עשרות פעמים התחבטתי והתלבטתי באמצע קריאת הספר, שלושה, ארבעה או חמישה כוכבים. מה זה משנה בעצם, אתם שואלים, ובצדק. יש סקירות שאינן מככבות כלל וכלל. אצלי הכיכוב, למרות הבעייתיות שלו וחוסר הדיוק שבו, מצליח לקבע את הספר בצמוד למידת ההנאה שהפקתי ממנו.
ל-פ.ד. ג'יימס שמורה בלבי אהבה גדולה מכל ספריה שתורגמו לעברית, חוץ מ"לא עסק לאשה" שלא התפעלתי ממנו, והרגשתי שהוצאתו לאור היה סוג של גאולה שנחלה כישלון.
פ.ד. ג'יימס היא אישה עטורת כישרונות ופרסים, תארים אקדמיים ותארים לשם כבוד, תפקידי מפתח בראשות ארגונים ומה לא. היא סופרת-סופרת ולמרות שרוב ספריה הם ספרי מתח, היא נחשבת לסופרת של ספרות יפה, ללא הפחת הנזקף לחובתם של סופרי מתח.
רצח בבית נייטינגל מתאר את חייהן של אחיות מתלמדות והצוות בבית חולים, כשאחת האחיות נרצחת באמצע הדגמה של טיפול שגרתי למדי. אדם דלגליש, רב פקד מהסקוטלנד יארד מוזעק לטפל במקרה, אלא שהסכנה מתגברת והפרשייה מסתבכת.
אני אוהבת מאוד לתארך כל ספר שאני קוראת, וחשוב לי לדעת מתי נכתב ועל איזו תקופה נכתב. התיארוך מעשיר את דמיוני ומקנה לי את האפשרות לתאר לעצמי את התפאורה. אופנה, תסרוקות, מכוניות, מגורים וכמובן הלכי רוח חברתיים והתפתחות טכנולוגית. גם עבודת המשטרה עברה כמובן שינויים עמוקים, במיוחד בתחום הפורנזי. למרות זאת, אין לי בעיה ליהנות הנאה שלמה מאגתה כריסטי או מריימונד צ'נדלר בלי להרגיש שמכרו לי ענתיקה.
הספר נכתב לפני 54 שנים ויצא לאור בשנת 1971 והתאריך חשוב מפני שהסיפור מתכתב עם השואה ועם מלחמת העולם השנייה. במהלך הקריאה הרגשתי שמכרו לי יצירה טובה מאוד אבל עבשה ומאובקת. האם אלה התיאורים של האחיות, על השכמיות שלהן ומצנפת האחות, על מנהגיהן ועל דקויות ההתנהלות האנגלית המסורתית? אני חושבת שכן. כי מצד אחד, שנות השבעים היו פרועות למדי, הביטלס, סמים ורוקנרול, אבל האחיות בספר, למרות שאינן פוריטניות במיוחד, מתוארות כאילו היו אחיות בשנות החמישים. גם צורת הכתיבה מיושנת, ומכיוון שאינני מבקרת ספרות, אני יכולה לציין כי כל מבקר ספרות היה נותן לספר ציון מצוין, אבל לי הפריעה הכתיבה הדקדקנית, המייגעת, אם כי לא משעממת, התיאורים הפיזיים אינם ניתנים בהבלעה ותוך כדי, אלא כל דמות שמופיעה מקבלת מיד תיאור מפורט, כמו רשימת מלאי או מצאי.
