוח" למצב שבו הוא אמור.. להיות..? לעזאזל פשוט תקראו את הכריכה האחורית ככה תבינו יותר טוב.

אני לא יכול לתת לספר שכזה חמישה כוכבים הוא לא מושלם ורעיונו העיקרי נסוב סביב האבסורד. האבסורדיזם הפילוסופי דוגל בכך שלמרות שלחיים אין משמעות נראית לעין עדיין זה לא מונע מאיתנו לחיות את חיינו. פקיד צעיר העונה לשם מרסו מקבל מברק המודיע על פטירתה של אימו, מקבל ארבעה ימי חופשה ומגיע למושב הזקנים במרנגו, מעשן ליד ארון הקבורה של אימו ומתנהג מוזר, יום למחרת הוא הולך לשחות וגם לקולנוע כאילו לא קרה כלום ואז יורה למוות בערבי ונידון למשפט. לכאורה סיפור פשוט אך בין השורות מסתתרים רבדים ועומקים רבים המשקפים את נקודת מבטו של המחבר על החיים ובכלל. לדעתי הספר הזה זה פילוסופיה המתבטאת בפעולות המועברות דרכן של הנפשות הפועלות, למילים יש רק תפקיד משני כאן והכל מועבר באמצעות תמונות.