חשבתי שעברנו את הימים שבהם אני ממליצה למישהו על ספר והוא אומר "איכס, זה על בת", אבל כנראה שלא. זלזול תהומי שבו נתקלתי לאחרונה גרם לי לחזור לרפרף בו בתמיהה. "זה ספר על מערכות יחסים," נטען בפניי. "זה נושא שמדבר יותר לנשים." ואפילו מצאתי תימוכין על הכריכה: "אם 'ספר בנות'", כותבת לינור באחרית דבר, "הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים". שאלה רצינית: האם "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר בנות? אם דיונים על מערכות יחסים זה מה שיצר את הסטיגמה על גאווה ודעה קדומה כ"ספר של נשים", למה לא התפתחה כזאת סטיגמה על "אשמת הכוכבים" (שאפילו נכתב על ידי גבר)? וגם "הגשרים של מחוז מדיסון" נכתב על ידי גבר, והוא מתמקד ברומנטיקה באופן בלעדי יותר משניהם יחד. אני לא טוענת שלא התפתחה סטיגמה כזאת על הספרים של אוסטן (אני לא בעד להנציח את הסטיגמה הזאת) אבל אני פשוט לא חושבת שהתוכן "מערכות יחסים" הוא האחראי לכך כמו המעמד של סופרת, אישה, בתקופה של אוסטן. "נשים קטנות" והספרים של האחיות ברונטה עוסק במגוון נושאים כל כך הרבה יותר רחב מלבד "בינו לבינה", בעצם כל נושא שבעולם כמעט, וכולם סובלים מהסטיגמה הזאת (לפחות בסביבה שאני מכירה), אבל "אשמת הכוכבים" (וגם "פרויקט רוזי", אם זה רלוונטי) פשוט נטרפים על ידי גברים בהתלהבות והאמת שקיבלתי את ההמלצות בשני המקרים מגברים. --- "זה לא עניין מערכות היחסים," טוענת אחרת, דווקא אישה. "זה אפילו לא ספר נשים. זה ספר של בלבולי מוח. כמה אפשר לדבר על שמלות?" ספר על שמלות? אני ממצמצת, תוהה אם נפלו בידינו עותקים שונים לחלוטין. זה ספר על דמות שנונה, רעננה, חריפה, חצופה ומתוקה שנאלצת להיות מוקפות רוב הזמן בסביבה חברתית רכילותית ושטחית, במוסכמות חברתיות נוקשות וחסרות היגיון בימים שבהן מוסכמות חברתיות הן הכל, וכפועל יוצא צריך אומץ אמיתי על מנת להתעלם מהן. כוונת הסופרת עצמה היתה שהדיאלוגים עליהם היא את\ה מגלגל\ת עיניים - שליזי עצמה מגלגלת עליהם עיניים - יעוררו בך בדיוק את התחושה הזאת. זה ספר מלא בכל כך הרבה הומור עד שאי אפשר שלא להנות גם מהדמויות הדביליות ביותר, שכן הן צבעוניות לא פחות מליזי הגיבורה. זה ספר על טבעם של אנשים, ועם כל העיסוק העצום בנישואין - הוא דווקא נותן פרופורציות באשר לתפקידם בחיים. --- וכאן אולי קבור הכלב. לא קל להבין את האירוניה שבכתיבה של אוסטן. הדמויות הרעשניות שבחייה של ליזי משתלטות על התפאורה וגורמות לקוראים כאלה ואחרים - אולי בעיקר גברים, אולי בעיקר אלה שהסטיגמות על ספרות מסוג זה מהדהדות בהן הכי חזק - להתייאש מהר, ולצעוק - "מדברים שם על בולשיט!" אז לכל המוותרים והפורשים - אם "נשיות" ו-"פטפוטים על שמלות" זה הדבר היחיד שייאש אתכם, אני הייתי מציעה לבדוק שנית, אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים, מדוע האנושות רואה בספר הזה יצירת מופת.

חשבתי שעברנו את הימים שבהם אני ממליצה למישהו על ספר והוא אומר "איכס, זה על בת", אבל כנראה שלא. זלזול תהומי שבו נתקלתי לאחרונה גרם לי לחזור לרפרף בו בתמיהה. "זה ספר על מערכות יחסים," נטען בפניי. "זה נושא שמדבר יותר לנשים." ואפילו מצאתי תימוכין על הכריכה: "אם 'ספר בנות'", כותבת לינור באחרית דבר, "הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים". שאלה רצינית: האם "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר בנות? אם דיונים על מערכות יחסים זה מה שיצר את הסטיגמה על גאווה ודעה קדומה כ"ספר של נשים", למה לא התפתחה כזאת סטיגמה על "אשמת הכוכבים" (שאפילו נכתב על ידי גבר)? וגם "הגשרים של מחוז מדיסון" נכתב על ידי גבר, והוא מתמקד ברומנטיקה באופן בלעדי יותר משניהם יחד. אני לא טוענת שלא התפתחה סטיגמה כזאת על הספרים של אוסטן (אני לא בעד להנציח את הסטיגמה הזאת) אבל אני פשוט לא חושבת שהתוכן "מערכות יחסים" הוא האחראי לכך כמו המעמד של סופרת, אישה, בתקופה של אוסטן. "נשים קטנות" והספרים של האחיות ברונטה עוסק במגוון נושאים כל כך הרבה יותר רחב מלבד "בינו לבינה", בעצם כל נושא שבעולם כמעט, וכולם סובלים מהסטיגמה הזאת (לפחות בסביבה שאני מכירה), אבל "אשמת הכוכבים" (וגם "פרויקט רוזי", אם זה רלוונטי) פשוט נטרפים על ידי גברים בהתלהבות והאמת שקיבלתי את ההמלצות בשני המקרים מגברים. --- "זה לא עניין מערכות היחסים," טוענת אחרת, דווקא אישה. "זה אפילו לא ספר נשים. זה ספר של בלבולי מוח. כמה אפשר לדבר על שמלות?" ספר על שמלות? אני ממצמצת, תוהה אם נפלו בידינו עותקים שונים לחלוטין. זה ספר על דמות שנונה, רעננה, חריפה, חצופה ומתוקה שנאלצת להיות מוקפות רוב הזמן בסביבה חברתית רכילותית ושטחית, במוסכמות חברתיות נוקשות וחסרות היגיון בימים שבהן מוסכמות חברתיות הן הכל, וכפועל יוצא צריך אומץ אמיתי על מנת להתעלם מהן. כוונת הסופרת עצמה היתה שהדיאלוגים עליהם היא את\ה מגלגל\ת עיניים - שליזי עצמה מגלגלת עליהם עיניים - יעוררו בך בדיוק את התחושה הזאת. זה ספר מלא בכל כך הרבה הומור עד שאי אפשר שלא להנות גם מהדמויות הדביליות ביותר, שכן הן צבעוניות לא פחות מליזי הגיבורה. זה ספר על טבעם של אנשים, ועם כל העיסוק העצום בנישואין - הוא דווקא נותן פרופורציות באשר לתפקידם בחיים. --- וכאן אולי קבור הכלב. לא קל להבין את האירוניה שבכתיבה של אוסטן. הדמויות הרעשניות שבחייה של ליזי משתלטות על התפאורה וגורמות לקוראים כאלה ואחרים - אולי בעיקר גברים, אולי בעיקר אלה שהסטיגמות על ספרות מסוג זה מהדהדות בהן הכי חזק - להתייאש מהר, ולצעוק - "מדברים שם על בולשיט!" אז לכל המוותרים והפורשים - אם "נשיות" ו-"פטפוטים על שמלות" זה הדבר היחיד שייאש אתכם, אני הייתי מציעה לבדוק שנית, אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים, מדוע האנושות רואה בספר הזה יצירת מופת.

חשבתי שעברנו את הימים שבהם אני ממליצה למישהו על ספר והוא אומר "איכס, זה על בת", אבל כנראה שלא. זלזול תהומי שבו נתקלתי לאחרונה גרם לי לחזור לרפרף בו בתמיהה. "זה ספר על מערכות יחסים," נטען בפניי. "זה נושא שמדבר יותר לנשים." ואפילו מצאתי תימוכין על הכריכה: "אם 'ספר בנות'", כותבת לינור באחרית דבר, "הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים". שאלה רצינית: האם "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר בנות? אם דיונים על מערכות יחסים זה מה שיצר את הסטיגמה על גאווה ודעה קדומה כ"ספר של נשים", למה לא התפתחה כזאת סטיגמה על "אשמת הכוכבים" (שאפילו נכתב על ידי גבר)? וגם "הגשרים של מחוז מדיסון" נכתב על ידי גבר, והוא מתמקד ברומנטיקה באופן בלעדי יותר משניהם יחד. אני לא טוענת שלא התפתחה סטיגמה כזאת על הספרים של אוסטן (אני לא בעד להנציח את הסטיגמה הזאת) אבל אני פשוט לא חושבת שהתוכן "מערכות יחסים" הוא האחראי לכך כמו המעמד של סופרת, אישה, בתקופה של אוסטן. "נשים קטנות" והספרים של האחיות ברונטה עוסק במגוון נושאים כל כך הרבה יותר רחב מלבד "בינו לבינה", בעצם כל נושא שבעולם כמעט, וכולם סובלים מהסטיגמה הזאת (לפחות בסביבה שאני מכירה), אבל "אשמת הכוכבים" (וגם "פרויקט רוזי", אם זה רלוונטי) פשוט נטרפים על ידי גברים בהתלהבות והאמת שקיבלתי את ההמלצות בשני המקרים מגברים. --- "זה לא עניין מערכות היחסים," טוענת אחרת, דווקא אישה. "זה אפילו לא ספר נשים. זה ספר של בלבולי מוח. כמה אפשר לדבר על שמלות?" ספר על שמלות? אני ממצמצת, תוהה אם נפלו בידינו עותקים שונים לחלוטין. זה ספר על דמות שנונה, רעננה, חריפה, חצופה ומתוקה שנאלצת להיות מוקפות רוב הזמן בסביבה חברתית רכילותית ושטחית, במוסכמות חברתיות נוקשות וחסרות היגיון בימים שבהן מוסכמות חברתיות הן הכל, וכפועל יוצא צריך אומץ אמיתי על מנת להתעלם מהן. כוונת הסופרת עצמה היתה שהדיאלוגים עליהם היא את\ה מגלגל\ת עיניים - שליזי עצמה מגלגלת עליהם עיניים - יעוררו בך בדיוק את התחושה הזאת. זה ספר מלא בכל כך הרבה הומור עד שאי אפשר שלא להנות גם מהדמויות הדביליות ביותר, שכן הן צבעוניות לא פחות מליזי הגיבורה. זה ספר על טבעם של אנשים, ועם כל העיסוק העצום בנישואין - הוא דווקא נותן פרופורציות באשר לתפקידם בחיים. --- וכאן אולי קבור הכלב. לא קל להבין את האירוניה שבכתיבה של אוסטן. הדמויות הרעשניות שבחייה של ליזי משתלטות על התפאורה וגורמות לקוראים כאלה ואחרים - אולי בעיקר גברים, אולי בעיקר אלה שהסטיגמות על ספרות מסוג זה מהדהדות בהן הכי חזק - להתייאש מהר, ולצעוק - "מדברים שם על בולשיט!" אז לכל המוותרים והפורשים - אם "נשיות" ו-"פטפוטים על שמלות" זה הדבר היחיד שייאש אתכם, אני הייתי מציעה לבדוק שנית, אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים, מדוע האנושות רואה בספר הזה יצירת מופת.

חשבתי שעברנו את הימים שבהם אני ממליצה למישהו על ספר והוא אומר "איכס, זה על בת", אבל כנראה שלא. זלזול תהומי שבו נתקלתי לאחרונה גרם לי לחזור לרפרף בו בתמיהה. "זה ספר על מערכות יחסים," נטען בפניי. "זה נושא שמדבר יותר לנשים." ואפילו מצאתי תימוכין על הכריכה: "אם 'ספר בנות'", כותבת לינור באחרית דבר, "הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים". שאלה רצינית: האם "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר בנות? אם דיונים על מערכות יחסים זה מה שיצר את הסטיגמה על גאווה ודעה קדומה כ"ספר של נשים", למה לא התפתחה כזאת סטיגמה על "אשמת הכוכבים" (שאפילו נכתב על ידי גבר)? וגם "הגשרים של מחוז מדיסון" נכתב על ידי גבר, והוא מתמקד ברומנטיקה באופן בלעדי יותר משניהם יחד. אני לא טוענת שלא התפתחה סטיגמה כזאת על הספרים של אוסטן (אני לא בעד להנציח את הסטיגמה הזאת) אבל אני פשוט לא חושבת שהתוכן "מערכות יחסים" הוא האחראי לכך כמו המעמד של סופרת, אישה, בתקופה של אוסטן. "נשים קטנות" והספרים של האחיות ברונטה עוסק במגוון נושאים כל כך הרבה יותר רחב מלבד "בינו לבינה", בעצם כל נושא שבעולם כמעט, וכולם סובלים מהסטיגמה הזאת (לפחות בסביבה שאני מכירה), אבל "אשמת הכוכבים" (וגם "פרויקט רוזי", אם זה רלוונטי) פשוט נטרפים על ידי גברים בהתלהבות והאמת שקיבלתי את ההמלצות בשני המקרים מגברים. --- "זה לא עניין מערכות היחסים," טוענת אחרת, דווקא אישה. "זה אפילו לא ספר נשים. זה ספר של בלבולי מוח. כמה אפשר לדבר על שמלות?" ספר על שמלות? אני ממצמצת, תוהה אם נפלו בידינו עותקים שונים לחלוטין. זה ספר על דמות שנונה, רעננה, חריפה, חצופה ומתוקה שנאלצת להיות מוקפות רוב הזמן בסביבה חברתית רכילותית ושטחית, במוסכמות חברתיות נוקשות וחסרות היגיון בימים שבהן מוסכמות חברתיות הן הכל, וכפועל יוצא צריך אומץ אמיתי על מנת להתעלם מהן. כוונת הסופרת עצמה היתה שהדיאלוגים עליהם היא את\ה מגלגל\ת עיניים - שליזי עצמה מגלגלת עליהם עיניים - יעוררו בך בדיוק את התחושה הזאת. זה ספר מלא בכל כך הרבה הומור עד שאי אפשר שלא להנות גם מהדמויות הדביליות ביותר, שכן הן צבעוניות לא פחות מליזי הגיבורה. זה ספר על טבעם של אנשים, ועם כל העיסוק העצום בנישואין - הוא דווקא נותן פרופורציות באשר לתפקידם בחיים. --- וכאן אולי קבור הכלב. לא קל להבין את האירוניה שבכתיבה של אוסטן. הדמויות הרעשניות שבחייה של ליזי משתלטות על התפאורה וגורמות לקוראים כאלה ואחרים - אולי בעיקר גברים, אולי בעיקר אלה שהסטיגמות על ספרות מסוג זה מהדהדות בהן הכי חזק - להתייאש מהר, ולצעוק - "מדברים שם על בולשיט!" אז לכל המוותרים והפורשים - אם "נשיות" ו-"פטפוטים על שמלות" זה הדבר היחיד שייאש אתכם, אני הייתי מציעה לבדוק שנית, אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים, מדוע האנושות רואה בספר הזה יצירת מופת.

חשבתי שעברנו את הימים שבהם אני ממליצה למישהו על ספר והוא אומר "איכס, זה על בת", אבל כנראה שלא. זלזול תהומי שבו נתקלתי לאחרונה גרם לי לחזור לרפרף בו בתמיהה. "זה ספר על מערכות יחסים," נטען בפניי. "זה נושא שמדבר יותר לנשים." ואפילו מצאתי תימוכין על הכריכה: "אם 'ספר בנות'", כותבת לינור באחרית דבר, "הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים". שאלה רצינית: האם "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר בנות? אם דיונים על מערכות יחסים זה מה שיצר את הסטיגמה על גאווה ודעה קדומה כ"ספר של נשים", למה לא התפתחה כזאת סטיגמה על "אשמת הכוכבים" (שאפילו נכתב על ידי גבר)? וגם "הגשרים של מחוז מדיסון" נכתב על ידי גבר, והוא מתמקד ברומנטיקה באופן בלעדי יותר משניהם יחד. אני לא טוענת שלא התפתחה סטיגמה כזאת על הספרים של אוסטן (אני לא בעד להנציח את הסטיגמה הזאת) אבל אני פשוט לא חושבת שהתוכן "מערכות יחסים" הוא האחראי לכך כמו המעמד של סופרת, אישה, בתקופה של אוסטן. "נשים קטנות" והספרים של האחיות ברונטה עוסק במגוון נושאים כל כך הרבה יותר רחב מלבד "בינו לבינה", בעצם כל נושא שבעולם כמעט, וכולם סובלים מהסטיגמה הזאת (לפחות בסביבה שאני מכירה), אבל "אשמת הכוכבים" (וגם "פרויקט רוזי", אם זה רלוונטי) פשוט נטרפים על ידי גברים בהתלהבות והאמת שקיבלתי את ההמלצות בשני המקרים מגברים. --- "זה לא עניין מערכות היחסים," טוענת אחרת, דווקא אישה. "זה אפילו לא ספר נשים. זה ספר של בלבולי מוח. כמה אפשר לדבר על שמלות?" ספר על שמלות? אני ממצמצת, תוהה אם נפלו בידינו עותקים שונים לחלוטין. זה ספר על דמות שנונה, רעננה, חריפה, חצופה ומתוקה שנאלצת להיות מוקפות רוב הזמן בסביבה חברתית רכילותית ושטחית, במוסכמות חברתיות נוקשות וחסרות היגיון בימים שבהן מוסכמות חברתיות הן הכל, וכפועל יוצא צריך אומץ אמיתי על מנת להתעלם מהן. כוונת הסופרת עצמה היתה שהדיאלוגים עליהם היא את\ה מגלגל\ת עיניים - שליזי עצמה מגלגלת עליהם עיניים - יעוררו בך בדיוק את התחושה הזאת. זה ספר מלא בכל כך הרבה הומור עד שאי אפשר שלא להנות גם מהדמויות הדביליות ביותר, שכן הן צבעוניות לא פחות מליזי הגיבורה. זה ספר על טבעם של אנשים, ועם כל העיסוק העצום בנישואין - הוא דווקא נותן פרופורציות באשר לתפקידם בחיים. --- וכאן אולי קבור הכלב. לא קל להבין את האירוניה שבכתיבה של אוסטן. הדמויות הרעשניות שבחייה של ליזי משתלטות על התפאורה וגורמות לקוראים כאלה ואחרים - אולי בעיקר גברים, אולי בעיקר אלה שהסטיגמות על ספרות מסוג זה מהדהדות בהן הכי חזק - להתייאש מהר, ולצעוק - "מדברים שם על בולשיט!" אז לכל המוותרים והפורשים - אם "נשיות" ו-"פטפוטים על שמלות" זה הדבר היחיד שייאש אתכם, אני הייתי מציעה לבדוק שנית, אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים, מדוע האנושות רואה בספר הזה יצירת מופת.

חשבתי שעברנו את הימים שבהם אני ממליצה למישהו על ספר והוא אומר "איכס, זה על בת", אבל כנראה שלא. זלזול תהומי שבו נתקלתי לאחרונה גרם לי לחזור לרפרף בו בתמיהה. "זה ספר על מערכות יחסים," נטען בפניי. "זה נושא שמדבר יותר לנשים." ואפילו מצאתי תימוכין על הכריכה: "אם 'ספר בנות'", כותבת לינור באחרית דבר, "הוא ספר קליל ונעים לקריאה שבמרכזו רווקה שצריכה לפלס את דרכה לנישואים עם גבר ראוי, 'גאווה ודעה קדומה' הוא ספר בנות מושלם. ולא זו בלבד: זהו ספר הבנות הראשון בהיסטוריה שנחשב ליצירת מופת – אפילו בעיני גברים". שאלה רצינית: האם "גאווה ודעה קדומה" הוא ספר בנות? אם דיונים על מערכות יחסים זה מה שיצר את הסטיגמה על גאווה ודעה קדומה כ"ספר של נשים", למה לא התפתחה כזאת סטיגמה על "אשמת הכוכבים" (שאפילו נכתב על ידי גבר)? וגם "הגשרים של מחוז מדיסון" נכתב על ידי גבר, והוא מתמקד ברומנטיקה באופן בלעדי יותר משניהם יחד. אני לא טוענת שלא התפתחה סטיגמה כזאת על הספרים של אוסטן (אני לא בעד להנציח את הסטיגמה הזאת) אבל אני פשוט לא חושבת שהתוכן "מערכות יחסים" הוא האחראי לכך כמו המעמד של סופרת, אישה, בתקופה של אוסטן. "נשים קטנות" והספרים של האחיות ברונטה עוסק במגוון נושאים כל כך הרבה יותר רחב מלבד "בינו לבינה", בעצם כל נושא שבעולם כמעט, וכולם סובלים מהסטיגמה הזאת (לפחות בסביבה שאני מכירה), אבל "אשמת הכוכבים" (וגם "פרויקט רוזי", אם זה רלוונטי) פשוט נטרפים על ידי גברים בהתלהבות והאמת שקיבלתי את ההמלצות בשני המקרים מגברים. --- "זה לא עניין מערכות היחסים," טוענת אחרת, דווקא אישה. "זה אפילו לא ספר נשים. זה ספר של בלבולי מוח. כמה אפשר לדבר על שמלות?" ספר על שמלות? אני ממצמצת, תוהה אם נפלו בידינו עותקים שונים לחלוטין. זה ספר על דמות שנונה, רעננה, חריפה, חצופה ומתוקה שנאלצת להיות מוקפות רוב הזמן בסביבה חברתית רכילותית ושטחית, במוסכמות חברתיות נוקשות וחסרות היגיון בימים שבהן מוסכמות חברתיות הן הכל, וכפועל יוצא צריך אומץ אמיתי על מנת להתעלם מהן. כוונת הסופרת עצמה היתה שהדיאלוגים עליהם היא את\ה מגלגל\ת עיניים - שליזי עצמה מגלגלת עליהם עיניים - יעוררו בך בדיוק את התחושה הזאת. זה ספר מלא בכל כך הרבה הומור עד שאי אפשר שלא להנות גם מהדמויות הדביליות ביותר, שכן הן צבעוניות לא פחות מליזי הגיבורה. זה ספר על טבעם של אנשים, ועם כל העיסוק העצום בנישואין - הוא דווקא נותן פרופורציות באשר לתפקידם בחיים. --- וכאן אולי קבור הכלב. לא קל להבין את האירוניה שבכתיבה של אוסטן. הדמויות הרעשניות שבחייה של ליזי משתלטות על התפאורה וגורמות לקוראים כאלה ואחרים - אולי בעיקר גברים, אולי בעיקר אלה שהסטיגמות על ספרות מסוג זה מהדהדות בהן הכי חזק - להתייאש מהר, ולצעוק - "מדברים שם על בולשיט!" אז לכל המוותרים והפורשים - אם "נשיות" ו-"פטפוטים על שמלות" זה הדבר היחיד שייאש אתכם, אני הייתי מציעה לבדוק שנית, אם לא עכשיו אז בעוד כמה שנים, מדוע האנושות רואה בספר הזה יצירת מופת.