ספר מעולה, כתיבה מעולה, דמויות מעולות (נו טוב, חוץ מרינגר). אני יודעת שממש אהבתי את הספר הראשון- לא הרפיתי ממנו, וקראתי אותה איזה 3 פעמים. אני אמורה לתת חוות דעת רק על הספר הראשון, אבל קשה שלא להזכיר את הספרים האחרים בסדרה ואני אנסה לנמק את דעתי מבלי שאכיל בביקורת ספוילרים. העלילה קצת מעומעמת, ולקח לי זמן להבין מה רוצים ממני. קאסי היא דמות מדהימה בעיניי, ואהבתי כל כך את סאמי והדובון המחורבן שתפס יותר מדי בספר. שנאתי את סאמי בספרים הבאים, ועוד יותר את הדובון. הכתיבה שלי ממש לא מאורגנת, ואני לא ככה בדרך כלל. אולי זה כי הספר כזה? בכל מקרה, הספרים הבאים בסדרה באמת פילוסופיים בקטע לא מובן בעליל. על מי אני עובדת? הספר הראשון (כמו שכבר טרחתי לציין) אכן מעולה, אבל אתם וגם אני לא קיבלנו ולא נקבל תשובות על מה הולך ומה הלך בספר הזה. זה סוף פתוח (אני אפילו לא יודעת אם זה נקרא סוף פתוח!) וחסר משמעות בעליל. ברצינות שריק יכל לעשות ספר בודד ולהשאיר בסוף פתוח, כי הספרים הבאים היו פשוט כישלון מוחלט. וזה חבל, כי באמת התחברתי ואהבתי נורא את הספר הראשון. מסקנה- אם זה הז'אנר שלכם, תקראו את הספר הראשון. ואני אומרת מראש, זה לא ספר חייזרים. הם חייזרים שלא חייזרים. זה פשוט מוזר. ואם אהבתם את הספר הראשון, אל תקראו את הספרים הבאים. זה פשוט יהרוס לכם. אני לא אדרג את הספר, אין לי מושג איך אפשר לדרג ספר כזה.

ארי הוא הגרסה האפלה שלי. לא, סתם אני צוחקת. אין בי צד אפל. אני כולי דנטה אחד גדול. אני אעשה מן אמ;לק כזה ואגיד מההתחלה שהספר מומלץ לאלה שלא ירצו לקרוא את הביקורת הזו. לא שיש לי בעיה עם זה שלא תקראו, כי הביקורת הזו היא ספציפית יותר לעצמי. אני אוהבת לשחות. אהבתי לפחות, עד שלב מסוים. ומי שהגיע עד לפה בטח חושב "מה את קשורה עכשיו? אנחנו רוצים המלצה!" ואז אני אגיד לכם לא להתעצבן, כי זו חלק מההמלצה שלי. ותלכו בעצבים, כי אני מושכת את הזמן עוד יותר. ארי הוא ארי. דנטה הוא דנטה. הם נפגשו בבריכה, דנטה לימד את ארי לשחות. אני מאמינה בגורל? אולי. אני בעד להאמין במשהו אם הוא נותן משמעות לקיום שלכם. השחייה זה מה שקישר בינהם, גם אם בדיעבד בטוח שארי הביט לתוך עיניו של דנטה ולא יכול היה לעמוד בזה והרגיש תחושת--- כן, זה לא קרה. רוצים ספוילר? זה יקרה. או שלא. זה באמת לא הפואנטה של הסיפור. הפואנטה היא מה שאנשים יכולים להיות אחד בשביל השני. ארי הוא ארי בשביל דנטה, ודנטה הוא דנטה בשביל ארי. הספר גרם לי לרצות לחזור לשחות, וליצור לי את הגורל של עצמי. ואולי למצוא את הדנטה שישלים אותי.

חברים יקרים, ברוך הבא לשנות ה60! השנים שבהם גם אם היית מתגפף, מתכרבל ואומר לבנים שאתה אוהב אותם - לא היית הומו. סליחה, אני מתנצלת, זה לא במקום. ממש מכליל מצדי להגיד שכל בן שמתגפף ומפגין חיבה הוא הומו. למקרה שתהיתם, "כרך" זה עיר גדולה. אני לא ידעתי את זה, אבל אני לא יודעת הרבה דברים. אני בת 14, מה אני יודעת בכלל? אוף כל הביקורת הזאת התחילה באופן ציני. תתעלמו ממני בבקשה. בכל מקרה, נערי הכרך. לא ראיתי את הסרט שכולם אומרים שהוא מעולה, אז אין לי למה להקביל. חברה טובה שלי המליצה על זה, וקצת גיכחתי שקראתי את התקציר. שאלתי אם היא המליצה לי על זה בגלל החיבה שלה לרומנים חד מיניים, ואז היא צחקה עליי ואמרה שזה ספר קצת הומופובי אפילו ("הומו ארור", פוניבוי, עמוד 100 ומשהו). באופן מפתיע, אהבתי את הספר. אהבתי את הכתיבה. אהבתי לקרוא ספר שונה מהספרים האחרים שאני קוראת. זה ספר שבהחלט קראתי מהר, וסיימתי מהר. לא מרתק או מסעיר, אבל ספר טוב ואייקוני.

הילדי היא הדמות ההיפית המוזרה היחידה שהצלחתי להתחבר אליה בספרים בכל ימי חיי. ברצינות, לפעמים קשה להבין אם היא בת 200 או בת נוער. כי הצורת מחשבה שלה מתחלקת ל2: או פעילה בעצומה לשלום עולמי (אני מחרטטת, עזבו אותי) או ילדה ששכחה לשחרר את הדובי. פול הוא חתיך. סליחה, אבל זה מה שהוא. לפחות בהתחלה. אם הייתי סופרת את כמות הפעמים שאמרו שהוא נראה טוב, או את כמות הפעמים שהילדי אמרה שהוא גברי, היה המון כאלו. אז הם מהאנשים הכי לא קשורים שהכרתי, ואני אוהבת לקרוא ספרים עם אנשים שונים, כי זה וויכוחים פנימיים בכל הספר. וזה נחמד, אני אוהבת את זה. יש אנשים שלא אוהבים את זה, יש אנשים שהיו חושבים שהם מתווכחים הרבה יותר מדי בספר וזה מוציא את העניין. אני לא חושבת ככה, אני חושבת שזה דווקא הוסיף עניין. זה באמת ספר טוב, ספר קליל. ספר שמשלב אהבה ותשוקה, דימוי עצמי וביטחון עצמי. ובעיקר - בעיות משפחתיות ומוות שאופפים את רובנו. כי לא משנה כמה תנסו להוכיח שהמשפחה שלכם מושלמת, היא לא. אף אחד לא. הקטע המדהים בספר הזה זה שהוא נגמר בסוף פתוח. רוב הסופים הפתוחים הם לא טובים, הם יותר תוקעים עלילה או משהו בסגנון ואז הקוראים מדוכאים כי הם יודעים שלא יצא עוד ספר המשך. אבל ממש אהבתי שבספר הזה השאירו אותנו לחשוב מהם התוצאות של הניסוי. אני בכלל לא יודעת אם זו הייתה הכוונה של הסופרת, אבל גם אם לא - הפכתי את זה לפואטי ושווה, אז מחיאות כפיים לי. בכל מקרה, יש אנשים שיחשבו שהספר לא ריאליסטי. הוא באמת לא. אני לא חושבת שבמקרה הזה זה הופך את הספר ללא טוב. מי שקרא את ההמלצה שלי על 13 סיבות, יודע שאני לא בעניין של שינוי דמות כל פרק. אבל דווקא כאן זה יכול היה להתאים, בעיקר כי בעיניי לפול יש הרבה יותר הילת מסתורין מעל הראש בהתחלה. זה יכל לגרום לי להבין את כיוון המחשבה שלו. לסיכום, זה ספר טוב. מומלץ.

איך להפוך בספר אחד מגיקית לשיקית! 1. ללכת עם החברה הכי טובה שלך לטיול בית ספר למוזיאון של בגדים (כן, מה) 2. למצוא חתיך 3. החתיך בטוח יחשוב שאת יכולה להיות דוגמנית גם אם את לא יפה 4. תהפכי לדוגמנית 5. תדגמני ברוסיה 6. עכשיו את שיקית! סתם לא, היא לא הופכת לשיקית בספר. היא מרגישה רע עם עצמה כי היא "גנבה" (אויש נו באמת,) לחברה הכי טובה המהממת הברבי שחלמה להיות דוגמנית והפסיקה לאכול הרבה בגיל 8 והפכה למושלמת, אבל כמובן שהיא לא תהיה דוגמנית והרייט כן. ולמה כן? כי איש מפוקפק, שזה ממש לא מחשיד שהוא גורר אותה בלי הסברים, לוקח אותה למקום ואומר לה שהוא רוצה שהיא תדגמן. הולי היקרה, מה לעזאזל? הספר הזה מעביר בדיוק את המסרים הלא נכונים לנערות צעירות. והוא פשוט כל כך לא ריאליסטי, בשום צורה. אתם יודעים מה יחס הניצול בתעשיית הדוגמנות? כמה עוברות הונאה נפשית, פיזית וכספית? "סופר גיקית" גורם לכל זה להיראות תמים. יש לכם מושג מה זה יכול לעשות לילדות שקוראות את זה? דברים מזעזעים. בספר יש לכולם הפרעות נפשיות. לא כתוב את זה, הולי לא תעלה את זה על כתב כי זה ספר "לנוער" (אני ממש מתחילה לחשוב שמפקפקים באיטילגנטציה של אנשים מתחת לגיל 18, אחרי הספרים האחרונים שקראתי) אבל משהו ממש לא תקין בצורת החשיבה של הדמויות בספר. אתם תבינו אם תקראו. אבל אל תקראו, כי זה ספר נורא. ועוד קניתי אותו בשובר מתנה, במקום איזה ספר איכותי.

חברים יקרים, ברוך הבא לשנות ה60! השנים שבהם גם אם היית מתגפף, מתכרבל ואומר לבנים שאתה אוהב אותם - לא היית הומו. סליחה, אני מתנצלת, זה לא במקום. ממש מכליל מצדי להגיד שכל בן שמתגפף ומפגין חיבה הוא הומו. למקרה שתהיתם, "כרך" זה עיר גדולה. אני לא ידעתי את זה, אבל אני לא יודעת הרבה דברים. אני בת 14, מה אני יודעת בכלל? אוף כל הביקורת הזאת התחילה באופן ציני. תתעלמו ממני בבקשה. בכל מקרה, נערי הכרך. לא ראיתי את הסרט שכולם אומרים שהוא מעולה, אז אין לי למה להקביל. חברה טובה שלי המליצה על זה, וקצת גיכחתי שקראתי את התקציר. שאלתי אם היא המליצה לי על זה בגלל החיבה שלה לרומנים חד מיניים, ואז היא צחקה עליי ואמרה שזה ספר קצת הומופובי אפילו ("הומו ארור", פוניבוי, עמוד 100 ומשהו). באופן מפתיע, אהבתי את הספר. אהבתי את הכתיבה. אהבתי לקרוא ספר שונה מהספרים האחרים שאני קוראת. זה ספר שבהחלט קראתי מהר, וסיימתי מהר. לא מרתק או מסעיר, אבל ספר טוב ואייקוני.