טוב ... התקדמתי ... (ואפילו מאד) ...

הספר המעפן הזה תרם לי רבות. אני פחות פרפקציוניסט. קראתי 177 עמודים בשעמום טוטאלי, וללא הנאה. מה שבדרך כלל הייתי עושה זה מסיים את הספר עד הסוף ואז כותב כאן כמה התאכזבתי ממנו. הפעם לא. הפעם הרשיתי לעצמי לוותר. פשוט לוותר. כאמור, קראתי 177 עמודים. הגעתי לסוף הפרק. קראתי קצת את התודות, ולאחר מכן בדילוגים את הפרקים האחרונים. ושמתי אותו במדף לתרומה לספרייה העירונית. כעת, ואני מבטיח ..., כל ספר שישעמם אותי בצורה כזו או שלא אבין מה רוצים ממני, אסיים אותו לפני סופו. אמנם אסיים פרק. אבל לא בהכרח את כל הספר (כמו פעם ...). וזה הישג עצום. מי יודע ? אולי אהיה פרפקציוניסט פחות בעוד דברים. מה שכן, מכאן אני ניגש לקרוא משהו של רם אורן והוא (בד"כ) לא מאכזב אותי ...

תודה רבה לספר זה (השקר הראשון מנצח) שפתח לי את השער להחלמה מהפרפקציוניזם.

תודה.

נדב

״אנחנו יודעים שאתה זוכר״-טובה אלסטרדאל

הוצאת סלע ספרים
336 דף

שוודיה.
אולוף הגסטרום היה בן 14 כשהודה שרצח את לינה סטוורד, נערה לכאורה תמימה. מעולם לא מצאו את גופתה.
אולוף ילד גמלוני, חסר ביטחון, שלא יגע בבחורה, גדול פיזית, שרוצה לרצות את חבריו.
23 שנה אחרי שהיה במוסד, מנותק מכולם, הוא חוזר לבית אביו שהתנכר אליו כשהבין שבנו רוצח.
הוא מוצא את גופת אביו, סוון הגסטרום, ככל הנראה נרצח בתוך אמבטיה.

איירה, בלשית במשטרה חוקרת מי רצח את סוון. היא גם גרה שם בילדותה וזוכרת את הרצח של לינה.
היא עדיין גרה עם אמה קרסטין, שחלתה בדימנציה והיא עוזרת לה בבית וגם עובדת במשטרה.
היא עובדת עם שוטר צעיר בשם אוגוסט אנגלהרדט שלדעתה עדיין חסר ניסיון. אבל חתיך.
יש לה בעיות משלה עם אחיה מגנוס, שמסתבר שהוא תכשיט לא קטן בפני עצמו.

הדמויות מסביב עולות, השכן של סוון הגסטרום, טריגווה נידאלן, לא טלית וגם אשתו מיאן. השאלות מתרבות, הנסתר עולה על הגלוי.
רצח? נקמה? עונש?
עיירה קטנה, הרבה סודות, טיפשות של ילדים, סודות שצצים בתוך משפחתה של איירה מבלי שידעה.
הכל נבנה באיטיות (איטי מדי, בהתחלה, לדעתי).
מתגלה גופה.
עוד סודות מתגלות איתה.

ספר איטי מדי, אך מותח.

הספר הזה אמור להיות סאטירה, אבל לא מצאתי אותו מאוד מצחיק או שנון. למעשה, מצאתי אותו מטריד ולקח לי זמן להבין למה.
הגיבור, מייקל בירד, הוא חתן פרס נובל לפיזיקה הרבה מעבר למיטב שנותיו. בירד מצויר כאדם גס, אגוצנטרי, וחסר שליטה על תיאבונותיו. הוא אוכל ושותה יותר מדי, קופץ ממיטה למיטה ולא מפסיק לשקר ולרמות את נשותיו ושותפיו. מכיוון שאין לו מחשבות מקוריות הוא חי את תהילת העבר וגונב באופן אופורטוניסטי מחשבות של אנשים אחרים.
אבל מצד שני, המחבר מעמיד את בירד במצבים שבהם הוא נציג החשיבה המדעית ההגיונית, הנלחם נגד ההמונים הבורים. כאשר הוא נלחם באנשי הקונסטרוקטיביזם החברתי הטוענים שהמדע הוא רק מערכת אמונות וכל העובדות "מתווכות על ידי החברה" אתה רוצה להיות בצד שלו. אבל איך אפשר?
הכתיבה קולחת ומבדרת ברובה, אבל לא הצלחתי להתחבר. מרכיבים מרכזיים של העלילה היו יותר מדי מופרכים, על גבול הפארסה, בעיקר איך נשים נופלות בקסמו של חזיר כמו בירד. גם לא אהבתי את ההשאלה מן הפולקלור עירוני (האגדה האורבאנית "גנב העוגיות" היא הקיצון).
בסופו של דבר, האישיות של בירד היא אובדנו ויש בזה מן הסיפוק לקורא. אבל הפארסה והדיסוננס המביך בין האדם לבין דעותיו הקשו על ההנאה שלי והחיבור לספר. אני נותן לספר 2 מתוך 5 למרות הנושאים החשובים של החימום הגלובלי ושינוי האקלים.