לכבוד ולעונג הוא לי להיות ראשונת הכותבות על ספרו הטוב ביותר של אקונין!

נכנסתי לסיפריה, בכך כמובן אין חדש.. ובטי הנהדרת חייכה אלי: "אני יודעת שאת אוהבת את בוריס אקונין, קבלנו את ספרו החדש", היא הנמיכה את קולה "הוא עדיין לא הגיע למדפים, שמרתי לך אותו!"
לא מפתיע כלל שבטי יודעת על אהבתי לבוריס אקונין, היא היתה זו אשר המליצה לי לקראו..
בניגוד לכמה בנות חביבות וחכמות בסימניה (בלי להזכיר שמות) אני לא מאוהבת ביפיוף בעל הרקות הכסופות.
חיבתי נתונה לכתיבתו הנפלאה של אקונין.
כתבתי ואכתוב שנית זהו, לטעמי, היהלום בכתרה של סידרת פנדורין, לא בגלל ארסט פטרוביץ השרמנטי ולא בגלל העלילה ולא בגלל המתח.. שכולם טובים ומוצלחים אלא בגלל הכתיבה,
מזמן לא נתקלתי בספר הראוי לציטוט כמעט בכל אחד מדפיו!
מזמן לא נתקלתי בספר בו הסופר מאמין ביכולתי לחשוב, ונותן לי מרחב נשימה להבין את דמויותיו ואת אופין מתוך כתיבתו ותאוריו המרומזים.
מזמן לא נתקלתי בספר בו מצליח הסופר להפוך לעבריין צעיר בן עשרה, כל כך משכנע ואמיתי שהרמתי את עיני מהספר לבדוק שמא יושב לו הנער על מיטתי ומדבר איתי.
על הספר ועלילתו לא אכתוב יותר שמא אתחיל לצטט ולספר פרטים העלולים לגרום לאנשים מסוימים לעשות בי לינץ'..
לכן אכתוב שיר הלל והוקרה למתרגם, יגאל ליברנט.
התרגום הינו יצירת מופת מכל בחינה, יגאל ליברנט הצליח להעביר במדויק את נימת קולו של סנקה הנער ואת אוירת חיטרובקה, רובע העבריינים במוסקבה כך שנדמה שהספר נכתב במקורו בעברית,
או לחילופין שהתחלתי פתאום להבין רוסית בעברית..
לסיום כאן, ברייש גליי, הנני להביע בזאת את הערצתי והכרת תודתי העמוקה ליגאל ליברנט!
ואקווה שדברי יגיעו בדרך כלשהי אל המתרגם למען ידע עד כמה עבודתו מוערכת..

יש ז'אנר ספרותי העוסק בספרות משפטית. ספרים מהסוג הזה נכתבים פעמים רבות כספרי מתח, מתארים את רדיפת הצדק של עורך הדין בסיפור, את שליטתו ברזי החקירה ובחוק, ואיך ברגע האחרון הוא מציל את לקוחו ממאסר או מוות, רק בזכות הוירטואוזיות שלו. ספרים כאלה נכתבים פעמים רבות על ידי עורכי דין, כמו הסופר בספר הזה. אבל הספר הזה כלל אינו אחד מהספרים האלה.

נושא הדרמה המשפטית מבוסס על העניין של קוראים "נורמטיביים" בחייהם של פושעים, עניין המבוסס על הידיעה שרק כפסע מפריד בין חיינו המהוגנים ושומרי החוק לבין אפשרות הגדרתנו כפושעים. האפשרות הזו, המזומנת לכל אדם מהישוב - בגלל מעשה שלא ידעת שהוא אסור, טעות או שגיאה - מפחידה. ופון שיראך כותב את ספוריו על אנשים, על הרגע בו הם נופלים, מתייאשים או מוותרים. ובזה שונה הספר הזה מספרים בז'אנר המשפטי: הוא עוסק רק ב"נאשמים". הסנגור המגן עליהם אינו מובלט כלל. רשויות אכיפת החוק בגרמניה - המצטיירות באור ליברלי מאד וחיובי - גם הן לא העניין. העניין הוא הנאשמים, מניעיהם, רגשותיהם ותוצאות המעשה אותו עשו.

יש בספר 11 סיפורים קצרים שכולם מרתקים, מאלפים, גורמים להזדהות, וגורמים לך לחשוב. פון שיראך אמנם בחר פושעים שקל לאדם נורמטיבי להזדהות איתם - הוא לא בחר איזה דומראני, למרות שאני חושדת שלו היה בוחר מישהו כזה, היה מצליח לגרום לי להזדהות גם איתו...בכל מקרה מצאתי את עצמי מזדהה עם אנשים שרצחו, שדדו ונשבעו לשקר בבית משפט, שהיו טפשים, אלימים, נואשים.
הכתיבה חפה מהצטעצעות ומצליחה לספר לקורא את מה שהסופר רוצה לספר לו, בלי להתחנף, לחוד לו חידות או לתאר תאורים ליריים. באחד הסיפורים אומר פון שיראך לגבי בית המשפט "הגרמנים אינם אוהבים עוד פאתוס. כבר היה להם די והותר ממנו" והוא מקיים את הכלל הזה: אין פאתוס בכתיבתו של פון שיראך. לעומת זאת יש בו הרבה דרמה ומתח הנובע מתוך הסיפור, לא מאמצעים מלאכותיים.

איך אנשים יכולים ליהנות שוב ושוב מקומדיות רומנטיות הוליוודיות עם דמויות סטראוטיפיות בעלות עומק של קרטון והפי-אנד דבילי צפוי מראש? אחת הנוסחאות השחוקות בז'אנר הזה היא לבנות את העלילה סביב צמד הפכים. זונה ואיש עסקים עשיר ("אישה יפה"), השחקנית המצליחה ביותר בעולם ומוכר משועמם בחנות ספרים ("נוטינג היל"), פעילה למען איכות הסביבה וטייקון נדל"ן מיליארדר שאיכות הסביבה מעניינת אותו כקליפת השום דבר ("שבועיים מראש"), ועוד ועוד. אז איך לעזאזל מצליחים לשוב ולמכור את הסחורה המשומשת הזאת? פשוט מאד: כשזה עשוי היטב, זה כיף!

כמו ששר סר פול מקארטני האחד והיחיד עם להקת כנפיים:
You'd think that people would have
Had enough of silly love songs
But I look around me and I see it isn't so
Some people wanna fill the world
With silly love songs
And what's wrong with that?
I'd like to know
'Cause here I go again
I love you, I love you

http://www.youtube.com/watch?v=b_kkp9S9a3w

אז כזה הוא גם "פרויקט רוזי": קומדיה הוליוודית רומנטית הבנוייה סביב שני הפכים. דון טילמן – פרופסור לגנטיקה, מגה-חנון המצוי עמוק בתוך הספקטרום האספרגרי, ורוזי – ברמנית, מעשנת, לא מאורגנת – ההיפך מכל מה שטילמן מחפש. אז האם יתכן ששני ההפכים האלה יתחברו? האם יש מצב שפרופסור אספרגרי יעבור תוך פחות משעתיים בסינמה מטמורפוזה למעין ג'ק ריצ'ר עם אינטליגנציה ריגשית גבוהה מִשֶל אובאמה? בקומדיה הוליוודית, הכל אפשרי.