הרשו לי לגלות לכם סוד: על מנת לקרוא את סאראמאגו ולשרוד, צריך לקרוא לאט.
המבנה הדקדוקי של כתיבתו הוא פס האטה אחד ענק לכל סוג של קורא. ייתכן שסאראמאגו פיתח את הסגנון הזה על מנת לתת לקורא זמן לחשוב בין המילים. מרחב למסקנות. אם ננהג בפורשה על כביש מהיר, לא ניהנה מהפרטים בנוף. אם ניכנס עם אותה פורשה לבוץ, יהיה לנו מספיק זמן להביט סביב וללמוד את הסביבה. דקדוקו של סאראמאגו הוא הבוץ על רצפת הסיפור.

על הפיקחון משרטט דיון בנושא כל כך ישראלי - השחיתות, מנקודת מוצא ישראלית אחרת - אדישות חברתית.
תושבי אותה העיר אשר ראתה רק לבן ב"על העיוורון" מתעצלים לבחור, ואפילו מתעצלים להגיע לקלפיות לפני אחה"צ, ולבסוף מצביעים בפתקים לבנים.
המערכת כולה נכנסת לטירוף, אבל התושבים לא מתרגשים ולא מבינים על מה המהומה. המצב כמובן מתדרדר.

בזמן ש"על העיוורון" (היותר פופולרי) מתחיל את דרכו בחושך ומגיע לאלומת אור בסופו, "על הפיקחון" מתחיל באור יום ונגמר בחושך. בשני הסיפורים הצבע הלבן נוכח, ובשניהם כלב הדמעות משוטט בסביבה מלאת חורבן.

את סיפוריו של אתגר קרת התחלתי לקרוא לא מזמן. הכרתי רק סיפור אחד שלו "הצפירה", וזהו בעצם. לפני חודשיים, התקיימה פגישה בנצרת מטעם פרוייקט של "קשת", שאני הולכת אליו כבר שנה שנייה, עם אתגר קרת בכבודו ובעצמו. אתגר קרת הוא בן אדם מדהים! כל כך כיף להקשיב למה שהוא אומר. הוא דיבר איתנו על סיפורים קצרים, הוא נתן לנו עצות וסיפר על הסיפור הראשון שכתב עוד בצבא. הוא סיפר על עצמו ועל משפחתו, סיפר שהיה חייל גרוע מאוד והמפקד שלו שהיה אדם מאמין, אמר לו איזו פעם אחת, "אתגר, אני מאמין שאלוהים ברא כל דבר לשם מטרה מסוימת, אבל תהרוג אותי.. אין לי מושג לשם מה הוא ברא אותך" :) אבל כעת ידוע שאלוהים ברא את אתגר קרת בכדי שיכתוב סיפורים מהממים שיגרמו לנו לקוראים, להחסיר פעימה. אחרי אותה פגישה, הזדמנות של פעם בחיים להיות בחברתו של אדם כל כך חכם ומיוחד, אני לקחתי את הספר "צנורות" וקראתי את כל סיפוריו. אולי אתגר מרבה להשתמש קצת יותר מדי בקללות, ולפעמים הייתי מעדיפה שהוא ימנע משימוש בהן... אולם זהו סגנון הכתיבה האישי שלו.
ממליצה לכולם לקחת טעימה מהעולם המדהים של אתגר קרת.

הייתי שמח אם אתגר קרת היה יכול להעביר שיעור או שניים בכתיבה , או בכלל ביצירת דימויים. החברה הישראלית שאני חלק ממנה, (כן, אני שמח להיות חלק ממנה) זקוקה לביקורת. בספר הזה יש מענה אמיתי , רציני וחריף. ולא זול כמו בספרים מסויימים..שלא נגיד את שמם אבל נרמוז שיש עליהם סומסום ובמרכזם חור. הסיפור הקצר הוא סוגה ספרותית שעונה על דיוק ועל צפיות, אין מה לומר, אתגר קרת עושה את מה שניתן לעשות באמת בהתקף אסטמה, להגיד את מה שחשוב, להעלות את הדיון המעמיק ביצירת האתוס הישראלי. וכל זאת בקצב מהיר ובחילוף חומרים גבוה. כך למשל הסיפור המוצלח "צפירה" שנבחר, באומץ לב לדעתי, להוות חלק מהתכנית החינוכית בתיכונים ולעסוק בדיוק בזה. במיליטריזם. בזילות הסיפור ההיסטורי והערכים שווי הערך. הדמיות השחצניות הם אולי כל העם, ואולי זה השכן ממול, אבל בנינו זה הקורא. הספר הזה ממלא את המוח ברעיונות ובדיון ערכי עד שבאמת כל האשפה יוצאת. יום אחד מישהו יבין שכל הסיפורים הקצרים האלה הם רומן שמספר עלינו, ומוציא את הקישקע של המדינה הזאת ומעביר אותה שטיפה רצינית. סיפורים קצרים ומאחוריהם תורים ארוכים למס הכנסה..או לבק"ום. רק אל תקראו לזה ספרות טיסה.. כי זאת תהיה הקריאה אחרונה לנוסעים. דינג דונג.