אם המנצחים כותבים את ההיסטוריה, איך נכתב השיר הזה?
במקורות היהודיים נמצא יחס אמביוולנטי כלפי בר כוכבא והמרד שלו.
מצד אחד - רבי עקיבא האמין בו וראה בו משיח, הוא מצטייר במקורות כגיבור יוצא דופן.
מצד שני - סופו, ככל הנראה מעיד עליו... וסיפורים מאוחרים כבר מייחסים לחז"ל עצמם את הריגתו בשל היותו משיח שקר.
משיח שקר או משיח כושל, היחס אל בר כוכבא היה, כאמור, אמביוולנטי.
מי שיקרא את "רבי עקיבא" של הרב ד"ר מאיר להמן - יהודי אורתודוכסי בן המאה ה-19, יקבל הצצה לדמותו המאוד אמביוולנטית של בר-כוכבא במסורת היהודית רגע לפני שהוא הופך לגיבור שקרא לדרור.
ומה לגבי המרד הגדול?
זה שמתואר בהרחבה אצל יוספוס פלאביוס?
היחס אליו במקורות היהודיים אמביוולנטי, אם לא שלילי לחלוטין.
רבן יוחנן בן זכאי יצא מירושלים על אפם ועל חמתם של הקנאים, מחוללי המרד, וביקש מהקיסר את יבנה וחכמיה.
אי קטן של יהדות בחסות רומית, בלב המרד הגועש מסביב.
מצדה? במקורות היהודיים הקאנוניים אין לה זכר.
אז מי כותב את ההיסטוריה?
המנצחים אולי כותבים אותה...
אבל אין מי שימנע מצאצאיהם של המובסים לכתוב אותה מחדש.
התנועה הציונית שקמה על רקע של התעוררות לאומית באירופה ינקה אמנם מן המקורות היהודיים כפי שמעיד עליה שמה - "ציונות" מלשון "ציון" שמה המקראי של ירושלים המיטונימית לארץ ישראל שהיא בירתה.
אבל התנועה הציונית בחרה לה בקפידה באלו מקורות היא מעוניינת ובאלו לא.
המכבים הועלו על נס ולצדם מורדי המרד הגדול שהסתיים בחורבן בית המקדש. מיתוס מצדה לא נזכר כלל במקורות היהודיים... אבל יוסף בן מתיתיהו, בוגד או לא, גוייס בכדי להחדיר את הסיפור הזה למורשת של העם היהודי המתעורר עם "שנית מצדה לא תיפול!". ובר כוכבא? בר כוכבא הפך לגיבור. המשך ישיר למכבים ולאנשי מצדה.
חרות או מוות.
שאיפות לאומיות.
הלאה העבר הגלותי, היהודי הכופף את ראשו אל מול הגוי, יש לנו מורשת לאומית גאה ואם צריך - אפשר לכתוב אותה מחדש.
הרומן "הדס" נכתב אמנם בסוף שנות השמונים, ולא בתחילת ימיה של הציונות, אך הרוח שתיארתי לעיל בהחלט מפעמת בו.
הדס היא נערה מכפר גלילי קטן הלוקחת חלק במאורעות המרד הגדול.
המורדים מתוארים בספר בחיוב, הם אנשים מוסריים, גיבורי עמם, השואפים לחרות משלטון אכזרי ובלתי צודק.
יבנה מוזכרת לרגע בספר, כאופציה למילוט שנדחית מיד.
כי חיים תחת שלטון הרומאים אינם שווים שיחיו אותם.
יוסף בן מתיתיהו הוא כמובן בוגד, והלוחמים ילחמו עד מוות ויפלו על חרבם אם יהיה צורך. חרות או מוות.
רק הדס תישאר כדי לזכור ולהזכיר.
כדי לספר.
כדי לוודא שההיסטוריה לא תיכתב בידי המנצחים. לפחות לא רק בידיהם.
על אף האנרכוניזם הניכר מדי פעם בתיאור מחשבותיה של הדס, המספרת, הסופרת עשתה מאמץ ניכר להתאים את צורת חשיבתה וכמובן את תיאורי החיים והדמויות לתקופה בה מתרחש הספר.
(האנרכוניזם הוא כנראה בלתי נמנע ברומנים היסטוריים המסופרים מנקודת מבט נשית ומעוניינים לתת לדמויות הראשיות מקום מרכזי בעלילה, מרכזי יותר מכפי שהיה ניתן לנשים לאורך רוב ההיסטוריה...)
לקחתי אותו מהספריה כחומר קריאה מתאים לתשעה באב לילדים.
חזרתי אליו אחרי שנים, הוא היה אהוב עלי מאוד בילדות.
בתחילה התאכזבתי...
הוא היה נראה לי פשטני, האנרכוניזם צרם לי, הדמויות היו שטוחות...
המשכתי לקרוא ונשאבתי אליו.
אל סופו הנורא והבלתי נמנע, אל תהליך ההתפרקות והמוות.
על רקע הכנרת, אותה הכנרת עד היום.
כן, הזלתי דמעה או שתיים בסוף. שוב.
במרד הגדול הובסו היהודים ושילמו על כך מחיר יקר.
אבל לפעמים, לפעמים למרות שנוצחנו אנחנו כותבים את ההיסטוריה.
מדוייקת או לא, זה בכלל משנה?
בין השורות לדפים לפרקים, בין הדמויות למקומות ולקסמים, אפשר לאבד ולדמיין שאנחנו כל יכולים. כמו הארי פוטר וכל החברים.
ג'יי קיי רולינג נתנה לנו את המתנה הזאת, ואף אחד לא יוכל להודות לה מספיק. אף על פי שאני משערת שההכנסות שיש לה מהסדרה יסדרו ירושה לא רעה לילדיה. ונכדיה. וניניה. אבל מי סופר?
המציאות כואבת, היא כל-כך מכאיבה לפעמים שאפשר למות. קנאה, בגידה, נטישה, שנאה, פשיעה- כל אלו הופכים את העולם שלנו למקום רע יותר.
הדמיון הוא תרופה, הוא כל-כך מרפא לפעמים עד שהוא מחייה. אהבה, חברות, נתינה, אושר, הצלחה- כל אלו הופכים את העולם שלנו למקום טוב יותר. כל אלו מרגישים אמתיים יותר בזמן שקוראים את הארי פוטר.
זה נשמע עלוב, הרי זה סך הכל ספר אחרי הכל. אבל הספר הזה הוא הרמוניה גאונית שמפחיד לחשוב שלא הייתה נכרכת בכריכה ויושבת על כל מדף בכל חנות ספרים שהיא ביקום כולו.
העולם שלנו אכזרי מידי בשביל להיוולד אליו ולצאת מימנו בלי לקרוא את שבעת הספרים המופלאים של רולינג.
אז אם איכשהו לא קראתם, תעשו לעצמכם טובה ותיגשו לספרייה הקרובה לביתכם.
