פעם ראשונה בחיי שאני באה לכתוב ביקורת על ספר, על העלילה, על התוכן – אבל אני לא יכולה. כמעט כל מה שהרגשתי במהלך הספר היה כלפי התרגום. אז אל תקראו את התרגום, אלא את המקור. לא, לא משנה כמה אתם נהנים יותר מעברית. התרגום מזעזע בכל קנה מידה. המתרגם עיוור בעבודתו לכל הניואנסים, הן העדינים והן הגסים, של השפה העברית, של נטיות ליבה וסלידותיה, כלומר – כל מה שמתרגם טוב צריך ללטש החוצה בעבודת התרגום. בקור רוח ובעיקשות, בכל פעם שיש לו בחירה, הוא מחליט להיצמד למקור. אלה לא רק משפטים ארוכים ומסורבלים, בנויים בצורה שעברית ממש לא אוהבת, שלעיתם השקעתי דקות ארוכות בניסיון לפענח אותם. זו גם בחירה עקבית בתרגום מילולי מדי גם כשמדובר בביטויים הכי פשוטים. כך, למשל, הוא מתרגם למשל פעם אחר פעם "הרגה את עצמה." היא הרגה את עצמה, לולה הרגה את עצמה. אין אפילו פעם אחת שהוא מוותר לאוזנינו המסכנות על הביטוי הצורמני, הלא-קיים הזה. מי מדבר ככה בעברית? ולא, אין מה לעשות, kill herself זה לא להרוג את עצמך. הביטוי האנגלי נמצא בשימוש בקרב קהילת הדוברים; הוא לא מוזר, הוא לא צורמני, הוא שכיח. בעברית התרגום המילולי פשוט לא עובד, כי אף אחד לא משתמש בו. זו לא תובנה מעמיקה ומבריקה של מתרגמים, זה א' ב' של אמנות התרגום. תרגם לעברית ישראלית, אמינה, מובנת, לא לעברית אנגלית מלאכותית יותר משפת מחשב! עניין אחר, שלפעמים הוא בחירה סגנונית ולעיתים קרובות מדי היה תמוה מכדי להיות כזה, הוא ההחלטה הנוקשה לתעתק כמעט הכל במקום לתרגם – ביטוי או צירוף או שם של מקום. "סופרגרופי" במקום "מעריצה שרופה" (ועוד מתוך טקסט שכביכול כתוב בויקיפדיה). "רואד" במקום דרך. למה? ועוד צלילים "קסומים" להפליא במנגינה הצורמת שטווה לנו צוקרמן: להשתמש בביטויים שאף ישראלי לא משתמש בהם, כמו "איש". "זה סיפור מסריח, איש, זה סיפור מסריח." אתה רציני? יכולת לפחות לכתוב "בנאדם" ולעשות את זה – אולי לא טרנדי – אבל ישראלי יותר. "איש" זו הבחירה הכי חסרת צורה שיכולה להיות. והיו לו עשרות כאלה. הוא גם תירגם מילולית ביטויי סלנג אנגליים שכנראה יש להם משמעות, כי לתרגום המילולי שלו אין שום פשר בחלק מההקשרים ("היא היתה סלסול מצ'וקמק" – מה זה אמור להביע?). אבל זה עוד ניחא. אבל היו מקומות שהבחירה התרגומית הצליחה להיות גם מופרכת וגם דווקאית, כאילו הוא אשכרה שאל את עצמו "איך אפשר לעשות את זה הכי גרוע שיכול להיות?" נניח, יש שם דמות שאומרת "יָה" כל הזמן. דמות אחרת אומרת "יֶה". שמעתם טוב. צוקרמן לא תירגם ל-"כן", או "כה" (האפשרות הפשוטה כל כך ועם זאת המדויקת כל כך), או אפילו "יאפ". הוא השאיר אותה כמו במקור – yeah. איזה ישראלי ישתמש בכלל במילה הזאת?! ומתי?? או בדוגמא אחרת, שבה דמות כותבת אס-אמ-אס וצוקרמן בחר לתרגם את המילה fuckin’ ל-"פאקין" ("אתה חושב שאני פאקין לא אפגע בך", "אני פאקין סמכתי עליך"). הלו, זה לא עובד בעברית!!! ואני יותר לא אגע באף תרגום שלו. אה, וידיעות אחרונות? אתם והעורכים שעבדו על הספר הזה? התרגום הזה הוא זלזול בנו, וזלזול במוצר שאתם מוכרים. ולמה להשחית לעזאזל דווקא ספר של ג'יי קיי רולינג. זה אולי סמלי, אבל התרגום היה כל כך גרוע עד שאני לא טורחת לכתוב את הביקורת על הספר עצמו על הגרסה שבעברית, ולא לדרג. לא, את הדירוג ואת הביקורת שלי על הספר אני (אאורה) הוספתי על הגרסה שבאנגלית.

פעם ראשונה בחיי שאני באה לכתוב ביקורת על ספר, על העלילה, על התוכן – אבל אני לא יכולה. כמעט כל מה שהרגשתי במהלך הספר היה כלפי התרגום. אז אל תקראו את התרגום, אלא את המקור. לא, לא משנה כמה אתם נהנים יותר מעברית. התרגום מזעזע בכל קנה מידה. המתרגם עיוור בעבודתו לכל הניואנסים, הן העדינים והן הגסים, של השפה העברית, של נטיות ליבה וסלידותיה, כלומר – כל מה שמתרגם טוב צריך ללטש החוצה בעבודת התרגום. בקור רוח ובעיקשות, בכל פעם שיש לו בחירה, הוא מחליט להיצמד למקור. אלה לא רק משפטים ארוכים ומסורבלים, בנויים בצורה שעברית ממש לא אוהבת, שלעיתם השקעתי דקות ארוכות בניסיון לפענח אותם. זו גם בחירה עקבית בתרגום מילולי מדי גם כשמדובר בביטויים הכי פשוטים. כך, למשל, הוא מתרגם למשל פעם אחר פעם "הרגה את עצמה." היא הרגה את עצמה, לולה הרגה את עצמה. אין אפילו פעם אחת שהוא מוותר לאוזנינו המסכנות על הביטוי הצורמני, הלא-קיים הזה. מי מדבר ככה בעברית? ולא, אין מה לעשות, kill herself זה לא להרוג את עצמך. הביטוי האנגלי נמצא בשימוש בקרב קהילת הדוברים; הוא לא מוזר, הוא לא צורמני, הוא שכיח. בעברית התרגום המילולי פשוט לא עובד, כי אף אחד לא משתמש בו. זו לא תובנה מעמיקה ומבריקה של מתרגמים, זה א' ב' של אמנות התרגום. תרגם לעברית ישראלית, אמינה, מובנת, לא לעברית אנגלית מלאכותית יותר משפת מחשב! עניין אחר, שלפעמים הוא בחירה סגנונית ולעיתים קרובות מדי היה תמוה מכדי להיות כזה, הוא ההחלטה הנוקשה לתעתק כמעט הכל במקום לתרגם – ביטוי או צירוף או שם של מקום. "סופרגרופי" במקום "מעריצה שרופה" (ועוד מתוך טקסט שכביכול כתוב בויקיפדיה). "רואד" במקום דרך. למה? ועוד צלילים "קסומים" להפליא במנגינה הצורמת שטווה לנו צוקרמן: להשתמש בביטויים שאף ישראלי לא משתמש בהם, כמו "איש". "זה סיפור מסריח, איש, זה סיפור מסריח." אתה רציני? יכולת לפחות לכתוב "בנאדם" ולעשות את זה – אולי לא טרנדי – אבל ישראלי יותר. "איש" זו הבחירה הכי חסרת צורה שיכולה להיות. והיו לו עשרות כאלה. הוא גם תירגם מילולית ביטויי סלנג אנגליים שכנראה יש להם משמעות, כי לתרגום המילולי שלו אין שום פשר בחלק מההקשרים ("היא היתה סלסול מצ'וקמק" – מה זה אמור להביע?). אבל זה עוד ניחא. אבל היו מקומות שהבחירה התרגומית הצליחה להיות גם מופרכת וגם דווקאית, כאילו הוא אשכרה שאל את עצמו "איך אפשר לעשות את זה הכי גרוע שיכול להיות?" נניח, יש שם דמות שאומרת "יָה" כל הזמן. דמות אחרת אומרת "יֶה". שמעתם טוב. צוקרמן לא תירגם ל-"כן", או "כה" (האפשרות הפשוטה כל כך ועם זאת המדויקת כל כך), או אפילו "יאפ". הוא השאיר אותה כמו במקור – yeah. איזה ישראלי ישתמש בכלל במילה הזאת?! ומתי?? או בדוגמא אחרת, שבה דמות כותבת אס-אמ-אס וצוקרמן בחר לתרגם את המילה fuckin’ ל-"פאקין" ("אתה חושב שאני פאקין לא אפגע בך", "אני פאקין סמכתי עליך"). הלו, זה לא עובד בעברית!!! ואני יותר לא אגע באף תרגום שלו. אה, וידיעות אחרונות? אתם והעורכים שעבדו על הספר הזה? התרגום הזה הוא זלזול בנו, וזלזול במוצר שאתם מוכרים. ולמה להשחית לעזאזל דווקא ספר של ג'יי קיי רולינג. זה אולי סמלי, אבל התרגום היה כל כך גרוע עד שאני לא טורחת לכתוב את הביקורת על הספר עצמו על הגרסה שבעברית, ולא לדרג. לא, את הדירוג ואת הביקורת שלי על הספר אני (אאורה) הוספתי על הגרסה שבאנגלית.

אני לא נוהגת לדרג או לבקר ספרים שאפילו לא הצלחתי לסיים לקרוא, אבל הביקורות המשבחות כאן כל כך הטעו אותי, וגרמו לי לבזבז הליכה לספרייה, עד שאני חייבת לתת כאן קונטרה; הסבר למה התייאשתי אחרי 50 עמודים, ולמה אני המומה שבכלל הצלחתי לצלוח אותם. הספר אמנם קצר, אבל אי אפשר לנשום. כל פרק הוא משפט אחד ארוך, מרובה פסיקים, שנמשך שלושים עמודים. אני לא מגזימה. הייתי רוצה לדבר על הצורך בפסקאות, אבל אין פה אפילו נקודות. אין פה משפטים. זה משפט אחד ארוך בן 30 עמודים בכל פעם, שלא מאפשר לי ללכת באמצע לשירותים או לשתות משהו או לשים סימניה ולעזוב את הספר קצת בצד. אין שום סימן שמאפשר לי רגע לקחת הפסקה! ואם אני מעיזה ברוב חוצפתי להחליט שהפסיק הזה הוא ההפסקה שלי, בפעם הבאה שאפתח את הספר אמצא את עצמי מבולבלת לחלוטין - רגע, על מה דיברנו? כמה שורות אני צריכה לחזור אחורה כדי להתאפס על עצמי? אבל אין לי אפילו את המוטיבציה להטריח את ריצוד העיניים הזה בכל פעם. הכתיבה אסוציאטיבית להחריד, ולא מאוד מעניינת, ובינתיים, למרות כל ההבטחות, לא חייכתי אפילו פעם אחת. העלילה משעממת רק מעט פחות מהרמה שבה הכתיבה מייגעת. קשה לי והחיים קצרים מדי ואני מוותרת. אני לא עושה את זה הרבה, בייחוד לא כשמדובר בספר שמילן קונדרה בכבודו ובעצמו המליץ עליו... אבל יש לי רשימת קריאה ארוכה לפני. מעבר לזה, הספר עדיין אצלי, אז שום דבר לא בלתי הפיך. אני מאתגרת את המעריצים להצליח לשכנע אותי לחזור אליו.

פעם ראשונה בחיי שאני באה לכתוב ביקורת על ספר, על העלילה, על התוכן – אבל אני לא יכולה. כמעט כל מה שהרגשתי במהלך הספר היה כלפי התרגום. אז אל תקראו את התרגום, אלא את המקור. לא, לא משנה כמה אתם נהנים יותר מעברית. התרגום מזעזע בכל קנה מידה. המתרגם עיוור בעבודתו לכל הניואנסים, הן העדינים והן הגסים, של השפה העברית, של נטיות ליבה וסלידותיה, כלומר – כל מה שמתרגם טוב צריך ללטש החוצה בעבודת התרגום. בקור רוח ובעיקשות, בכל פעם שיש לו בחירה, הוא מחליט להיצמד למקור. אלה לא רק משפטים ארוכים ומסורבלים, בנויים בצורה שעברית ממש לא אוהבת, שלעיתם השקעתי דקות ארוכות בניסיון לפענח אותם. זו גם בחירה עקבית בתרגום מילולי מדי גם כשמדובר בביטויים הכי פשוטים. כך, למשל, הוא מתרגם למשל פעם אחר פעם "הרגה את עצמה." היא הרגה את עצמה, לולה הרגה את עצמה. אין אפילו פעם אחת שהוא מוותר לאוזנינו המסכנות על הביטוי הצורמני, הלא-קיים הזה. מי מדבר ככה בעברית? ולא, אין מה לעשות, kill herself זה לא להרוג את עצמך. הביטוי האנגלי נמצא בשימוש בקרב קהילת הדוברים; הוא לא מוזר, הוא לא צורמני, הוא שכיח. בעברית התרגום המילולי פשוט לא עובד, כי אף אחד לא משתמש בו. זו לא תובנה מעמיקה ומבריקה של מתרגמים, זה א' ב' של אמנות התרגום. תרגם לעברית ישראלית, אמינה, מובנת, לא לעברית אנגלית מלאכותית יותר משפת מחשב! עניין אחר, שלפעמים הוא בחירה סגנונית ולעיתים קרובות מדי היה תמוה מכדי להיות כזה, הוא ההחלטה הנוקשה לתעתק כמעט הכל במקום לתרגם – ביטוי או צירוף או שם של מקום. "סופרגרופי" במקום "מעריצה שרופה" (ועוד מתוך טקסט שכביכול כתוב בויקיפדיה). "רואד" במקום דרך. למה? ועוד צלילים "קסומים" להפליא במנגינה הצורמת שטווה לנו צוקרמן: להשתמש בביטויים שאף ישראלי לא משתמש בהם, כמו "איש". "זה סיפור מסריח, איש, זה סיפור מסריח." אתה רציני? יכולת לפחות לכתוב "בנאדם" ולעשות את זה – אולי לא טרנדי – אבל ישראלי יותר. "איש" זו הבחירה הכי חסרת צורה שיכולה להיות. והיו לו עשרות כאלה. הוא גם תירגם מילולית ביטויי סלנג אנגליים שכנראה יש להם משמעות, כי לתרגום המילולי שלו אין שום פשר בחלק מההקשרים ("היא היתה סלסול מצ'וקמק" – מה זה אמור להביע?). אבל זה עוד ניחא. אבל היו מקומות שהבחירה התרגומית הצליחה להיות גם מופרכת וגם דווקאית, כאילו הוא אשכרה שאל את עצמו "איך אפשר לעשות את זה הכי גרוע שיכול להיות?" נניח, יש שם דמות שאומרת "יָה" כל הזמן. דמות אחרת אומרת "יֶה". שמעתם טוב. צוקרמן לא תירגם ל-"כן", או "כה" (האפשרות הפשוטה כל כך ועם זאת המדויקת כל כך), או אפילו "יאפ". הוא השאיר אותה כמו במקור – yeah. איזה ישראלי ישתמש בכלל במילה הזאת?! ומתי?? או בדוגמא אחרת, שבה דמות כותבת אס-אמ-אס וצוקרמן בחר לתרגם את המילה fuckin’ ל-"פאקין" ("אתה חושב שאני פאקין לא אפגע בך", "אני פאקין סמכתי עליך"). הלו, זה לא עובד בעברית!!! ואני יותר לא אגע באף תרגום שלו. אה, וידיעות אחרונות? אתם והעורכים שעבדו על הספר הזה? התרגום הזה הוא זלזול בנו, וזלזול במוצר שאתם מוכרים. ולמה להשחית לעזאזל דווקא ספר של ג'יי קיי רולינג. זה אולי סמלי, אבל התרגום היה כל כך גרוע עד שאני לא טורחת לכתוב את הביקורת על הספר עצמו על הגרסה שבעברית, ולא לדרג. לא, את הדירוג ואת הביקורת שלי על הספר אני (אאורה) הוספתי על הגרסה שבאנגלית.

אני לא נוהגת לדרג או לבקר ספרים שאפילו לא הצלחתי לסיים לקרוא, אבל הביקורות המשבחות כאן כל כך הטעו אותי, וגרמו לי לבזבז הליכה לספרייה, עד שאני חייבת לתת כאן קונטרה; הסבר למה התייאשתי אחרי 50 עמודים, ולמה אני המומה שבכלל הצלחתי לצלוח אותם. הספר אמנם קצר, אבל אי אפשר לנשום. כל פרק הוא משפט אחד ארוך, מרובה פסיקים, שנמשך שלושים עמודים. אני לא מגזימה. הייתי רוצה לדבר על הצורך בפסקאות, אבל אין פה אפילו נקודות. אין פה משפטים. זה משפט אחד ארוך בן 30 עמודים בכל פעם, שלא מאפשר לי ללכת באמצע לשירותים או לשתות משהו או לשים סימניה ולעזוב את הספר קצת בצד. אין שום סימן שמאפשר לי רגע לקחת הפסקה! ואם אני מעיזה ברוב חוצפתי להחליט שהפסיק הזה הוא ההפסקה שלי, בפעם הבאה שאפתח את הספר אמצא את עצמי מבולבלת לחלוטין - רגע, על מה דיברנו? כמה שורות אני צריכה לחזור אחורה כדי להתאפס על עצמי? אבל אין לי אפילו את המוטיבציה להטריח את ריצוד העיניים הזה בכל פעם. הכתיבה אסוציאטיבית להחריד, ולא מאוד מעניינת, ובינתיים, למרות כל ההבטחות, לא חייכתי אפילו פעם אחת. העלילה משעממת רק מעט פחות מהרמה שבה הכתיבה מייגעת. קשה לי והחיים קצרים מדי ואני מוותרת. אני לא עושה את זה הרבה, בייחוד לא כשמדובר בספר שמילן קונדרה בכבודו ובעצמו המליץ עליו... אבל יש לי רשימת קריאה ארוכה לפני. מעבר לזה, הספר עדיין אצלי, אז שום דבר לא בלתי הפיך. אני מאתגרת את המעריצים להצליח לשכנע אותי לחזור אליו.

אני לא נוהגת לדרג או לבקר ספרים שאפילו לא הצלחתי לסיים לקרוא, אבל הביקורות המשבחות כאן כל כך הטעו אותי, וגרמו לי לבזבז הליכה לספרייה, עד שאני חייבת לתת כאן קונטרה; הסבר למה התייאשתי אחרי 50 עמודים, ולמה אני המומה שבכלל הצלחתי לצלוח אותם. הספר אמנם קצר, אבל אי אפשר לנשום. כל פרק הוא משפט אחד ארוך, מרובה פסיקים, שנמשך שלושים עמודים. אני לא מגזימה. הייתי רוצה לדבר על הצורך בפסקאות, אבל אין פה אפילו נקודות. אין פה משפטים. זה משפט אחד ארוך בן 30 עמודים בכל פעם, שלא מאפשר לי ללכת באמצע לשירותים או לשתות משהו או לשים סימניה ולעזוב את הספר קצת בצד. אין שום סימן שמאפשר לי רגע לקחת הפסקה! ואם אני מעיזה ברוב חוצפתי להחליט שהפסיק הזה הוא ההפסקה שלי, בפעם הבאה שאפתח את הספר אמצא את עצמי מבולבלת לחלוטין - רגע, על מה דיברנו? כמה שורות אני צריכה לחזור אחורה כדי להתאפס על עצמי? אבל אין לי אפילו את המוטיבציה להטריח את ריצוד העיניים הזה בכל פעם. הכתיבה אסוציאטיבית להחריד, ולא מאוד מעניינת, ובינתיים, למרות כל ההבטחות, לא חייכתי אפילו פעם אחת. העלילה משעממת רק מעט פחות מהרמה שבה הכתיבה מייגעת. קשה לי והחיים קצרים מדי ואני מוותרת. אני לא עושה את זה הרבה, בייחוד לא כשמדובר בספר שמילן קונדרה בכבודו ובעצמו המליץ עליו... אבל יש לי רשימת קריאה ארוכה לפני. מעבר לזה, הספר עדיין אצלי, אז שום דבר לא בלתי הפיך. אני מאתגרת את המעריצים להצליח לשכנע אותי לחזור אליו.