זו הייתה בחירת קריאה מגלומנית.
אם תרזה באטיסטה עייפה ממלחמות וגם אני אולי קריאה בספר תסייע לסיים את המלחמה.
והיי, זה עבד. ברובו. והספר היה נפלא – נראה לי הספר הבא יהיה : איך לעשות מכה באסיה המתעוררת – מחשבה מייצרת מציאות.

הרבה מלחמות עוברת תרזה באטיסטה. מכולן היא יוצאת בשן ועין וכמעט לא מאבדת תקווה.
הספר נפתח במועדון בו תרזה אמורה להופיע הופעה ראשונה. יש לה כבר מעריצים: עורך דין, משורר ורופא שיניים. חשוב לשמור מעריצים שיודעים לתקן שיניים, אבל לפני שהיא עולה לבמה פורץ למועדון בריון שתופס את בת זוגו רוקדת עם אחר וסוטר לה. תרזה באטיסטה מאמינה שאסור לגברים להכות נשים , היא מתייצבת מול הבריון הענק ויורקת בפניו. היא מאבדת שן ( פה נכנס לתמונה המעריץ ) ומוצאת אהבה לרגע וכך נפתח הספר הסוער הזה.

זה ספר בוטה, אלים ביותר , גס ומלא אהבה ורגעים עדינים גם אם הם לגמרי לא פוליטקלי קורקט. הספר מחולק לחלקים שמזגזגים בין התקופות בחיי תרזה – פעם לפני זמן בפתיחה ופעם אחריו.

בגיל 13 תרזה נמכרת על ידי דודתה לשליט הסדיסטי של המחוז. זה החלק השני של הספר והוא האלים והנוראי מכולםזו תחילת הסיפור. למי שטריגרים של אלימות על צורותיה קשים לו זה לא הספר.
בחלק אחר, למרות שמדובר בסיפור אהבה ( לא זו שציינתי קודם ) יש קרינג כאשר הגבר שלוקח אותה למאהבת ומגורל אכזר הוא בן 60 והיא בת 15.
למרות שהדמות הראשית של הספר היא תרזה, היא מסופרת על מעיני גבר שחקר אודותיה ומספר את קורותיה ולכן זה ספר מאוד גברי שבו הפתרון לפנות לזנות הוא מתבקש אם אין ברירה וגופה מתואר הרבה יותר מנפשה.
לא הייתי מעולם בברזיל, אבל הספר מרגיש אותנטי – אחת הסיבות שאני מטייל בעולם עם ספרים.

אהבתי מאוד את ים המוות של אמאדו, אבל דונה פלור ושמי בעליה וקינמון וציפורן היו לי מפוזרים מדי ופטפטניים מדי וכבר שקלתי לוותר על אמאדו. אלמנטים כאלו קיימים גם בספר הזה, אבל משהו בסיפור ובכתיבה של אמאדו עובד בספר הזה.
הוא לא לכל אחד גם בגלל האלימות ושאר הדברים וגם בגלל הסגנון המיושן, אבל הוא טוב מאוד.

רומן מזרחי עדין ומעורר מחשבה. אופיר, קצין צנחנים משוחרר בקלון, מוצא את עצמו נאלץ לעזוב את עולמו המוכר ולנסות להשתלב בעיר הגדולה בתקווה לפרוץ את תקרת הזכוכית של ירוחם . בין סמטאות תל אביב הוא נאבק לא רק על קיום אלא גם על זהות בין הרצון להיטמע לבין הפחד להיעלם.
הקונפליקט בין המרכז לפריפריה, בין מזרח למערב, נוכח לאורך כל הדרך ומעובד כאן ברגישות וביושר. הדמויות אמינות, אנושיות ומעוררות הזדהות, והמפגש ביניהן מעלה שאלות כואבות אך אמיתיות על שייכות, גאווה ומקום.
שמחתי להיתקל ברומן שמאיר פן אחר של החברה הישראלית.

⅘ בסולם מאני

האם אלה חמישים הגוונים של סיפור יהדות אירופה? מהי אותה אירופה? אם נתייחס לאירופה הקלאסית מהעבר (לפני הפיכתה לאירופה המוסלמית), הרי מדובר בפריז, רומא ולונדון. אבל שלוש אלה הם רק הד רחוק במקום בו עוסק הספר, שמחברו המוכשר בוגוסלבסקי הוא אדם עם ידע אינסופי. זה טוב וזה גם רע.
הספר גולש מעבר לעמוד 400, שופע מידע בכתב צפוף, ואף כי בעמוד כז' מופיעות מפות, הן מוגדלות כך, או מוצגות כך, שלא ממש ניתן לראות היכן בדיוק הן ממוקמות למי שלא מתמצא באירופה ולא מצויד במפה נוספת, ממבט נרחב יותר. אבל בגדול, מדובר במדינות שנקראו אז פולין-ליטא, חזקות מרוסיה ושופעות מסביבתן המיידית. הספר גולש מעבר לחמש מאות השנים האחרונות ומעבר לזה קשה לקבל מידע כתוב. לא הייתם רוצים שבוגוסלבסקי ישב אצלכם בשולחן השבת משום ששאלה תמימה יכולה לגרור נאום שלא ייגמר...
לא מדובר כמובן רק במדינות המצויות במלחמה. מדובר במדינות הסוחרות ביניהן, למעשה אימפריות כמו האימפריה העות'מנית בדרום עם שכנותיה מצפון. ולא רק מדובר בגוני היהדות, אלה בעמים עצמם היושבים פה ושם וגם כך לא תמיד מדובר בשלטון מרכזי וחזק, אלה יותר בממלכות מקומיות חזקות, באצילים שלהם חוכרי אדמות ועובדים בעבורם. וכמובן שתמיד יש שם יהודים.
אבל מהשפע הזה ניתן להבין שלא מדובר ביהודי המוכה, המסכן והמדוכא. היו כאלה כמו שהיו כאלה מעמים אחרים והיו עוד דתות. אבל ביהודים עסקינן ובעיירות שקמו במדינות האלה, השטעטלים המפורסמות (העיירות), כמות היהודים בהן גלשה לעיתים מאחוזים בודדים עד לכמחצית העיירה, כשהם מהווים חלק חשוב במסחר, בייצור ואף מלומדים משכניהם (עובדה המונכחת גם בספר "יהודים ומלים" של עמוז עוז ופניה עוז-זלצברגר). ואם נדמה שהם נמצאים רק במקומות אלה, גם בין הלוחמים מצאו עצמם, אף בין הקוזקים.