תסלחו לי על השאלה הבוטה, אבל השתמשתם פעם בקונדום?

נכון שזה כאילו זה, אבל לא זה? היה לי חבר שאמר, זה כמו להתקלח עם מעיל גשם, או ללקק דבש דרך הצנצנת. וזה ממש קולע לדעתי המשוחדת, אפילו למרות (על פי מקורות זרים) שסביר להניח שלבנים זה עוד פחות כיף.

אז ככה הספר הזה התחיל. קונדום על ספר מתח. יש רצח, הוא מזוויע, יש חשודה, אויויוי, ברור שזאת לא היא, אבל אולי בכל זאת היא, יו, שוב גלגלתי עיניים לתקרה, למה אני עושה את זה לעצמי, כבר נשבעתי שדי עם ספרי המתח. ובדיוק בגלל זה הכול הרגיש סינתטי (ככה כותבים את זה?) ומרוחק, לא מאמינה לזה בכלל. כמה אפשר כבר? קצין משטרה? רצח? סקנדינביה? יש כבר אלף ספרים כאלה. או מאתיים אלף. והקור הזה, כמו משפחה של אשכנזים בהפסקת חשמל בינואר. אוףףףףףף.

עד שני שליש ספר, לא הבנתי בכלל למה אני ממשיכה לקרוא. זה אפילו לא עניין אותי לדעת מי באמת הרוצח (בכנות? גם כשקראתי מי הרוצח, זה לא שנשמטה לי הלסת מהפתעה. אגב, הרוצחת זאת בנט!! לא, לא נפתלי, ויקי, הבת דודה שלו מהאולפנה בשדרות!). אבל אז בא השליש האחרון והרים את הספר המעצבן הזה משניים לארבעה כוכבים. אולי כי הקונדום נקרע מהמתח :-))

פעם יצאתי לדייט עם בחורה שלא סבלה את הספרים הישנים בהוצאת עם עובד - הספריה לעם. לא בגלל התוכן. משהו בגודל הגופן או הדפים או הטקסטורה או השד יודע לא היה לטעמה וגזר פסילה גורפת על כל ספרי ההוצאה, ואני תמהתי עליה תמיהה גדולה, שהרי בהתנזרות זו היא מוותרת על ספריהם של יהושע קנז ואהרן מגד ועל ספריו הראשונים של עמוס עוז, והעבד של בשביס ועל מצבו של האדם של פנחס שדה, ועל עוד ועוד פנינים, והשבוע, כשנפל לידי ספרו של יצחק בן נר שוב נזכרתי באותה עלמה שככל הנראה, אם לא עשתה תשובה בינתיים, לא תזכה לקרוא גם את "האיש משם".

מי הוא האיש משם? בן נר לא מרבה בפרטים, מגלה טפח ומכסה טפחיים ושומר במתכוון על ערפל ומיסתורין. מה שאנחנו יודעים הוא שמדובר בצעיר יהודי ארץ ישראלי (כלומר, תושב ארץ ישראל המנדטורית) שככל הנראה שירת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, אולי בבריגדה היהודית. במלחמה הוא איבד את ידו. מסיבה שאינה מבוארת הוא שוהה בסוף 1947 בקהיר. הוא עולה על רכבת כדי לחזור לארץ ישראל אך שוד ושבר, בתזמון אומלל במיוחד, קצת לפני שהרכבת עוברת את הגבול מוכרזת תוכנית החלוקה באו"ם, ארץ ישראל הופכת לשטח לחימה וכל התחבורה בין שתי הארצות נפסקת. הצעיר הגידם נטול השם נתקע בעיירה המרוחקת בסך הכול כעשרים קילומטרים מהגבול. בצירוף מקרים ממוזל הוא פוגש רופא צעיר הנושא את השם הלא מאוד מצרי מישל סרג'. הרופא הזה מטפל בגדם המדמם, משכן אותו בבית ארוסתו ופורש עליו את חסותו, כך שגם מי שמבין מה היא זהותו של האיש משם (הוא מציג עצמו כחייל בריטי) לא מעז להרע לו. למעשה, האיש משם שוהה בכל השנה פלוס של מלחמת העצמאות באותה עיירת גבול, והרומן הקצר מגולל את התפתחות מערכת היחסים בינו ובין המשפחה המארחת, הרופא סרג' ותושבי העיירה. בניגוד למה שהיינו מצפים, לא כל כך רע לו שם, והוא לא כמה מאוד לחזור אל ציון מכורתו. למעשה הוא די אדיש למלחמת הקיום של בני ארצו שמתחוללת במרחק קצר ממנו. הוא מספר שאין לו משפחה או חברים בארץ ישראל, וככל שהוא מנסה להיזכר ברגעים יפים בארצו הוא מצליח ללקט רק שניים שלושה כאלה. במהדורה החדשה של הספר, שיצאה לאור בשנת 2016, הוסיף המחבר כמה משפטים שמגלים כי החייל הגידם הגיע מאירופה, הוא אולי ניצול שואה, ובני משפחתו נרצחו בה. במהדורה הישנה אין לזה זכר.

לפני כמה שבועות התעוררתי בלילה לקולות מוזרים כמו נפץ של זכוכית דקיקה מתחת לפרקט. יום קודם העיר בעלי את תשומת לבי לקול המוזר, אבל קברתי את הפליאה מתחת לשלל עיסוקים והתעלמתי.

כל הלילה התכרבלתי מתחת לשמיכה ומתחת למחשבות הזוועה. לא הצלחתי להבין מה אני שומעת, עדת עכברים שמסתתרים מתחת לפרקט שלי, טרמיטים שאוכלים אותו...

בבוקר זינקתי אל המחשב כדי למצוא את הסיבה לרחשים המפחידים והבנתי את הברוך. הפרקט שלי נגוע בתולעי עץ והוא מכורסם על ידיהם.

הייתי בטוחה שאאלץ לעזוב את הבית לשבוע בזמן שמאיידים את התולעים למוות, לשהות בבית מלון ולהבין שהצרה היא בת פתרון. אבל שלושה מדבירים שונים הסבירו לי כי אין יותר איוד בבית, עלינו לפרק את הפרקטים בשלושה חדרי שינה ופרוזדור! לשלוח אותם לאיוד ולרצף איתם מחדש.

מובן שהאופציה השגעונית הזאת ירדה מיד מהפרק. הזמנו משפץ שיוריד את הפרקט תיכף ומיד וישליך אותם למזבלה הכי רחוקה, קניתי אריחי גרניט פורצלן בדוגמת פרקט והוא ריצף חצי דירה מחדש. המשפטים היבשים והתכליתיים הללו, היו מסע יקר וגועלי ומלכלך ומרגיז של שבועיים, שבו חיינו בסלון בתנאי שדה, טובלים באבק, בזמן שפרקו לנו את הרצפה, ניסרו אריחים בדיסק ולכלכו את ביתי היפה והנקי.

עכשיו הכל בסדר. פרקט מעץ אמיתי כבר לא תראו אצלי יותר. רושמה של ההרפתקה הזאת רוכך רק "בזכות" הטרגדיה המצמררת של אנשים שאיבדו את בתיהם בשריפה, אבל בהתבוננות עמוקה יותר למדתי, כי חוש ההומור השחור שמשמש אותי בכתיבה, מתפוגג כליל כשמדובר בצרות שלי. אין לי שום יכולת לחוות הרפתקאות שליליות כשאני מתפקעת מצחוק או מפזרת בדיחות מקבריות לכל עבר. אולי חבל, באמת חבל. אני חושבת שיכולתי להעביר את החיים ביתר קלות אם הייתי מתבלת את קשיי ההווה בהומור, ולא רק את קשיי העבר.