אחרי שקראתי את הספר הזה חשבתי לעצמי מה הערך שיש בו, מה אני יכול ללמוד ממנו לעתיד ולהווה. בכל מה שקשור ללימוד היסטוריה, מעבר להבנת "מה קרה" חשוב, לפחות מבחינתי, עוד יותר, להבין מה הלקחים לעתיד. הדמות של היטלר, אין צל של ספק - כך ידעתי מלפני הקריאה בספר - שאוכל ללמוד ממנה. ויותר מה לא לעשות מאשר מה לעשות, או נכון יותר - כיצד להימנע ממציאות שכזו. אחד הדברים המעניינים להבין, שהיטלר עלה לשלטון בדרך דמוקרטית. אמנם לא הייתה לו תמיכה של רוב האוכלוסייה, אבל כן מספיק כדי להפוך לראש המדינה. הדבר מעלה שאלה על הדמוקרטיה, וההבנה שלא הכל נכון בשיטת הממשל הזו. לכל דבר יש יתרון וחסרון, החיסרון בדמוקרטיה, שתכלס, הרעיון היפהפה והנוצץ שכל אחד יכול להגיד את דעתו ולהפוך לראש המדינה, יכול להפוך לסיוט נורא. היטלר, בשונה משאר המנהיגים שאנחנו דיי רגילים לראות, לא היה אקדמאי, לא היה משכיל בצורה פורמאלית כלשהי. היה כלומניק במינכן, בחור מוזר. הקריאה הזו בספר, דיי מעלה שאלה. זאת אומרת, אני מניח שהמציאות של מנהיגים שאפתניים המעוניינים בשלטון, קיימת כל הזמן, ואני לא מצפה ממנהיג לא להיות שאפתן. הפוך, מוזר יהיה לראות מנהיג שאינו שאפתן. אבל התוכן של האדם הוא החשוב, במה הוא מאמין, מה חשוב לו. במשך כל הספר, הסופר מראה את דעתו של היטלר בכל הנושאים באופן ברור, עוד לפני שמשהו בכלל חשב שיעלה לשלטון. כך שלאחר עשרות שנים, בהסתכלות לאחור - אפשר להבין איך קרה "מה שקרה". השנאה ליהודים, השנאה לקומוניסטים, כל אלה הראה היטלר ללא כל ניסיון להסתיר. ולכן, בכל מה שקשור להנהגה, אין לי צפיות למשהו שאינו שאפתן, אבל הוא מוכרח להיות בעל אמונות ואדיאולגיות חשובות וטובות, אלה הם המכוונים אדם - ובסופו של דבר מקיים אותם המנהיג, כפי שאפשר לראות במנהיגות הרייך השלישי של היטלר. הספר כתוב טוב, מעניין מאוד. לא פעם הרגשתי שהסופר יורד לפרטים קטנים לא חשובים (מבחינתי לפחות), אבל אני יכול להבין למה חשוב לדייק בהיסטוריה ואין לי שום ביקורת על היסטוריונים המנסים לדייק כמה שרק אפשר (חשוב מאוד לדייק בכל מה שקשור להיסטוריה). בשאלה איזה ספר טוב יותר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" או סדרת הספרים "היבריס" ו-"נמסיס" (החלק השני של הספר): עדיין לא קראתי את נמסיס, אבל בקריאת "היבריס" אני יכול להבין את הסגנון פחות או יותר. "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" - יש בו עניין יותר של הכרה אישית, זאת אומרת, המחבר ממש הכיר את הנאצים, הוא חיי שם ככתב. אני מניח שיש לזה ערך היסטורי חשוב, אבל הספר קצת לא פשוט לקריאה ולא כל-כך מותאים לקורא ההישראלי של היום. לעומת זאת, ל-"היבריס" ו-"נמסיס" יש את הערך של הבנה רחבה יותר, ומקורות רבים יותר, מכיוון שנכתב מאוחר והידע הרב שנצבר היה מול המחבר. הספר מותאם הרבה יותר לקורא ההישראלי, כתוב בצורה מעניינת. אני חושב שנכון יהיה, בסופו של דבר, אם מחליטים רק על סדרת ספרים אחת - יהיה לקרוא את הסדרה של איאן קרשו - היבריס ונמסיס. לדעתי זה יהיה נכון יותר. הספר מומלץ לאוהבי היסטוריה, אבל הוא ברמה כלשהי מותאם לכולם, אתה לא חייב להיות חובב היסטוריה מושבע כדי לקרוא אותו. יש לזה ערך חשוב, בסופו של יום, אני חושש, שמקרה כמו של היטלר יכול לקרות גם בעתיד. אמנם בצורה שונה ובתנאים שונים - בוודאי בצורה שונה לחלוטין - אבל בעל תוצאות דומות. לצערנו לא תמיד בני-אדם (ואני בתוכם!) רציונאלים תמיד.

הספר "סיכומו של דבר" של יצחק שמיר הוא מין אוטוביוגרפיה בתקופות הפעילות החשובות בחייו. המילה "סיכומו.." מראה שלמעשה מסכם את פעילותו והפיכתו לצופה. זה ספר שאפשר לקרוא ולתת - בסופם של התהליכים שיצחק שמיר לא יכל לדעת כיצד יסתיימו, בזמן שנכתבו הדברים (1994) - סיכום ותוצאות (ברמה כלשהי) בדיעבד. יצחק שמיר מספר על תקופת הנעורים שלו במזרח אירופה, בעיירה קטנה שהגבולות שלה השתנו בין מדינה למדינה. הוא מספר על אביו - כמי שהשפיע עליו, על חיי הקהילה, ועל החלחלה שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר משפחתו לא זכתה לעלות לארץ, והתוצאה: השמדתם. הוא ממשיך לתקופת המחתרת באצ"ל (ארגון צבאי לאומי) ולאחר מכן בלח"י (לוחמי חירות ישראל), על אברהם שטרן ודוד רזיאל וכן על תורתו של ז'בוטינסקי ופועליו. על תקופת ההנהגה בלח"י, על התקופה בגלות והבריחה ממנה, על הקמת המדינה - ועל כך שלא הצליח להסתדר כל-כך לאחר תקופת הסיכונים בלח"י, והקמתה של מדינת ישראל - על פועלו במוסד ולבסוף לכניסתו לפוליטיקה. יצחק שמיר הוא בחור "לא רגיל", בכל מה שקשור לפוליטיקה ובמקיאווליות שלה. במהלך הספר "הכרתי" בחור כן, פשוט, שאהבתו את הארץ לא קשורה אלא במובן הרוחני והקשר הפשוט של היהודים בארץ ישראל. מאוד אהבתי לקרוא על תכונותיו, ועל דרכו, ואני לא חושב שזה מובן מאליו שהיה לנו ראש ממשלה שלא בדיוק "קפץ" על האפשרות שיהיה ראש ממשלה. אהבתי את עבודתו השקטה, את הצניעות, את יכולתו שלא לבגוד בערכיו והעמדות שלו. יצחק שמיר הוא אחד מבין כמה מעטים מראשי הממשלה (בכל ההיסטוריה של מדינת ישראל) שיצא מהתפקיד כשהוא שלם בגופו ובנפשו, שאין עליו אות קיין של מעשים נפשעים (ואני לא בהכרח משווה בין בנימין נתניהו אליו, מאחר ועוד המשפט מתקיים נגדו ואין לדעת מה יהיה תוצאותיו). אני מוכרח לכתוב שאני מבין יותר את עמדת הליכוד כיום בעקבות קריאת הספר. זאת אומרת, לאחר ההפסד בבחירות ב-1992, בעקבות פגיעת המחנה (הגוש כפי שאומרים) הימין בעצמו, תוך הצבעתם של העולים החדשים מברית המועצות, שלא הצביעו עבור הממשלה שאותם העלתה לארץ - וזאת בעקבות המרירות ממצבם הלא פשוט של רבים מהם, ואולי גם מתוך תחושה מסורתית כנגד השלטון - וכן מריבות שטותיות בין חברי הליכוד לעצמם הוביל הדבר לממשלה שרצה לקיים "שלום" שפגע כל-כך קשה אסטרטגי -רבתי במדינה. לכן אני יכול להבין את הליכוד כיום, שמסרב להרפות להקמת ממשלה של שמאל, מתוך הבנה כמה קשה דיפלומטית ומדינית יכול הדבר לגרום. מתוך לקחי ההיסטוריה הלא רחוקה. אגיד בכנות, שהדברים הלא פשוטים דיפלומטית שקראתי בספר, על ניסיון של העולם לגרום לישראל לקבל על עצמה את אובדנה - מדאיגים ביותר. אני מבין הרבה יותר, שלא מוסר או ניסיון להגיע לשלום גרם לעולם להגיד את הדברים, אלא אינטרסים. ארצות הברית רצתה קשרים עם העולם הערבי, הדבר נמנע בעקבות הקשרים בין ישראל לארצות הברית. מדינות בכל העולם ראו שמדינות ערב לא מוכנות לראות שום דבר בכל מה שקשור למדינת ישראל, ובאופן טבעי בחרו את ה-"צד הנכון" בעל הנפט והכוח בעל האוכלוסיה הגדולה יותר. בנוסף להגותו של וודרו וילסון, ושכנועם של קבוצה גדולה ישראל במוסר שברעיון - הדבר כמעט שיצא לפועל, ולכל הפחות גרם לנו לנזקים אדירים. אני לא חושב שנכון להיום יש אפשרות דמוקרטית טהורה לגרום לתוכנית "שתי מדינות לשני עמים" להתקיים. בנוסף לעובדה המביכה שהערבים כלל לא רוצים בה באמת, ובנוסף לעובדה המגוחכת שלא ישראל ולא הערבים הביאו את הפתרון הזה - אלא מדינות מצד אחר זאת אומרת, חבר'ה אחרים יחליטו לנו מה נכון. בנוסף לעובדה שהמצב האסטרטגי השתנה כל-כך שלא יאמן שאנחנו באותה התוכנית כאילו לא השתנה דבר. הדבר הפך כמו לאמונה דתית משהו בלא הגיון. ולספר: הספר כתוב בצורה טובה, הדברים ברורים ומתוארים היטב. אני ממליץ בנוסף לספר הזה גם את הספרים: "המרד" של מנחם בגין ו-"אלנקם" של עזרא יכין. זה נחמד מאוד להכיר את ההיסטוריה של הקמת המדינה, יש בזה משהו מאוד מפקח, ובמיוחד כשמדובר באנשים שממש היו במקום. בסוף הספר מספר יצחק שמיר על החלטתו לבקר בעיירה רוז'ינוי, המקום בו נולד. הוא בחן את המקום, הסתכל סביב סביב, ולבסוף הגיע למסקנה יפה ודי מעוררת רגש: "שמחתי שנסעתי לשם וראיתי בו עיני, כי אכן לא נותר כלום, ושמחתי פי כמה וכמה על כך שאני חוזר לארצי שלי, שאני שייך אליה והיא שייכת לי". סלחו לי שנכנסתי לעניינים פוליטיים, אם כי אני מוכרח לכתוב שיש קשר חשוב בין הספר לבין הוויכוח האידיאולוגי בין הימין והשמאל. תודה רבה לסנטו על המלצת הספר.

יש שניי מוטיבים שחוזרים על עצמם בעניין האיוולת בממשל של ברברה טוכמן, וכך כותבת בעניין המרכיבים של החכמה בעניין הממשל: מרכיביי החכמה 1. חוסר בשאפתנות אישית של המנהיג. 2. הגיון/חכמה ושכל ישר. שניי אלה נמצאים אצל המנהיגים הנדירים, שהצליחו באמת לעזור לעמם. באופן טבעי, בגלל חוסר השאפתנות, נדיר למצוא כאלה. זה ספר יפה, ומומלץ גם אם היסטוריה זה לא הצד החזק שלך.

אחרי שקראתי את הספר הזה חשבתי לעצמי מה הערך שיש בו, מה אני יכול ללמוד ממנו לעתיד ולהווה. בכל מה שקשור ללימוד היסטוריה, מעבר להבנת "מה קרה" חשוב, לפחות מבחינתי, עוד יותר, להבין מה הלקחים לעתיד. הדמות של היטלר, אין צל של ספק - כך ידעתי מלפני הקריאה בספר - שאוכל ללמוד ממנה. ויותר מה לא לעשות מאשר מה לעשות, או נכון יותר - כיצד להימנע ממציאות שכזו. אחד הדברים המעניינים להבין, שהיטלר עלה לשלטון בדרך דמוקרטית. אמנם לא הייתה לו תמיכה של רוב האוכלוסייה, אבל כן מספיק כדי להפוך לראש המדינה. הדבר מעלה שאלה על הדמוקרטיה, וההבנה שלא הכל נכון בשיטת הממשל הזו. לכל דבר יש יתרון וחסרון, החיסרון בדמוקרטיה, שתכלס, הרעיון היפהפה והנוצץ שכל אחד יכול להגיד את דעתו ולהפוך לראש המדינה, יכול להפוך לסיוט נורא. היטלר, בשונה משאר המנהיגים שאנחנו דיי רגילים לראות, לא היה אקדמאי, לא היה משכיל בצורה פורמאלית כלשהי. היה כלומניק במינכן, בחור מוזר. הקריאה הזו בספר, דיי מעלה שאלה. זאת אומרת, אני מניח שהמציאות של מנהיגים שאפתניים המעוניינים בשלטון, קיימת כל הזמן, ואני לא מצפה ממנהיג לא להיות שאפתן. הפוך, מוזר יהיה לראות מנהיג שאינו שאפתן. אבל התוכן של האדם הוא החשוב, במה הוא מאמין, מה חשוב לו. במשך כל הספר, הסופר מראה את דעתו של היטלר בכל הנושאים באופן ברור, עוד לפני שמשהו בכלל חשב שיעלה לשלטון. כך שלאחר עשרות שנים, בהסתכלות לאחור - אפשר להבין איך קרה "מה שקרה". השנאה ליהודים, השנאה לקומוניסטים, כל אלה הראה היטלר ללא כל ניסיון להסתיר. ולכן, בכל מה שקשור להנהגה, אין לי צפיות למשהו שאינו שאפתן, אבל הוא מוכרח להיות בעל אמונות ואדיאולגיות חשובות וטובות, אלה הם המכוונים אדם - ובסופו של דבר מקיים אותם המנהיג, כפי שאפשר לראות במנהיגות הרייך השלישי של היטלר. הספר כתוב טוב, מעניין מאוד. לא פעם הרגשתי שהסופר יורד לפרטים קטנים לא חשובים (מבחינתי לפחות), אבל אני יכול להבין למה חשוב לדייק בהיסטוריה ואין לי שום ביקורת על היסטוריונים המנסים לדייק כמה שרק אפשר (חשוב מאוד לדייק בכל מה שקשור להיסטוריה). בשאלה איזה ספר טוב יותר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" או סדרת הספרים "היבריס" ו-"נמסיס" (החלק השני של הספר): עדיין לא קראתי את נמסיס, אבל בקריאת "היבריס" אני יכול להבין את הסגנון פחות או יותר. "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" - יש בו עניין יותר של הכרה אישית, זאת אומרת, המחבר ממש הכיר את הנאצים, הוא חיי שם ככתב. אני מניח שיש לזה ערך היסטורי חשוב, אבל הספר קצת לא פשוט לקריאה ולא כל-כך מותאים לקורא ההישראלי של היום. לעומת זאת, ל-"היבריס" ו-"נמסיס" יש את הערך של הבנה רחבה יותר, ומקורות רבים יותר, מכיוון שנכתב מאוחר והידע הרב שנצבר היה מול המחבר. הספר מותאם הרבה יותר לקורא ההישראלי, כתוב בצורה מעניינת. אני חושב שנכון יהיה, בסופו של דבר, אם מחליטים רק על סדרת ספרים אחת - יהיה לקרוא את הסדרה של איאן קרשו - היבריס ונמסיס. לדעתי זה יהיה נכון יותר. הספר מומלץ לאוהבי היסטוריה, אבל הוא ברמה כלשהי מותאם לכולם, אתה לא חייב להיות חובב היסטוריה מושבע כדי לקרוא אותו. יש לזה ערך חשוב, בסופו של יום, אני חושש, שמקרה כמו של היטלר יכול לקרות גם בעתיד. אמנם בצורה שונה ובתנאים שונים - בוודאי בצורה שונה לחלוטין - אבל בעל תוצאות דומות. לצערנו לא תמיד בני-אדם (ואני בתוכם!) רציונאלים תמיד.

הספר "דיפלומטיה" של הנרי קיסינג'ר הוא ספר ברמת "אסטרטגי-רבתי", במילים אחרות: ברמת היחסים הבין לאומיים. קיסינג'ר מתאר את ההיסטוריה של היחסים בין המדינות והולך כ-400 שנה לפני תקופתנו, מסביר את הפרטים והאנשים המשפיעים בכל תקופה מסוימת, ואיך הדבר שינה את העולם הדיפלומטי ואת המציאות. הספר יורד לפרטים של כל מדינה, מסביר את תחושותיה, שאיפותיה, דרך החשיבה, התרבות - ולאחר שהדברים הובנו, "משליך" את הדברים על היחסים הכלליים בין המדינות ומסביר איך הדבר משפיע בדיפלומטיה הכללית. חצי מהספר הוא מבוא לנושא העיקרי - כך נראה - של קיסינג'ר, והוא: המלחמה הקרה, וההשפעות הבאות לעולם שלאחריה. נראה שקיסינג'ר רצה להראות את נקודת מבטו על ההיסטוריה, וכך להסביר את השקפתו על העולם ועל הדרך שבה מדינאים (בעיקר אמריקאים) צריכים להמשיך מכאן והלאה. הוא מסביר את הריב בין המוסר לתועלת, ומראה שלמעשה אין ממש חדש תחת השמש, וכך היה וכנראה כך גם יהיה. עם זאת, בסיכום הדברים, מסביר דווקא שעל אמריקה, שלקחה את המוסר כסמל, להבין שגם התועלת המדינית שלה (רזון דטה והריאל-פוליטיק) הם דברים חשובים וחייב לקחת אותם בחשבון, ומראה את הדברים בדוגמאות חשובות מהספר. הספר מסביר על מספר גדול של מנהיגים, ובלי להגיד זאת (ולא נראה שצריך, ולא נראה שקיסינג'ר חשב בכלל שצריך) הסביר כמה משנה וחשוב מי שולט במדינה. כך אפשר למצוא את: רישליה מצרפת (תחילת המאה ה-17), מטרניך (תחילת המאה ה-19), נפוליאון השלישי (המאה ה-19), ביסמרק (המאה ה-19), וילהלם השני (זכור ממלחמת העולם הראשונה 1914), וודרו וילסון (המאה ה-20, ההגות שלו מקבלת תפקיד דיי מרכזי בספר), צ'רצ'יל (המאה ה-20), סטאלין (המאה ה-20), פרנקלין רוזוולט (המאה ה-20, ואפשר לראות בכריכת הספר את השלושה האלה - רוזוולט, סטאלין וצ'רצ'יל), היטלר (המאה ה-20), אייזנהאואר (המאה ה-20), טורמן (המאה ה-20), ניקסון (המאה ה-20), רונלד רייגן (המאה ה-20) - ועוד המון מנהיגים חשובים מכל המדינות המשפיעות והפחות משפיעות. לא מדובר על ספר קטן, ולא הייתי ממליץ עליו לכל אחד. למעשה, אם תקנה את הספר ולא תתלהב מסיבה כלשהי, תוכל לפחות להתנחם בעובדה שהספר יכול לשמש גם משקולת אימונים. הספר כבד תרתי משמע. עם זאת, אני חושב שהוא הספר הטוב ביותר שיצא לי לפגוש אי-פעם, אגיד בכנות שאני מרגיש שזה ממש הישג (לפחות לאדם פשוט כמוני) לסיים ספר שכזה. רמת האיכות שלו מאוד גבוהה, הנרי קיסינג'ר כתב את הדברים בצורה מאוד ברורה, ככה שתוכל להבין את הדברים בקלות ובפשטות. בנוסף אני חייב לתת מילה טובה להוצאה לאור, בכל הספר לא מצאתי אלא שתי טעויות כתיב (שכנראה בטעות נפלו בהם), לספר גדול ומורכב שכזה זה יוצא דופן. לדעתי הוצאת "שלם" היא מהטובות שיש בארץ. הפתיע אותי לקרוא כל-כך מעט על מדינת ישראל. מאחר והנרי קיסינג'ר הוא יהודי, מזכיר המדינה האמריקאית לשעבר, וההנחה שלי שהיו לו קשרים טובים גם עם המדינאים היהודים בישראל, ואולי אפילו קשרים טובים דווקא בגלל העובדה שישראל היא מדינת היהודים. נכתב בספר מעט מאוד על מדינת ישראל, אפילו ביחס למדינות קטנות אחרות. ואולי דווקא בגלל שהוא יהודי רצה להמעיט בכתיבה על מדינת היהודים, ובכך להראות על אמינות? אני לא יודע להגיד. האם אני ממליץ על הספר? זה תלוי. אם אתה חובב היסטוריה "בקטנה" לא הייתי ממליץ, הספר דיי "משביז", מונע ממך את התחושה הטובה והמספקת של סיום ספר מפעם לפעם (מאחר והמיקוד שלך רק עליו ולוקח הרבה זמן לסיים אותו). אבל אילו אתה חובב היסטוריה בצורה יוצאת מהכלל, התשובה שלי היא שאני משתמש בזכות הווטו (שאין לי) כדיי להכריח אותך לעזוב הכל ולקרוא את הספר המיוחד הזה. אני חושב שזה משתלם, אני חושב שמעולם לא קראתי ספר היסטוריה שמגיע לרמות כאלה גבוהות ובהסברים ברמה גבוהה כל-כך. הספר מתאים למדינאים, או אנשים המתעסקים במדינאות בצורה כזו או אחרת, להיסטוריונים ואנשים המתעסקים בהיסטוריה, וכן לאנשי קבע וקצינים - הדבר יכול לעזור להם להבין טוב הרבה יותר, את הרמה האסטרטגית הגבוהה מהם וכך יוכלו לעשות את עבודתם בצורה טובה יותר. מומלץ מאוד.

לפני בערך חודש כתבתי ביקורת על הספר הזה. רגע לפני שסיימתי - טא~דאם! - החשמל נפל. זה ממש הוריד לי את הרצון להמשיך לכתוב ביקורת מחדש, כך שיתכן ועבר לו איזה חודש מאז. ובכל אופן הנה אני שוב פה, כותב ביקורת על הספר מחדש. הספר הזה הוא ספר שמסביר טוב על וינסטון צ'רצ'יל, הוא פשוט, קליל - שפה פשוטה ונגישה, בהחלט נחמד היה לחזור לספר הזה שוב פעם מחדש. אם כי הוא לא ממש כתוב באופן כן, ואסביר: הספר מנסה לעבור על חייו של צ'רצ'יל מנקודת מבט של מעריץ מושבע. זה נשמע אולי מוזר, אבל המחבר, שבעצמו היה ראש ממשלת אנגליה - כותב על צ'רצ'יל דיי בערך כמו שילד מדבר על הגיבור האהוב מהסרט. הוא גם לא מנסה להכחיש את העניין. לרגע אחד המחבר עושה משפט, מין "משפט של ההיסטוריה", הוא מכניס כל מיני דעות שכנגד צ'רצ'יל ולאחר מכן, לא פחות - הופך את עצמו לסנגור. במילים אחרות הספר לא ספר היסטוריה. אמנם בדרך כלל היית מצפה כשמישהו כותב על מישהו אחר ספר, ככל הנראה הוא גם מעריץ את אותו האדם (לא תמיד אמנם). במקרה הזה אין ספק, בוריס ג'ונסון לא מנסה להסתיר זאת כלל. כך שאי-אפשר לומר שאתה באמת רואה את דמותו של צ'רצ'יל בצורה האמיתית שלו כתוצאה מקריאת הספר. ובכל זאת, באמת שנהנתי מהקריאה בו. העובדה המעניינת שגילתי בספר היא שלצ'רצ'יל אין למעשה עבר אקדמי, במובן האקדמי שאנחנו מכירים. וחשבתי על זה, לצ'רצ'יל אין עבר אקדמי, אבל הוא לא היחיד. נגיד זאת כך, ככל הנראה צ'רצ'יל הוא האדם השני המשפיע ביותר במאה ה-20, המקום הראשון הוא - לצערנו הרב - היטלר ימח-שמו. זאת אומרת, לשני האנשים המשפיעים ביותר במאה ה-20 אין עבר אקדמי, זו עובדה דיי מעניינת לדעתי. הספר מראה מכלול של נקודות על צ'רצ'יל - ובאמת בנקודה מסוימת צ'רצ'יל היה היחיד בעל ההשפעה, שהיה בעד להמשך מלחמת העולם השנייה. אני מוכרח לכתוב, יש כמה דברים שאינני מחבב בצ'רצ'יל - למשל כמו העובדה שבזמן שהיה בשלטון, הבריטים סירבו לתת מקלט ליהודים באירופה שיעלו לארץ ישראל. הדבר כמובן לא קרה בגלל שנאה או אנטישמיות, להפך צ'רצ'יל לא היה אנטישמי. ובכל זאת, עצם העובדה שלא הייתה ליהודים שום אפשרות אחרת, אלא רק להישמד, והבריטים בהנהגת צ'רצ'יל עצמו סירבו לתת מקלט מלמדת שיעור חשוב. כמובן כתוצאה מכך התחיל המרד העברי של האצ"ל והלח"י, המחבר קורא להם טרוריסטים בלי להסביר למה ה-"טרוריסטים" עשו מה שהם עשו. בנסיבות הללו מי יכול לתת ביקורת על היהודים בארץ ישראל שנלחמו בבריטים שסרבו לתת מקלט ליהודים המושמדים באירופה? המחבר לא מדבר על העניין הזה, סוג של מתעלם ולא אהבתי את זה כל-כך. ובכל זאת, אילו צ'רצ'יל לא היה מחליט להמשיך להילחם בנאצים - מי יודע מה היה קורא באותו הזמן? זאת אומרת, איכשהו יש פה ניגוד, מצד אחד לא נתן מקלט, מצד שני גרם - אולי - לפחות יהודים מתים כתוצאה מהמשך הלחימה כנגד הגרמנים הנאצים (בסופו של דבר). זה מראה על דמות מאוד מפולפלת ולא ברורה בעלת הרבה ניגודים, אני מבין את האנשים שמעריצים אותו. אישית, אני מרגיש שהסיפור שלו מורכב. אני לא יודע להגיד אם הוא נערץ עליי - אבל אני כן חושב שאפשר ללמוד הרבה מדמותו. אהבתי את העוז של צ'רצ'יל בכל תחום. אהבתי את מוסר העבודה שלו בכל מה שקשור לכתיבה. הספר גרם לי להתעניין עוד בדמות של הבחור, כמו הספר שהוא כתב על מלחמת העולם השנייה, או ספר על הנאומים שלו. אני חושב שזה ספר טוב למי שרוצה להכיר את הדמות של צ'רצ'יל וגם, בנוסף, רוצה להינות מהקריאה. ומצד שני, אני חושש שזה לא ספר שבאמת אפשר להסתמך אך ורק עליו. אני לא יודע להגיד כמה וינסטון צ'רצ'יל היה נזכר לטובה אילו לא הייתה מלחמת העולם השנייה - ובנוסף צריך לדעת שלבחור היו גם כישלונות, והיו לו טעויות, וגם צריך להבין את הנקודה הזו. אמנם המחבר מדבר גם על עניינים אלה, ובכל זאת ברור שהספר לא מסביר באופן ברור את דמותו האמיתית מאחורי המסכות. ובכל זאת, הספר מומלץ. המחבר באמת השתדל לגרום לכך שיהיה נחמד ואפילו מצחיק, זה ספר טוב.