הציניקנים ירימו גבה (ואולי גם את האף) ויגידו שלעולם אל תתני לשוטה לנשק אותך או לנשיקה לשטות בך, ושמה כבר אפשר לצפות מספר עם שם כזה קיטשי ורומנטי ודביק שבטח יש לו סוף טוב כמצופה. האמת? זה בדיוק מה שאני אוהבת: קיטשי ורומנטי ודביק וסוף טוב, וזה בדיוק מה שחשבתי שאני הולכת לקרוא.
אז זהו, שלא. וכך יצא שבמקום להתענג על איזה סיפור רומנטי צפוי וטוב, שבו האהבה מנצחת ושבסופו הם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה, כמו שאני כל כך אוהבת (טוב, אם לא בחיים, לפחות בספרים), יצא שקראתי ספר עצוב שסחט ממני איזה אלף דמעות. ולמה? כי הוא מצליח לעשות את כל מה שאשמת הכוכבים נכשל בו לדעתי: הוא מצליח להיות ספר סרטן בלי להיות ספר סרטן – כלומר, הוא מצליח לרגש ולגעת ולצמרר ולהבכות באופן טבעי, בלי להשתמש בנשק האמוציונלי של הסרטן בצורה מלאכותית.
ציטוט קטן, למרות שבכללי כשמוציאים ציטוטים מההקשר שלהם בספר הם מאבדים מכוחם, אבל בכל זאת: "פופימין היא פריחת הדובדבן שלי. היא הייתה פריחת הדובדבן שלי. יופי כה קיצוני שהוא לא יכול לשרוד לאורך זמן. הוא נשאר כדי להעשיר את חיינו ולעולם אינו נשכח. הוא מזכיר לנו שאנחנו חייבים לחיות. שהחיים שבריריים, ושבשבירות הזו נמצא כוחנו. יש אהבה. יש תכלית. למרות שהחיים קצרים, שנשימתנו קצובות ושגורלנו נקבע בלי קשר לכמה אנחנו נאבקים".
אז אף (על פי) שהציניקנים ימשיכו להרים את האף ולהגיד שהספר מלא ברעיונות מטופשים ודביליים, כמו זה של למלא צנצנת באלף תיאורי נשיקות, או זה של "אני אפרד ממנו כדי להפחית מהכאב שלו לאחר מותי" – שזה בכלל קלישאה - למרות זאת הספר הזה הצליח לעשות לי דבר אחד קטן ופשוט ואולי צנוע.
הוא הצליח לרגש אותי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
