משסיימתי לקרוא את הספר ואת כל הביקורות שנכתבו עליו (ויש די הרבה), הרגשתי לא מגובשת לגבי התחושות שלי אליו. לא החלטתי אם אהבתי או לא ממש .
התחום שנחשפתי אליו בספר מאחרי הקלעים של האומנות , החצר האחורית של המוזיאונים , האספנים והעשירים באמת. לא מוכר לי ומרתק.

הספר עצמו מחד שנון, חכם, מעמיק, מעניין וגם מצחיק (במיוחד התמונה המספרת על חוויותיה) ומאידך קצת ארוך, מייגע , נכנס לפרטים ולמורכבויות ועמוס מאד בידע ובמידע, הייתי מקצרת קצת אבל בשום אופן לא מוותרת על קריאתו. הוא שווה את המאמץ

ספר מחשמל, לא יכולתי להניח אותו מהיד. פשוט מלא בתפניות ובמתח

ישנם דברים בחיים שאנו עושים ואין להם שום אחיזה , לעיתים מכוח ההרגל, לעיתים מותך אמונה, לעיתים מתוך צורך, ולעיתים בלי שום סיבה מוצדקת.
כשאנו נשאלים מדוע אנו עושים אותם או נוהגים כך ברוב הפעמים התשובה תהיה: "אין לי מושג, אני עושה זאת במשך כך וכך שנים".

אני לצורך הדוגמא לעולם לא מערבבת בצלחת או בכריך קוט'ג עם ירק ולא משנה איזה ירק, למה? אין לי מושג.

לפני החג, הופיעה בפורום שאלה, בנושא סדרת ספרים מסוימת, אני לתומי הגבתי וציינתי שאני ומדע בדיוני לא חברים בכלל, אני לא מגיעה אליו לקפה של אחה"צ והוא אינו מטריד את שלוותי.

ערב החג, שקט בבית, הילדים יצאו לסיבוב, הכבישים ריקים ביום הזה, כולם נוהרים, הקטן נרדם יחד עם בעלי, ישבתי בסלון, על הספה מתחת למנורת הליילה הזעירה שדלקה, פתחתי את הספר, וצללתי אל תוך עולם שהפתיע, והרתיע אותי , לעיתים בו זמנית.

כשסיימתי את הספר התברר לי שלא הייתה שום סיבה מוצדקת לכך שנמנעתי במשך כל חיי מקריאה של הזא'נר הזה.

העלילה היא על חייזרים מאיימים להשמיד את כדור הארץ, החייזרים מכונים "באגים" , הם בדמות חרקים (כאן עצמתי את העיניים דיי חזק ). אותם "באגים" השמידו והרגו מאות בני אדם. חוזרים כעת לסיבוב נוסף, האם יצליחו במשימה?
אנדר וויגין ילד מחונן כבן 6 , עוזב את כדור הארץ, את המשפחה שלו, ונלקח למחנה אימונים צבאי.
אנדר גאון קטן מתאמן שם על משחקי מוח, חדות, טקטיקה, וחשיבה מהירה, ייעודו של אנדר הוא להיות מנהיג צבאי.

הספר ברובו מעלה שאלות אתיות כאלה ואחרות, על חלקן לא היו לי תשובות, ועל חלקן לא רציתי בכלל לחשוב.