לפני כשלושים שנה, אחר צהרים קייצי בחוף ניצנים, יושבת מהופנטת לסיפרו זה של דוד גרוסמן. "רושם-עז " הינו ביטוי רזה במקצת למה שחוויתי במהלך הקריאה באותו הקיץ . ידעתי שהוא אחד הספרים הטובים ביותר שזכיתי לקרוא. לפני מספר שבועות הגיע הספר שוב אליי וידעתי שאני חייבת לחזור אליו, לבחון את הרושם הכביר שלו בחלוף השנים... והחוויה?! היא רק התעצמה. שעות של קריאה מענגת,עיתים מציפה רגשית עד כדי טשטוש מסויים וללא יכולת כמעט להפסיק.... זהו ספר שאותי מרטיט עד דמעות, הכתיבה נשגבת,מושלמת, כל מילה וכל משפט מרגשים בכנותם, והעלילה הפנטסטית גאונית, וללא הפרזה. כמה הטיפול בשואה של דויד גרוסמן בספרו זה שונה, ומפלח את הלב בחץ ישיר וכואב .... למי שעוד לא קרא, זה הזמן. חובה!

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב. הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב. ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב. ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה. בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים. אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה. הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה. אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה. מומלץ מאוד לקריאה.

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב. הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב. ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב. ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה. בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים. אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה. הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה. אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה. מומלץ מאוד לקריאה.

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב. הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב. ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב. ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה. בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים. אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה. הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה. אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה. מומלץ מאוד לקריאה.

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב. הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב. ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב. ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה. בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים. אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה. הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה. אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה. מומלץ מאוד לקריאה.

העיסוק בזמן שחולף ובניסיון לתפוס אותו נועד הרי לכישלון ולשברון לב. הנובלה היפיפייה של תומאס וולף פותחת בתיאור מפעים של רגע מסוים כשהגיבור, ספק ילד ספק נער תופס לרגע את ההווה של הרגע החולף, את התחושה האין סופית מבחינת נקודת מבטו של חזרת הדברים הצפויים בסביבתו שוב ושוב. ההתפעמות ורגעי הקסם של עולמו יתנפצו במהרה לבלי שוב. ההתפכחות הכואבת תגיע בשל מאורע שיגיע בהמשך אותו היום. האידיליה נסדקה. בשפתו הפיוטית מצייר המחבר את העיירה האמריקאית ואת הזמן שחולף באופן וירטואוזי. האמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם נפלאים. אך מעל הכול דמותו של הילד-נער נוגעת ללב בעדינותה בבגרותה ובחוכמתה. הנובלה העניקה לי (שוב, בקריאה שניה) חוויה של עצב מזוכך ויפיפה. אחרית הדבר בסופה של הנובלה מאת עודד וולקשטיין מצוינת ושופכת אור על היסודות הביוגרפים של העלילה. מומלץ מאוד לקריאה.