*או: למה לא אקרא יותר אף ספר אחר של מישל וולבק* הספר יצא לאור, ותורגם במהירות הבזק גם לעברית, בימי הזוהר של דאע״ש - מייסדי הח׳ליפות האסלאמית בת ימינו, ובימים שבהם הפליטים והמהגרים מארצות צפון-אפריקה וממדינות אפריקה המוסלמיות הולך ומציף את אירופה ומאיים לשנות את דמותה. באווירה האפוקליפטית הזאת של ״קץ אירופה הליברלית כפי שאנחנו מכירים אותה״, וולבק כתב ספר שנחשב לכתב אישום נגד התרבות האסלאמית. אבל האמת המרה היא שמתחת לעלילה, ומתחת לליברליות הפייסנית ושוחרת ההידברות (והכניעה), ומתחת להררי השנאה העצמית על הכניעה מסתתרת אחת התופעות המחליאות ביותר בעולם, כמיוחד כאשר היא באה מהלכאורה-ליברל, הלכאורה-נאור: המיזוגניה. הספר הזה נוטף שנאה, בוז ופחד קמאי מנשים בממדים שמעולם לא נתקלתי בהם קודם. הדמויות הנשיות בספר, שמוצגות כסובייקטים עצמאיים - משמשות את המספר. הן משמשות אותו לצרכים של מין. הן משמשות אותו להפגנה של אפסיותו שלו. הוא לא מבין אותן, והוא לא רוצה להבין אותן. הן ״האחר״ האולטימטיבי בשבילו - מבחירה. אני מניחה, שמכיוון שלא מדובר במסר ״רשמי״ של הספר (כי לכאורה את הספר צריך לקרוא כמניפסט ליברלי אנטי-איסלאמי) - מקורו של הזרם התת-קרקעי הזה של מיזוגניה הוא בנפשו של הסופר, ולא בנפשה של דמות המספר. קראתי את הספר, הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא אותו, תוך תחושה עזה של בחילה. אף ספר מעולם לא גרם לתחושה פיזית חזקה כל כך של דחייה. מעולם לא הרגשתי כל כך אובייקט, כאילו כל הקיום שלי כאישה מתרדד לשימוש בי לסיפוק צרכים של אחרים. קראתי את הספר לפני שנתיים. אני לעולם לא אגע באף ספר נוסף של וולבק ולא משנה כמה ״חשוב״ או ״טוב״ הוא.

*או: למה לא אקרא יותר אף ספר אחר של מישל וולבק* הספר יצא לאור, ותורגם במהירות הבזק גם לעברית, בימי הזוהר של דאע״ש - מייסדי הח׳ליפות האסלאמית בת ימינו, ובימים שבהם הפליטים והמהגרים מארצות צפון-אפריקה וממדינות אפריקה המוסלמיות הולך ומציף את אירופה ומאיים לשנות את דמותה. באווירה האפוקליפטית הזאת של ״קץ אירופה הליברלית כפי שאנחנו מכירים אותה״, וולבק כתב ספר שנחשב לכתב אישום נגד התרבות האסלאמית. אבל האמת המרה היא שמתחת לעלילה, ומתחת לליברליות הפייסנית ושוחרת ההידברות (והכניעה), ומתחת להררי השנאה העצמית על הכניעה מסתתרת אחת התופעות המחליאות ביותר בעולם, כמיוחד כאשר היא באה מהלכאורה-ליברל, הלכאורה-נאור: המיזוגניה. הספר הזה נוטף שנאה, בוז ופחד קמאי מנשים בממדים שמעולם לא נתקלתי בהם קודם. הדמויות הנשיות בספר, שמוצגות כסובייקטים עצמאיים - משמשות את המספר. הן משמשות אותו לצרכים של מין. הן משמשות אותו להפגנה של אפסיותו שלו. הוא לא מבין אותן, והוא לא רוצה להבין אותן. הן ״האחר״ האולטימטיבי בשבילו - מבחירה. אני מניחה, שמכיוון שלא מדובר במסר ״רשמי״ של הספר (כי לכאורה את הספר צריך לקרוא כמניפסט ליברלי אנטי-איסלאמי) - מקורו של הזרם התת-קרקעי הזה של מיזוגניה הוא בנפשו של הסופר, ולא בנפשה של דמות המספר. קראתי את הספר, הכרחתי את עצמי להמשיך לקרוא אותו, תוך תחושה עזה של בחילה. אף ספר מעולם לא גרם לתחושה פיזית חזקה כל כך של דחייה. מעולם לא הרגשתי כל כך אובייקט, כאילו כל הקיום שלי כאישה מתרדד לשימוש בי לסיפוק צרכים של אחרים. קראתי את הספר לפני שנתיים. אני לעולם לא אגע באף ספר נוסף של וולבק ולא משנה כמה ״חשוב״ או ״טוב״ הוא.

אתחיל בזה שהספר הזה חשוב (מאוד) בגלל הנושא שלו. כשאנחנו קוראים בתקשורת שמישהו חשוד בעבירה מסוימת, מיד מתקבעת אצלנו דעה מוקדמת שאין עשן בלי אש. אבל אנחנו גם מודעים לעיקרון שאדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. ואנחנו מאמינים שאם אדם הורשע במערכת המשפט, מערכת שאמורה להיות חסרת דעות קדומות – אז הוא בוודאי אשם. אלא ששנים רבות ידוע בחו״ל (לדוגמה, ה-Innocence Project בארה״ב) ורק בשנים האחרונות מתחילים לגלות בארץ שבבתי הכלא יושבים גם חפים מפשע. לא מדובר בהכרח על אנשים כמו רומן זדורוב, שיש סימני שאלה קשים סביב אשמתו, או עמוס ברנס, שהרשעתו בוטלה והוא זוכה מבלי שאפילו נערך לו משפט חוזר. פעמים רבות מדובר על האנשים החלשים ביותר בחברה, שמורשעים ומגיעים לכלא בגלל עבירות חמורות הרבה פחות מרצח. פרופ׳ בועז סנג׳רו הוא מבכירי המשפטנים שחוקרים את תופעת הרשעות השווא בישראל ואת הסיבות לה. כדי להמחיש את חומרת התופעה, ההערכה של סנג׳רו ושל מרדכי הלפרט, שמבוססת על מודלים מתימטיים (הלפרט הוא פיזיקאי בהכשרתו אך האחראי להיבטים המתימטיים של הספר - והם קריטיים להמחשה אבל גם מהווים חלק מהתיאוריה עצמה) והשוואות לחו״ל, היא ששיעור הרשעות השווא בישראל הוא כ-5%. ובמספרים – לפי נתוני המשרד לביטחון פנים, בבתי הכלא בישראל ב-2015 ריצו עונשי מאסר כ-18,000 אסירים (לא כולל זרים שמועמדים לגירוש, כן כולל כנראה עצירים מנהליים שלא הורשעו במשפט אבל אני לא יודעת מה מספרם). 5% הם 900 חפים מפשע שיושבים בכלא. סנג׳רו מציע מגוון סיבות להרשעות של חפים מפשע: מהתבססות על ראיות שהמהימנות שלהן נמוכה בהרבה ממה שמקובל לחשוב (כמו עדות ראייה, אבל גם ראיות פורנזיות), דרך הרשעה על סמך הודאת הנאשם (ויש הרבה מאוד סיבות למה אדם חף מפשע, בעיקר מקבוצה מוחלשת באוכלוסייה, יודה בעבירה שלא ביצע), דרך ״הינעלות״ של המשטרה על חשוד, חיפוש רק של ראיות שמחזקות לכאורה את אשמתו והתעלמות מראיות שמפריכות אותה או מפנות לחשוד אחר, וכלה בעסקאות טיעון (לפי נתוני הפרקליטות לשנת 2015, מי שלא חותם על עסקת טיעון, הסיכוי שלו להרשעה הוא כמעט פי 4 מאשר הסיכוי לזיכוי). ההטיות ההתנהגותיות של הינעלות על חשוד, הערכת יתר של מהימנות ראיות, ״חזקת האשמה״ וכדומה מזכירות את ההטיות ההתנהגותיות שכותבים עליהן חוקרי כלכלה התנהגותית כמו דן אריאלי, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, ואת המחקר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות. אז מה עושים? הלפרט וסנג׳רו (גם אם זה מוצג כאילו זו עבודתו של סנג׳רו בלבד, אבל בכל זאת צריך לזכור שהוא משפטן ולא איש מדעים מדויקים) מקדישים פרק שלם להמלצות, כולן תחת הכותרת ״אימוץ כללי בטיחות״ שמבוססים על סטטיסטיקה. ההשוואה שהם מציעים היא מעניינת: כמו שאנחנו לא מוכנים לקחת סיכון של 5% תאונות, נניח, בבטיחות טיסה, לא יעלה על הדעת שכשעוסקים בחיי אדם ובחירותו, נחיה בשלום עם 5% הרשעות שווא. קצת ביקורת: מצד אחד, הספר פורסם כספר עיון לקהל הכללי על ידי הוצאת רסלינג (ועל כך תבוא עליהם הברכה). מצד שני, הספר מבוסס על המון מחקר ונכתב על ידי איש אקדמיה, ולכן צריך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים (למשל, הפניה למקורות). בכל עמוד יש כמה הפניות להערות – אבל ההערות הן לא בשולי הדף אלא בסוף הספר. כך יוצא שהקריאה היא דילוג בלתי פוסק בין הפרק שקוראים להערות בסוף (צריך להחזיק אצבע תקועה בעמוד ההערות הרלוונטי, או לשים סימניה נוספת). מכיוון שהכתיבה עצמה קולחת, פיתחתי שיטה: לא לדלג להערות בכל הפניה, אלא רק כאשר נראה שבהערה יהיה משהו ממש מעניין, ומדי פעם ״לרוץ״ על ההערות ברצף. לסיכום: ממליצה בחום לשוחרי צדק ולמי שמוכן לערער על מוסכמות וסטטיסטיקות רשמיות.

אתחיל בזה שהספר הזה חשוב (מאוד) בגלל הנושא שלו. כשאנחנו קוראים בתקשורת שמישהו חשוד בעבירה מסוימת, מיד מתקבעת אצלנו דעה מוקדמת שאין עשן בלי אש. אבל אנחנו גם מודעים לעיקרון שאדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. ואנחנו מאמינים שאם אדם הורשע במערכת המשפט, מערכת שאמורה להיות חסרת דעות קדומות – אז הוא בוודאי אשם. אלא ששנים רבות ידוע בחו״ל (לדוגמה, ה-Innocence Project בארה״ב) ורק בשנים האחרונות מתחילים לגלות בארץ שבבתי הכלא יושבים גם חפים מפשע. לא מדובר בהכרח על אנשים כמו רומן זדורוב, שיש סימני שאלה קשים סביב אשמתו, או עמוס ברנס, שהרשעתו בוטלה והוא זוכה מבלי שאפילו נערך לו משפט חוזר. פעמים רבות מדובר על האנשים החלשים ביותר בחברה, שמורשעים ומגיעים לכלא בגלל עבירות חמורות הרבה פחות מרצח. פרופ׳ בועז סנג׳רו הוא מבכירי המשפטנים שחוקרים את תופעת הרשעות השווא בישראל ואת הסיבות לה. כדי להמחיש את חומרת התופעה, ההערכה של סנג׳רו ושל מרדכי הלפרט, שמבוססת על מודלים מתימטיים (הלפרט הוא פיזיקאי בהכשרתו אך האחראי להיבטים המתימטיים של הספר - והם קריטיים להמחשה אבל גם מהווים חלק מהתיאוריה עצמה) והשוואות לחו״ל, היא ששיעור הרשעות השווא בישראל הוא כ-5%. ובמספרים – לפי נתוני המשרד לביטחון פנים, בבתי הכלא בישראל ב-2015 ריצו עונשי מאסר כ-18,000 אסירים (לא כולל זרים שמועמדים לגירוש, כן כולל כנראה עצירים מנהליים שלא הורשעו במשפט אבל אני לא יודעת מה מספרם). 5% הם 900 חפים מפשע שיושבים בכלא. סנג׳רו מציע מגוון סיבות להרשעות של חפים מפשע: מהתבססות על ראיות שהמהימנות שלהן נמוכה בהרבה ממה שמקובל לחשוב (כמו עדות ראייה, אבל גם ראיות פורנזיות), דרך הרשעה על סמך הודאת הנאשם (ויש הרבה מאוד סיבות למה אדם חף מפשע, בעיקר מקבוצה מוחלשת באוכלוסייה, יודה בעבירה שלא ביצע), דרך ״הינעלות״ של המשטרה על חשוד, חיפוש רק של ראיות שמחזקות לכאורה את אשמתו והתעלמות מראיות שמפריכות אותה או מפנות לחשוד אחר, וכלה בעסקאות טיעון (לפי נתוני הפרקליטות לשנת 2015, מי שלא חותם על עסקת טיעון, הסיכוי שלו להרשעה הוא כמעט פי 4 מאשר הסיכוי לזיכוי). ההטיות ההתנהגותיות של הינעלות על חשוד, הערכת יתר של מהימנות ראיות, ״חזקת האשמה״ וכדומה מזכירות את ההטיות ההתנהגותיות שכותבים עליהן חוקרי כלכלה התנהגותית כמו דן אריאלי, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, ואת המחקר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות. אז מה עושים? הלפרט וסנג׳רו (גם אם זה מוצג כאילו זו עבודתו של סנג׳רו בלבד, אבל בכל זאת צריך לזכור שהוא משפטן ולא איש מדעים מדויקים) מקדישים פרק שלם להמלצות, כולן תחת הכותרת ״אימוץ כללי בטיחות״ שמבוססים על סטטיסטיקה. ההשוואה שהם מציעים היא מעניינת: כמו שאנחנו לא מוכנים לקחת סיכון של 5% תאונות, נניח, בבטיחות טיסה, לא יעלה על הדעת שכשעוסקים בחיי אדם ובחירותו, נחיה בשלום עם 5% הרשעות שווא. קצת ביקורת: מצד אחד, הספר פורסם כספר עיון לקהל הכללי על ידי הוצאת רסלינג (ועל כך תבוא עליהם הברכה). מצד שני, הספר מבוסס על המון מחקר ונכתב על ידי איש אקדמיה, ולכן צריך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים (למשל, הפניה למקורות). בכל עמוד יש כמה הפניות להערות – אבל ההערות הן לא בשולי הדף אלא בסוף הספר. כך יוצא שהקריאה היא דילוג בלתי פוסק בין הפרק שקוראים להערות בסוף (צריך להחזיק אצבע תקועה בעמוד ההערות הרלוונטי, או לשים סימניה נוספת). מכיוון שהכתיבה עצמה קולחת, פיתחתי שיטה: לא לדלג להערות בכל הפניה, אלא רק כאשר נראה שבהערה יהיה משהו ממש מעניין, ומדי פעם ״לרוץ״ על ההערות ברצף. לסיכום: ממליצה בחום לשוחרי צדק ולמי שמוכן לערער על מוסכמות וסטטיסטיקות רשמיות.

אתחיל בזה שהספר הזה חשוב (מאוד) בגלל הנושא שלו. כשאנחנו קוראים בתקשורת שמישהו חשוד בעבירה מסוימת, מיד מתקבעת אצלנו דעה מוקדמת שאין עשן בלי אש. אבל אנחנו גם מודעים לעיקרון שאדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. ואנחנו מאמינים שאם אדם הורשע במערכת המשפט, מערכת שאמורה להיות חסרת דעות קדומות – אז הוא בוודאי אשם. אלא ששנים רבות ידוע בחו״ל (לדוגמה, ה-Innocence Project בארה״ב) ורק בשנים האחרונות מתחילים לגלות בארץ שבבתי הכלא יושבים גם חפים מפשע. לא מדובר בהכרח על אנשים כמו רומן זדורוב, שיש סימני שאלה קשים סביב אשמתו, או עמוס ברנס, שהרשעתו בוטלה והוא זוכה מבלי שאפילו נערך לו משפט חוזר. פעמים רבות מדובר על האנשים החלשים ביותר בחברה, שמורשעים ומגיעים לכלא בגלל עבירות חמורות הרבה פחות מרצח. פרופ׳ בועז סנג׳רו הוא מבכירי המשפטנים שחוקרים את תופעת הרשעות השווא בישראל ואת הסיבות לה. כדי להמחיש את חומרת התופעה, ההערכה של סנג׳רו ושל מרדכי הלפרט, שמבוססת על מודלים מתימטיים (הלפרט הוא פיזיקאי בהכשרתו אך האחראי להיבטים המתימטיים של הספר - והם קריטיים להמחשה אבל גם מהווים חלק מהתיאוריה עצמה) והשוואות לחו״ל, היא ששיעור הרשעות השווא בישראל הוא כ-5%. ובמספרים – לפי נתוני המשרד לביטחון פנים, בבתי הכלא בישראל ב-2015 ריצו עונשי מאסר כ-18,000 אסירים (לא כולל זרים שמועמדים לגירוש, כן כולל כנראה עצירים מנהליים שלא הורשעו במשפט אבל אני לא יודעת מה מספרם). 5% הם 900 חפים מפשע שיושבים בכלא. סנג׳רו מציע מגוון סיבות להרשעות של חפים מפשע: מהתבססות על ראיות שהמהימנות שלהן נמוכה בהרבה ממה שמקובל לחשוב (כמו עדות ראייה, אבל גם ראיות פורנזיות), דרך הרשעה על סמך הודאת הנאשם (ויש הרבה מאוד סיבות למה אדם חף מפשע, בעיקר מקבוצה מוחלשת באוכלוסייה, יודה בעבירה שלא ביצע), דרך ״הינעלות״ של המשטרה על חשוד, חיפוש רק של ראיות שמחזקות לכאורה את אשמתו והתעלמות מראיות שמפריכות אותה או מפנות לחשוד אחר, וכלה בעסקאות טיעון (לפי נתוני הפרקליטות לשנת 2015, מי שלא חותם על עסקת טיעון, הסיכוי שלו להרשעה הוא כמעט פי 4 מאשר הסיכוי לזיכוי). ההטיות ההתנהגותיות של הינעלות על חשוד, הערכת יתר של מהימנות ראיות, ״חזקת האשמה״ וכדומה מזכירות את ההטיות ההתנהגותיות שכותבים עליהן חוקרי כלכלה התנהגותית כמו דן אריאלי, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, ואת המחקר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות. אז מה עושים? הלפרט וסנג׳רו (גם אם זה מוצג כאילו זו עבודתו של סנג׳רו בלבד, אבל בכל זאת צריך לזכור שהוא משפטן ולא איש מדעים מדויקים) מקדישים פרק שלם להמלצות, כולן תחת הכותרת ״אימוץ כללי בטיחות״ שמבוססים על סטטיסטיקה. ההשוואה שהם מציעים היא מעניינת: כמו שאנחנו לא מוכנים לקחת סיכון של 5% תאונות, נניח, בבטיחות טיסה, לא יעלה על הדעת שכשעוסקים בחיי אדם ובחירותו, נחיה בשלום עם 5% הרשעות שווא. קצת ביקורת: מצד אחד, הספר פורסם כספר עיון לקהל הכללי על ידי הוצאת רסלינג (ועל כך תבוא עליהם הברכה). מצד שני, הספר מבוסס על המון מחקר ונכתב על ידי איש אקדמיה, ולכן צריך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים (למשל, הפניה למקורות). בכל עמוד יש כמה הפניות להערות – אבל ההערות הן לא בשולי הדף אלא בסוף הספר. כך יוצא שהקריאה היא דילוג בלתי פוסק בין הפרק שקוראים להערות בסוף (צריך להחזיק אצבע תקועה בעמוד ההערות הרלוונטי, או לשים סימניה נוספת). מכיוון שהכתיבה עצמה קולחת, פיתחתי שיטה: לא לדלג להערות בכל הפניה, אלא רק כאשר נראה שבהערה יהיה משהו ממש מעניין, ומדי פעם ״לרוץ״ על ההערות ברצף. לסיכום: ממליצה בחום לשוחרי צדק ולמי שמוכן לערער על מוסכמות וסטטיסטיקות רשמיות.

אתחיל בזה שהספר הזה חשוב (מאוד) בגלל הנושא שלו. כשאנחנו קוראים בתקשורת שמישהו חשוד בעבירה מסוימת, מיד מתקבעת אצלנו דעה מוקדמת שאין עשן בלי אש. אבל אנחנו גם מודעים לעיקרון שאדם הוא חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. ואנחנו מאמינים שאם אדם הורשע במערכת המשפט, מערכת שאמורה להיות חסרת דעות קדומות – אז הוא בוודאי אשם. אלא ששנים רבות ידוע בחו״ל (לדוגמה, ה-Innocence Project בארה״ב) ורק בשנים האחרונות מתחילים לגלות בארץ שבבתי הכלא יושבים גם חפים מפשע. לא מדובר בהכרח על אנשים כמו רומן זדורוב, שיש סימני שאלה קשים סביב אשמתו, או עמוס ברנס, שהרשעתו בוטלה והוא זוכה מבלי שאפילו נערך לו משפט חוזר. פעמים רבות מדובר על האנשים החלשים ביותר בחברה, שמורשעים ומגיעים לכלא בגלל עבירות חמורות הרבה פחות מרצח. פרופ׳ בועז סנג׳רו הוא מבכירי המשפטנים שחוקרים את תופעת הרשעות השווא בישראל ואת הסיבות לה. כדי להמחיש את חומרת התופעה, ההערכה של סנג׳רו ושל מרדכי הלפרט, שמבוססת על מודלים מתימטיים (הלפרט הוא פיזיקאי בהכשרתו אך האחראי להיבטים המתימטיים של הספר - והם קריטיים להמחשה אבל גם מהווים חלק מהתיאוריה עצמה) והשוואות לחו״ל, היא ששיעור הרשעות השווא בישראל הוא כ-5%. ובמספרים – לפי נתוני המשרד לביטחון פנים, בבתי הכלא בישראל ב-2015 ריצו עונשי מאסר כ-18,000 אסירים (לא כולל זרים שמועמדים לגירוש, כן כולל כנראה עצירים מנהליים שלא הורשעו במשפט אבל אני לא יודעת מה מספרם). 5% הם 900 חפים מפשע שיושבים בכלא. סנג׳רו מציע מגוון סיבות להרשעות של חפים מפשע: מהתבססות על ראיות שהמהימנות שלהן נמוכה בהרבה ממה שמקובל לחשוב (כמו עדות ראייה, אבל גם ראיות פורנזיות), דרך הרשעה על סמך הודאת הנאשם (ויש הרבה מאוד סיבות למה אדם חף מפשע, בעיקר מקבוצה מוחלשת באוכלוסייה, יודה בעבירה שלא ביצע), דרך ״הינעלות״ של המשטרה על חשוד, חיפוש רק של ראיות שמחזקות לכאורה את אשמתו והתעלמות מראיות שמפריכות אותה או מפנות לחשוד אחר, וכלה בעסקאות טיעון (לפי נתוני הפרקליטות לשנת 2015, מי שלא חותם על עסקת טיעון, הסיכוי שלו להרשעה הוא כמעט פי 4 מאשר הסיכוי לזיכוי). ההטיות ההתנהגותיות של הינעלות על חשוד, הערכת יתר של מהימנות ראיות, ״חזקת האשמה״ וכדומה מזכירות את ההטיות ההתנהגותיות שכותבים עליהן חוקרי כלכלה התנהגותית כמו דן אריאלי, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, ואת המחקר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות. אז מה עושים? הלפרט וסנג׳רו (גם אם זה מוצג כאילו זו עבודתו של סנג׳רו בלבד, אבל בכל זאת צריך לזכור שהוא משפטן ולא איש מדעים מדויקים) מקדישים פרק שלם להמלצות, כולן תחת הכותרת ״אימוץ כללי בטיחות״ שמבוססים על סטטיסטיקה. ההשוואה שהם מציעים היא מעניינת: כמו שאנחנו לא מוכנים לקחת סיכון של 5% תאונות, נניח, בבטיחות טיסה, לא יעלה על הדעת שכשעוסקים בחיי אדם ובחירותו, נחיה בשלום עם 5% הרשעות שווא. קצת ביקורת: מצד אחד, הספר פורסם כספר עיון לקהל הכללי על ידי הוצאת רסלינג (ועל כך תבוא עליהם הברכה). מצד שני, הספר מבוסס על המון מחקר ונכתב על ידי איש אקדמיה, ולכן צריך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים (למשל, הפניה למקורות). בכל עמוד יש כמה הפניות להערות – אבל ההערות הן לא בשולי הדף אלא בסוף הספר. כך יוצא שהקריאה היא דילוג בלתי פוסק בין הפרק שקוראים להערות בסוף (צריך להחזיק אצבע תקועה בעמוד ההערות הרלוונטי, או לשים סימניה נוספת). מכיוון שהכתיבה עצמה קולחת, פיתחתי שיטה: לא לדלג להערות בכל הפניה, אלא רק כאשר נראה שבהערה יהיה משהו ממש מעניין, ומדי פעם ״לרוץ״ על ההערות ברצף. לסיכום: ממליצה בחום לשוחרי צדק ולמי שמוכן לערער על מוסכמות וסטטיסטיקות רשמיות.