בתקופת הקורונה התלבטתי באיזה תואר ללמוד. הימים הפתוחים התנהלו אז בזום, לכן יכולתי להירשם להרצאות של הרבה חוגים שונים. בהצגה של החוג לפילוסופיה, שאלתי בצ'אט את ראש החוג דאז באיזה ספר אייקוני היה ממליץ להתחיל כדי להיכנס לעולם הפילוסופיה. הוא המליץ להפתעתי על "קולות האדמה". אחרי שקראתי אותו נחתמה מבחינתי ההחלטה, והתחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה. עד כדי כך היה משמעותי עבורי. לא אכביר במילים לגביי תוכנו, כי אתוודה שיש לי כלפיו יראה של כבוד שלא מאפשרת לי לדבר עליו בקלות, למרות שזה למעשה ההיפך ממה שהספר מנסה להשיג. האמת שפשוט כדי לתמצת את התורה של ג'ואנג דזה דרושה יותר מביקורת באתר, וגם אין לי באמת היכולות לכך. נותר לי רק לאחל לעוד רבים שיפגשו בספר זה, שמלא ברגש ובצחוק.

בתקופת הקורונה התלבטתי באיזה תואר ללמוד. הימים הפתוחים התנהלו אז בזום, לכן יכולתי להירשם להרצאות של הרבה חוגים שונים. בהצגה של החוג לפילוסופיה, שאלתי בצ'אט את ראש החוג דאז באיזה ספר אייקוני היה ממליץ להתחיל כדי להיכנס לעולם הפילוסופיה. הוא המליץ להפתעתי על "קולות האדמה". אחרי שקראתי אותו נחתמה מבחינתי ההחלטה, והתחלתי ללמוד בחוג לפילוסופיה. עד כדי כך היה משמעותי עבורי. לא אכביר במילים לגביי תוכנו, כי אתוודה שיש לי כלפיו יראה של כבוד שלא מאפשרת לי לדבר עליו בקלות, למרות שזה למעשה ההיפך ממה שהספר מנסה להשיג. האמת שפשוט כדי לתמצת את התורה של ג'ואנג דזה דרושה יותר מביקורת באתר, וגם אין לי באמת היכולות לכך. נותר לי רק לאחל לעוד רבים שיפגשו בספר זה, שמלא ברגש ובצחוק.

כפי שקודמים כבר אמרו היו דעות חלוקות בנוגע לחוות הדעת. נתקלתי בביקורות ש"קטלו" את הספר וטענו שכל פרט בו כבר צפוי מראש. היו כאלה שטענו שסינדר הוא ספר נפלא שקל להתחבר אליו בקלות. אז כן, רב הספר כבר צפוי מראש אבל לא, אני לא חושבת שזה פוגם בחווית הקריאה. לדעתי עצם זה שאתה כבר יודע מה יקרה לדמות יוצר מתח ודאגה אליו. בהתחלה, כשרק שמעתי על הספר, וניסיתי לקרוא את הפרק הראשון אונליין, לא כל- כך התחברתי אליו. עברו כמה ימים וניסיתי שוב, הפעם פתוחה קצת יותר לסיפור שכן בהתחלה לא ממש התחברתי לדמות הסייבורגית של סינדר כיוון שפחדתי שהאנשים סביבה לא יקבלו אותה כפי שהיא, כצפוי (אני מתחברת לדמויות ממש בקלות ושונאת שמתעללים בהם). למרות כל זאת החלטתי לתת לספר עוד סיכוי, החלטה נבונה מאוד. סינדר הוא סיפור מקסים שכבר על הפרק הראשון אתה יודע שלא תפסיק לקרוא אותו עד שייגמר. סינדר, המהווה מקבילה של סינדרלה מסיפורי האגדות, חייה בעולם עתידני כמכונאית המצליחה במקצועה עד כדי כך שכאשר האנדרואידית של הנסיך מתקלקלת ואף אחד אחר בארמון לא מצליח לתקנה, מישהו מציע להביא אותה אל סינדר. מכיוון שהסיפור מבוסס על סיפורה של לכלוכית רבים בוודאי יטעו לחשוב כי כל הספר יהיה גדוש בקטעי אהבה רומנטיים, אך את אלה כמעט ולא ניתן למצוא להבדיל מקטע או שניים שבקושי נחשבים (בכל זאת, סינדר וקאיטו מכירים בקושי חודש בסוף הספר!). פרט זה מעט מאכזב אבל אני מקווה שבספרים הבאים יהיה קצת יותר מזה. נכון שהספר נהדר אבל בכל זאת מרגישים בכמה בעיות. כל הזמן נכנסים לסיפור מוצגים חדשים, אנשי הלבנה או מחלת הלטומוזיס למשל, אבל הם לא מוסברים טוב מספיק ולי אישית היה קצת קשה להבין מה הם עד שהגעתי כבר לעמוד הרבה יותר מאוחר. נורא כיף לצפות מהצד בתהליך התגלגלות סיפורה של סינדר, מעצב לשמחה, מפחד ואימה לערגה ובטחון עצמי שהתפתח תוך כדי הסיפור. בקשר לאדרי (האמא החורגת של סינדר) ולפרל, אחותה החורגת. וואו, השניים פשוט צמד מאמללי חיים. אני שונאת את העובדה שהן חושבות שבגלל שסינדר היא סייבורגית ולא מחוברת בקשר דם אליהן הן יותר טובות ממנה ויכולות להתייחס אליה כמו אל שפחה. נגיד שהתעלמנו מזה (לא באמת), ואז פתאום מגלים שהיא היחידה שמפרנסת את הבית, ולא מקבלת גרוש מכך; מתייחסים אליה כמו אל מחלה עד כדי כך שלא מרשים לה להסתובב בעיר בחופשיות באיזשהו שלב, (ועוד כמה דברים, לא נפרט יותר) אז זה כבר עובר את הגבול. אהבתי את הרעיון שפיאוני (אחותה החורגת האחרת של סינדר) דווקא נחמדה מאוד אליה ומשמשת כחברתה האנושית היחידה של סינדר. בסופו של דבר כשגומרים לקרוא את "סינדר", נשארים עם טעם חזק ומובהק של עוד. כשגמרתי לקרוא אותו כל מה שרציתי לדעת זה אם יש לו המשך ואמרתי לעצמי שכל עוד יש לו כזה אני מוכנה לשרוד חודש חודשיים בצפייה אליו. אני ממש מקווה שיתרגמו את "סקרלט", ההמשך של "סינדר", כמה שיותר מהר כי למרות מה שאמרתי אני ממש לא יכולה יותר לחכות לו.

"אלף שמשות זוהרות", הוא מסוג הספרים המלמדים לא רק פנים יבשות של היסטוריה מסוימת, אלא מחדירים אותך עמוק אל תוך עולם המראות התחושות והרגשות של בני אדם, כפי שבוודאי היו. העלילה, המרתקת כל כך, בנויה ביסודיות, ושוזרת אלה באלה סיפורים שנראים בתחילה נפרדים זה מזה, באופן שרק ספרים מוצלחים יכולים. כאבן של הדמויות, פחדיהן, חששותיהן, בד בבד עם תקוותיהן, אושרן והתנהלותן "השגרתית" בחיי היומיום, נמסך בדמינו בעת הקריאה. הדבר מצליח להשפיע ולגרום לנו להתוודע, גם אם במידה מועטה, לזוועה שהילכה אמנם אימים באפגניסטן של הימים המדוברים. אולם, המלחמות בספר אינן גורעות מהאנושיות שלו, שהיא מילת המפתח בו. חוסייני מצליח לקרב אותנו לנשים גיבורות הסיפור, ומציג אותן בפנינו במציאותיות ובזיקה מדהימה. ליילה ומריאם הן דמויות שניתן להיזדהות עימן, על אף המציאות השונה בעליל והמנוגדת מאיתנו בה חיו. אפשר לדמיין כיצד היו יכולות להיות ידידותינו או שכנותינו, למרות שהן רחוקות מילין רבים מהממשות שאנו חווים. משמע, עד כמה שמציאות חייהן נדמית בלתי אפשרית ונידחת, תיאורה מוכיח שהיא מוחשית, ומדגים כיצד אנשים אמיתיים בשר ודם, כמוני-כמוך, מתמודדים בה. זוהי לא איזו מעשייה רחוקה, אלא חיים שעוברים על בני אדם. הספר משיב לאנשים את חזקתם על החיים. אסור לקטלג ולומר כי במקום כך-וכך מתרחש כך-וכך ובזאת לסיים את העניין. כמובן שחיי הדמויות רחוקות מאידיאה, אולם לא ניתן לבטל כלאחר יד את קיומן ואת האינדיוידואליות שלהן, רק משום שהן סובלות ממלחמה מוגדרת יחידה. הן עדיין חיות את חייהן, על אף הסבל. הן נלחמות ומתמודדות לשיפור חייהן. הן לא סיפור גמור וחתום שסופו ברור מראש. בסיפורן, כמו בכל סיפור, יש פרטים, התפתלויות, אהבות ושמחות לצד כאבים, שלא ניתן למסגר תחת כותרת אחת.

"אלף שמשות זוהרות", הוא מסוג הספרים המלמדים לא רק פנים יבשות של היסטוריה מסוימת, אלא מחדירים אותך עמוק אל תוך עולם המראות התחושות והרגשות של בני אדם, כפי שבוודאי היו. העלילה, המרתקת כל כך, בנויה ביסודיות, ושוזרת אלה באלה סיפורים שנראים בתחילה נפרדים זה מזה, באופן שרק ספרים מוצלחים יכולים. כאבן של הדמויות, פחדיהן, חששותיהן, בד בבד עם תקוותיהן, אושרן והתנהלותן "השגרתית" בחיי היומיום, נמסך בדמינו בעת הקריאה. הדבר מצליח להשפיע ולגרום לנו להתוודע, גם אם במידה מועטה, לזוועה שהילכה אמנם אימים באפגניסטן של הימים המדוברים. אולם, המלחמות בספר אינן גורעות מהאנושיות שלו, שהיא מילת המפתח בו. חוסייני מצליח לקרב אותנו לנשים גיבורות הסיפור, ומציג אותן בפנינו במציאותיות ובזיקה מדהימה. ליילה ומריאם הן דמויות שניתן להיזדהות עימן, על אף המציאות השונה בעליל והמנוגדת מאיתנו בה חיו. אפשר לדמיין כיצד היו יכולות להיות ידידותינו או שכנותינו, למרות שהן רחוקות מילין רבים מהממשות שאנו חווים. משמע, עד כמה שמציאות חייהן נדמית בלתי אפשרית ונידחת, תיאורה מוכיח שהיא מוחשית, ומדגים כיצד אנשים אמיתיים בשר ודם, כמוני-כמוך, מתמודדים בה. זוהי לא איזו מעשייה רחוקה, אלא חיים שעוברים על בני אדם. הספר משיב לאנשים את חזקתם על החיים. אסור לקטלג ולומר כי במקום כך-וכך מתרחש כך-וכך ובזאת לסיים את העניין. כמובן שחיי הדמויות רחוקות מאידיאה, אולם לא ניתן לבטל כלאחר יד את קיומן ואת האינדיוידואליות שלהן, רק משום שהן סובלות ממלחמה מוגדרת יחידה. הן עדיין חיות את חייהן, על אף הסבל. הן נלחמות ומתמודדות לשיפור חייהן. הן לא סיפור גמור וחתום שסופו ברור מראש. בסיפורן, כמו בכל סיפור, יש פרטים, התפתלויות, אהבות ושמחות לצד כאבים, שלא ניתן למסגר תחת כותרת אחת.

"אלף שמשות זוהרות", הוא מסוג הספרים המלמדים לא רק פנים יבשות של היסטוריה מסוימת, אלא מחדירים אותך עמוק אל תוך עולם המראות התחושות והרגשות של בני אדם, כפי שבוודאי היו. העלילה, המרתקת כל כך, בנויה ביסודיות, ושוזרת אלה באלה סיפורים שנראים בתחילה נפרדים זה מזה, באופן שרק ספרים מוצלחים יכולים. כאבן של הדמויות, פחדיהן, חששותיהן, בד בבד עם תקוותיהן, אושרן והתנהלותן "השגרתית" בחיי היומיום, נמסך בדמינו בעת הקריאה. הדבר מצליח להשפיע ולגרום לנו להתוודע, גם אם במידה מועטה, לזוועה שהילכה אמנם אימים באפגניסטן של הימים המדוברים. אולם, המלחמות בספר אינן גורעות מהאנושיות שלו, שהיא מילת המפתח בו. חוסייני מצליח לקרב אותנו לנשים גיבורות הסיפור, ומציג אותן בפנינו במציאותיות ובזיקה מדהימה. ליילה ומריאם הן דמויות שניתן להיזדהות עימן, על אף המציאות השונה בעליל והמנוגדת מאיתנו בה חיו. אפשר לדמיין כיצד היו יכולות להיות ידידותינו או שכנותינו, למרות שהן רחוקות מילין רבים מהממשות שאנו חווים. משמע, עד כמה שמציאות חייהן נדמית בלתי אפשרית ונידחת, תיאורה מוכיח שהיא מוחשית, ומדגים כיצד אנשים אמיתיים בשר ודם, כמוני-כמוך, מתמודדים בה. זוהי לא איזו מעשייה רחוקה, אלא חיים שעוברים על בני אדם. הספר משיב לאנשים את חזקתם על החיים. אסור לקטלג ולומר כי במקום כך-וכך מתרחש כך-וכך ובזאת לסיים את העניין. כמובן שחיי הדמויות רחוקות מאידיאה, אולם לא ניתן לבטל כלאחר יד את קיומן ואת האינדיוידואליות שלהן, רק משום שהן סובלות ממלחמה מוגדרת יחידה. הן עדיין חיות את חייהן, על אף הסבל. הן נלחמות ומתמודדות לשיפור חייהן. הן לא סיפור גמור וחתום שסופו ברור מראש. בסיפורן, כמו בכל סיפור, יש פרטים, התפתלויות, אהבות ושמחות לצד כאבים, שלא ניתן למסגר תחת כותרת אחת.