פה היו החולות הלבנים
נודדים ועוברים בשריקה,
עד אשר פה הצבנו גבולות למדבר,
ובנינו חומה ירוקה:
בדקלה, בשדות, בנתיב,
באוגדה, חרובית וסופה,
בפריגן, בפריאל ובניר אברהם,
בתלמי ובנאות סיני...

הפתחה שלנו ארץ רחוקה
הפתחה שלנו ארץ ירוקה
הפתחה שלנו ארץ ללא צל
הפתחה שלנו - ארץ ישראל

פה בארץ חולית וימית
הקימונו גם עיר וגם כפר
מול הים והחול
בלבן וכחול
יש גגות אדומים למדבר.
לא שברו את רוחנו מאז
כל רוחות המדבר הנושבות
כי רוחנו שלנו עודה איתנה
זו הרוח אשר בלבבות...


לכל אחד מאיתנו יש עולם אסוציאציות משלו.

כשאני קורא את "ימית שלי", אני שומע את "על הדבש ועל העוקץ", את "בהיאחזות הנח"ל בסיני", אולי אפילו את "שיעור מולדת". אני רואה אור קיצי מאובק קצת שמתלווה לזכרונות ילדות. אני רואה ילדים צוחקים מדוושים על אופניים ברחובות הישרים, אני רואה תינוק בעגלה ופרחים בחזיתות הבתים. אני מריח חול וים וגעגוע. אני מרגיש שאני זוכר. אני יודע שאני לא.

כשאבא שלי קורא את "ימית שלי", הוא שומע בכי וצעקות, כרוז מסתובב בין הבתים וקולות שקטים של חיילים שבעצם לא רוצים להיות שם. הוא רואה אנשים מתבצרים על הגגות, וחיילים מורידים אותם משם בעזרת קצף מסמא וכלובים גדולים על מנופים. הוא מריח זיעה ופחד ועשן. הוא מרגיש חייל אוחז בו ומושך אותו אל האוטובוסים. הוא עוצם עיניים ורואה את האנדרטה של ימית מתרחקת דרך חלון האוטובוס. והוא לא ממהר לפקוח אותן.


כשאבא שלי היה בן עשר הוא פונה מימית. הוא זוכר את סאדאת נוחת בישראל, בעניבה עם צלבי קרס. הוא זוכר את עצמו מחלק פלאיירים של התנועה לעצירת הנסיגה. הוא זוכר ח"כים באים לנאום, זוכר חברים שעזבו וקיבלו פיצויים. הוא זוכר את ההנחיות, "אסור בשום אופן להרביץ לחיילים!". זוכר את הרגעים האחרונים. זוכר את עצמו כועס ועצוב וחסר אונים.

אבל אני לא ידעתי כלום. אבא שלי, חייל גאה בצה"ל, אזרח ישראלי גאה, לא רצה שנפתח דואליות כלפי המדינה והצבא. הוא לא סיפר שום דבר, ועד גיל תשע לא ידעתי מה זה ימית.

ואז הגיע קיץ 2005.
שוב פינוי. לא, כבר יש מילה יפה יותר: התנתקות.
שוב חיילים, מדים אחרים הפעם. בליווי פסיכולוגי מלא.
שוב בכי וצעקות.
הפעם אין כמעט גגות. אין כלובים.
שוב אוטובוסים.
שוב, "לא להרביץ לחיילים!"
שוב פרידה, שוב אובדן.

אז יצא הכול. ואז גם נתקלתי בספר היפהפה הזה, שבו ימית קמה לעיני. וחרבה.

בלי כעס, בעדינות ובחן, דרך עיניה ולבה של ילדה בת 12, טל מראה לנו את ימית שהיתה.
הדיונות, השמש, הים, החברים.
חששות ראשונים. סיני? כל סיני?
"ימית שלנו לתמיד!" זה יקרה? זה לא יקרה? "הטרנספר לא יעבור!"
פסח בצל הפינוי. פעולות נוער ימית, אלתפננה על הים.
ואז זה קורה.
אני קורא מכריכה לכריכה, מגיע לעמוד האחרון.
הבולדוזר הורס את הבית ברחוב האיקסים.
טל בוכה, וגם אני.

אני לא יודע מה לעשות עם הצער הזה, עם הכעס והתסכול. לאן להפנות אותו?
אבל אבא שלי רק מזכיר,
רוחנו שלנו עודה איתנה,
זו הרוח אשר בלבבות.

ספרות על העולם השלישי אינה חביבה עלי כלל. אני לא נמשכת לאנתרופולוגיה, תיירות אינה הבילוי המועדף עלי ובכלל - אני עדיין מנסה לפענח את טיבה של התרבות המערבית בה אני חיה, ומשאירה את הבנת התרבויות הזרות למשכילים ממני. מה שאני רוצה להגיד, שהבחירה בספר הזה אינה טריוויאלית מבחינתי, לא כל שכן עוצמת ריתוקי אליו, החשיבה המרובה שהוא גרם לי בשעת קריאתו ואחריה.

מיסיונר מג'ורג'יה מגיע עם משפחתו לשליחות מיסיונרית בכפר נידח בקונגו הבלגית, בסוף שנות החמישים. האיש הזה שייך לזן מוכר על ידי כל התרבויות שאינן התרבויות המערביות: אין לו שום ספקות במטרתו, ברור לו כשמש מה טוב ומה רע, הוא נציג אלוהים עלי אדמות, ומוכן לעשות הרבה כדי ש"דברי אלוהים" יבוצעו כלשונם, ומתחיל במצווה על משפחתו: דברו הוא חוק לאשתו וארבעת בנותיו שהן רכושו המבוזה (סך הכל כולן נשים). שום מעשה שררה הפחדה או אלימות אינו פעוט מלהפעיל על משפחתו המפוחדת.
כפר נידח בקונגו: עוני עד רעב, בקתות עלובות, תולעי כרץ על האדמה, תנינים בנהר, נחשי ממבה קטלניים על העצים, עכבישי טרנטלה ארסיים בין הבננות. עקרבים, יתושים, מלריה, טיפוס, קדחת. אין חשמל. מים לכל השימושים יש לשאוב ממעלה הנהר ולהרתיח. המשפחה מתקיימת ממענק של המסיון - 50 דולר לחודש. המענק הזה הופך אותה לעשירה ללא מידה במונחים המקומיים, וכשהמענק נפסק - לענייה כמו אחרוני עניי הכפר. הסיפור עוסק בכל המצבים האנושיים שהמשפחה - וגם תושבי הכפר כולו - נקלעים אליהם. יש בו תאורים של נדיבות עצומה מצד אלה שאין להם, וגם של שרירות ואטימות, המופעלים על ידי בעלי הכוח כלפי החלשים מהם. יש בו תאורי הקרבה עצמית מצד רחוקים וגם בגידה ונטישה של קרובים.

אבל זה כמובן לא כל הסיפור. הסיפור, שהמשפחה אינה מודעת לו תוך מאמציה לשרוד בין הפטיש - המיסיונר לסדן - התנאים הקשים, הוא סיפורה של קונגו בסוף ימיה כמושבה בלגית ותחילת ימיה כמדינה "עצמאית". במאה השנים שקונגו היתה מושבה בלגית, ובמיוחד בימים שהיתה רכושו של לאופולד המלך הבלגי, נרצחו 10 מיליון שחורים, ולפחות כמספר הזה נותרו נכים עקב התעללות. הם הועסקו בכפייה במטעי הגומי וידיהם נכרתו על עבירות שונות. מיעוט שבמיעוט ידעו קרוא וכתוב, דרכים עבירות היו כמובן בל יימצא, בריאות, כלכלה - כל איש לעצמו. ובאותם הימים כשמשפחת פרייס נאבקת לשרוד קונגו קיבלה את עצמאותה ופטריס לומומבה נבחר בבחירות דמוקרטיות לראש הממשלה. זו היתה כהונה קצרה - 10 שבועות שאחריהם הופלה הממשלה, לומומבה נרצח ומובוטו עלה לשלטון רודנות - בתמיכה פעילה של ארצות הברית ובלגיה.

לא רבים מודעים לכך שתנועת הלח"י לא היתה תנועת ימין מובהקת, כמו האצ"ל, ולמעשה היה בה אוסף מגוון של דעות רדיקליות, כולל שמאליות-מרקסיסטיות, אך נראה שההיסטוריוגרפיה הצניעה חלק מן העמדות הייחודיות האלה (לטענת המחבר, אנשי ה"ימין" בלח"י היו בעמדת מיעוט, אך רק הם המשיכו הלאה לפעילות פוליטית ולכן מוכרים יותר). בועז עברון השתייך לקבוצה שחלק ממנה הרכיב את התנועה הכנענית. זוהי תנועה מרתקת, שביטאה מצד אחד שאיפות טריטוריאליות בלתי-מתפשרות, אך מצד שני היתה מהפכנית בגישתה לזהות הלאומית, ותמכה ביצירת זהות לאומית חדשה משותפת לערבים וליהודים, תוך התבססות על העבר המיתי הקדום של המזרח-התיכון.

חלק מחברי תנועה זו התגלגלו לימים לתנועת ארץ-ישראל השלמה. חלק אחר, כמו בועז עברון, הבינו את המופרכות של רעיון יצירת הלאום הכנעני, אולם כן הכירו בכך שכיוון ההתפתחות הטבעי של הישות המדינית המתהווה בארץ-ישראל צריך להיות עצמאי מהעם היהודי שבתפוצות. לתפיסתם, התנועה הציונית הגשימה את מטרתה בעצם ריכוז העם היהודי בארץ-ישראל והקמת מדינה עצמאית, וכעת על הציבור כאן להתחיל את דרכו הארוכה ליצירה מחודשת של לאום החי בארצו, במנותק מהיהודים שהחליטו להמשיך ולחיות בארצות מושבם ותוך שוויון ושיתוף מלא עם הערבים החיים בארץ. כמדינה דמוקרטית מודרנית, על מדינת ישראל, לדידם, להיות ניטראלית לדת או לתנועות אידיאולוגיות מסוימות (כמו הציונות עצמה).

בועז עברון מתייחס בשורת מאמרים חדים לסוגיות העיקריות הקשורות לזהותה של מדינת ישראל והקונפליקטים הפנימיים שלה ועם שאר העולם. אגב כך, הוא מנתח אירועים ותופעות היסטוריות מקומיות ועולמיות באופן מרענן. בין היתר, דן עברון בסתירה המהותית, לדבריו, בין מטרות הממסד הרבני לאורך הדורות לבין התנועה הציונית, על הנזק שבקריאה הנפרדת של ההיסטוריה היהודית מן ההיסטוריה הכללית, על מטרות הציונות ומידת השגתן, על השגיאה שבתפיסת השואה כאירוע ייחודי בהיבט היהודי שלו והנזק הכרוך בכך לאינטרס של מדינת ישראל והיהודים ועוד.