קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.

קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.

קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.

קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.

קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.

קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.