הרופא שרואה את האדם כמכניזם קר של תופעות חברתיות, הכול מכניזם ביולוגי של מחלות ועובדות.
האמן שרואה את העולם כאידאלים של אסתטיקה, מקורות השראה לייצירה.
הם שני צידי המתרס של עיוורון האדם.
הם חבריו של גיבור הסיפור, האדם הרגשי אשר קורס תחת המציאות.
הם מובילים אותו אל גן החיות האנושי — רובע הזונות של העיר.
תחושת הניכור והעולב נמצאת בכל בית שהם עוברים.
קורבנות החברה לכודות תחת מרותה של בעלת הבית ותלויות בחסדי האנשים — נתלות באנושיותם של אנשים המובלים על ידי תאוות הגוף שלהם והעיוורון החברתי שלהם.
הסיפור יורד במורד התהום החברתי עד אקורד הסיום — זעקתו של הגיבור כנגד האטימות המכוונת של החברה.
האם האדם יכול לראות את המציאות החברתית כפי שהיא מבלי לקרוס?
מחשבות על "קלת רגל":
הסיפור עוסק במתח שבין אותנטיות — לחיות את מה שאתה באמת מאמין בו, מתוך כוונה כנה שלמענה אתה מוכן אף להקריב את עצמך — לבין חיים שהם צללית ריקה של מעמד, של העמדת פנים ושל הרצון "להשתייך ל...". כאילו המעמד החברתי או המקצועי שלי מעידים כשלעצמם על תכונות האופי שלי.
כמו ברבים מסיפוריו של צ'כוב, הטרגדיה מצויה מעבר לפינה, וההבנה של האמת — של מה ראוי באמת בחיים — מתגלה לגיבור בשלב מאוחר מדי.
החיים קצרים מכדי לבזבז אותם על שטויות חיצוניות נטולות ערך. יש להבין ולהעריך את הקיים כל עוד הוא שם; להבין לעומק מה אתה עושה, ולמה אתה עושה זאת, באופן כן ואמיתי.
אבל כבשים הולכות בעדרים, ומי שפועה חזק יותר יוביל אחריו מספר כבשים. ובכל זאת העדר ימשיך לזרום, ואין חשיבות אמיתית לטרנדים המתחלפים שבתוכו — הם ארעיים.
המחשבה העצמאית היא תהליך פנימי של רטרוספקטיבה, לעיתים אפל וכואב, שנבנה במשך שנים. אין קיצור דרך. אך עד שהאשליות אינן מתפוררות, החיים אינם אלא סימולציה של משחק חברתי רדוד ומטופש.
אצל צ'כוב החברה לא מעריכה את האדם הפשוט, הכנה והטוב, בעל הערכים, אבל השורש רקוב ועמוק הרבה יותר.
מחשבות על "פחד – סיפורו של מיודעי":
הדיון המרכזי בסיפור נע סביב חרדה קיומית ותחושת האבסורד — מפגש מבעית עם ההבנה שהכול קונטינגנטי, מקרי, זמני וחסר פשר.
זו הבנה היוצקת באדם תחושת זרות, הפועמת בו בכל סיטואציה ובכל מפגש עם המציאות.
זהו סיפור קצר מאוד, אך הרעיון הגולמי הטמון בו — אותה חרדה קיומית מול האבסורד של החיים — יידון ויפותח מאוחר יותר בידי הוגים גדולים כמו אלבר קאמי וז'אן פול סארטר
מחשבות על "שכנים":
הפער שבין אידאולוגיה כללית לבין המקרה הפרטי — מן המקרו אל המיקרו — מתגלה במפגש הכנה של פיוטר עם האנומליה שבדעותיו. זהו מפגש בין אידאולוגיה כללית אחת לאחרת: קטבים שונים אשר מפספסים את המקרה הפרטי והאנושי של הרגש.
מן המפגש הזה מתעורר ספק, ואיתו גם חוסר היכולת לפעול כאשר האדם אינו יודע כיצד להכריע; הוא נותר באי־ודאות.
אידאולוגיות גדולות וכוללניות, שהתקבעו לאורך השנים והתאבנו, פוגעות בדינמיקה הבין־אישית.
רבים מן האנשים אינם מבינים מדוע הם מאמינים במה שהם מאמינים. הערכים אינם בהכרח נובעים מהכרה פנימית, אלא מכתיבים לאדם כיצד אמורות להיראות "משפחה" ו"חתונה", וכל רובד אחר המסליל את חייו.
מחשבות על "אגף 6":
קל לבקר ולנתח כאשר אתה תקוע במגדל השן — לראות את הכול מלמעלה, מבלי להבין שאתה מנותק; להרגיש שאתה יכול להבין הכול מבלי לחוות על בשרך את הסבל האמיתי של החיים.
האם השלווה הסטואית היא פריווילגיה שניתנת ליישום רק בתנאים שבהם האדם מנותק — "בזכות" מעמדו הכלכלי והחברתי?
האם תפיסה זו מובילה בהכרח לאדישות כלפי המצב האנושי של החיים סביבך?
האדם הוא לעיתים קורבן לגורלו, ודינו להתמודד מול מציאות חסרת פשרות — מול המצב האנושי ההישרדותי, "התרבותי", שעלול להיות מתבהם ודורסני.
לא ניתן לנתק בין הרעיון לבין המעשה. פילוסופיה ללא שורשים במציאות עלולה להפוך למילים ריקות. ראגין, גיבור הסיפור, ריפד את חייו בספרים ובתיאוריות שהצדיקו את אדישותו כלפי מצב מטופליו. הוא לא ירד לעומק הדברים ונותר בתחום התיאורטי בלבד.
אין הבעיה בתוכן הפילוסופי עצמו, אלא באופן שבו האדם משתמש בו כדי להצדיק את אי־פעולתו במציאות ואת ההתכחשות למתרחש סביבו.
מחשבות "סיפורו של אלמוני":
גם כאן הדיון עוסק בחשיבות של ראיית האנושי. זוהי גישה שלפי צ׳כוב חשובה יותר מכל אידאולוגיה פוליטית.
האדם צריך לדאוג לאחר, לחמול על הזולת ולהתחבר לאנושי שבו.
לשם כך מציג צ׳כוב בסיפור מעין תמונת נגטיב בדמותו של אורלוב. אורלוב הוא ציניקן ניהיליסטי, חסר אמונה אידאולוגית, הבז לכל ערך מוסרי; תגובות אנושיות ורגשיות אינן אלא טרדה בעיניו.
הכוח ההרסני בסיפור אינו אידאולוגיה או פילוסופיה, אלא ציניות אינטלקטואלית אדישה.
המספר נאלץ להביט אל תוך הריק הניהיליסטי הזה, ומתוך כך לזנוח מעליו את תפיסותיו התמימות כמהפכן. הריק הניהיליסטי מהדהד את הריק האידאולוגי — בשני המקרים האנושיות הולכת לאיבוד.
לסיכום, אנטון צ'כוב שוזר בסיפוריו הקצרים דיונים פילוסופיים עמוקים, תוך שמירה על יכולת ספרותית אדירה. הדיונים הללו נסובים פעמים רבות סביב האדם שנמחץ בין כוחות שונים: חברה אדישה, אידאולוגיות נוקשות, מסורות שהתאבנו, ומרדף מתמיד אחר סטטוס חברתי שיאשר את קיומו.
במובנים רבים נדמה כי הדמויות אצל צ'כוב אינן נאבקות רק במציאות החיצונית, אלא גם בדרכים השונות שבהן האדם מנסה להימנע ממפגש כן עם המצב האנושי — עם עצמו ועם הזולת.
סך הכול כיף ממש, אחלה ספר!
ימיני מרבה להביא מספרים: באופן יחסי ומוחלט אנחנו יתוש קטן וטורדני על פני כדור הארץ, מה יתוש, יבחוש. גם זה ביום חם ולח, יום כן, שבוע לא. באופן יחסי ומוחלט האסלאם הוא לב הבעיה, מהגדולות בקטסטרופות המתרחשות, משהו שכנגדו מייחלים לאיזה צונאמי חביב, הוריקן מתוק ורעש אדמה סטריאופוני.
הספר, המעודכן עד ממש לסיום מבצע צוק איתן (יצא באוגוסט 2014), מראה עד כמה נפגעו המוסלמים ממלחמותיהם הם, עד כמה מנהיגיהם מסרבים אחד לאחד, כל אחד בזמנו הוא, בעיקר זה עם הקוצים על הפנים, להביא את בעיית הפלשתינאים אל סיומה. הפתרון אמנם קצת מסובך, אבל ממש לא רצוי משום שזה יגרום לבעיה ענקית אחרת: הכרה בישראל. צריך שיהיו קווים אדומים.
כן, זה עד כדי כך פשוט. אם תהיה הכרה בישראל יהודית ודמוקרטית, מדינה השוכנת בבטחה בגבולותיה, מה יעשו המוסלמים? דאגה אמיתית, תודו. אמנם הם לא טפשים ועד עכשיו הם הצליחו יפה לעורר סכסוכים נרחבים על פני כדור הארץ ולחרחר מלחמות, הרחוקים כמזרח ממערב מישראל והציונות. הם עד כדי כך מוכשרים, שמספר המתים שלהם ממלחמותיהם הם מגיע לכדי 20 מיליון(!), בחלקים נרחבים של אפריקה ואסיה. גם אירופה.
אין רגע דל, המתים נערמים, הדם זורם, הרעב מגיע אל מיליונים, אבל הכישרון המוחץ, הנעזר בדוקטורים ופרופסורים, מחזיר את הזרקור תמיד אל ישראל ושוב יש ספין מקסים, הסחת דעת נעימה, טלנובלה במיטבה. תארו לעצמכם, לו ישראל היתה מנדבת את אזרחיה לצעוד לים ולהתאבד, איזה שיממון היה אוחז בכדור הארץ, איזו דממה, איזו דלות. אולי לא יפה שנעשה את זה, הרי מתייחסים אלינו כל כך יפה ואנחנו זוכים בכל התשומי שאנחנו זקוקים לו ואפילו נשאר עודף.
אחד הפרקים האחרונים, המסכמים את הספר, עוסק בעיתון "הארץ" בכלל ובגדעון לוי בפרט. גדעו לוי פרסם ב-2005 את מעשה החמוׂר, עניין חמוּר מאוד. פלסטינאי נקשר לזנבו של חמור ונגרר אל מותו לאחר שהריצו את החמור. המקרה המזעזע זכה לפרסום נרחב, לא רק בארץ. אמנון דנקנר, אז עורך מעריב, החליט לבדוק את הנושא וגילה שאין בו בדל של אמת וחקירה מעמיקה לא העלתה דבר. מובן שלוי לא חזר בו, לא התנצל, לא הסביר. ימיני מציין במיוחד את העובר בעשור האחרון על העיתון ה"אמין" הזה, שהשנאה המפעפעת בו כלפי ישראל חסרת פשר. מעתה אני עושה לי סימנים, כקורא רב שנים של "הארץ": נוהל חמוׂר ייקרא ע"ש גדעון לוי ודמויי גדעון לוי – עקיבא אלדר (שנעלם מזמן), עמירה הס ויצחק לאור. משאלה כותבים, נוהל חמור מאפשר לדלג מיד על מאמריהם. טובה לא תצמח מקריאתם וכעס רב ייחסך. אבל יש עם זה בעיה משום שמעתה האמון שהיה לעיתון הזה נפגע עמוקות ומחלחל ימינה ושמאלה, מעלה ומטה. מה אם גם תחזית מזג-האוויר אינה מדוייקת?
ואני רק איש שלום
גם היום כתמול שלשום
לו אני במילואים במחסום
לא היה עולה בדעתי לעשות במישהו פוגרום.
להמשך קריאה מלאת אימה, אני ממליץ לקרוא גם את הספרים הבאים: כופרת, בן החמאס ותפוס ת'יהודי!. שערות לבנות מובטחות.
