תתארו לכם שבוקר אחד אתם קמים ומקבלים בשורה שאתם חולים במחלה חשוכת מרפא ונותרה לכם שנה אחת לחיות? סגרתי לרגע את עיניי וניסיתי לדמיין אם חלילה הייתי בסיטואציה כזו כיצד הייתי מגיבה ואיך הייתי פועלת. יכול להיות שהייתי מחליטה לעשות רק מעשים טובים עד ליומי האחרון, כמה שיותר לשמח ולעזור לאחר. אולי הייתי מחליטה להוציא צד שחבוי בי ומחסלת חשבונות עם אנשים, להתעמת עם כל אלו שפגעו בי , ולא היה לי האומץ לומר את דעתי עליהם ועל מעשם. האם הייתי בוחרת להישאר במיטה ומסרבת לנסות את תקוות הטיפול האחרונה ,ורק בוכה על כמה מר גורלי עד ליומי האחרון? האם הייתי מחפשת כל טיפול שקיים, מבלה ,"קורעת את העיר" ומנצלת כל דקה ודקה מחיי? אין תשובה , זהו מבחן שאין תשובה נכונה, אלו שאלות שהתשובות עליהן לא ידועות מראש. אנאבל מקבלת הודעה מחברתה הטובה ביותר קארן, שגם היא הרופאה שלה, שהבדיקות שלה לא תקינות והיא חולה במחלת דם קשה ולא נותרה לה יותר משנה לחיות. כשהיא רוצה לספר לבעלה את הבשורה, בעלה חושש שנודע לה על בגידתו , הוא מקדים אותה ומתוודה שבגד בה עם קארן חברתה, "זו מעידה חד פעמית" אמר, כאלו ומשפט שכזה ממעיט מהמעשה הזה. כשהקרקע נשמטת מתחת לרגליה, אורזת מזוודה ועוזבת לאירופה. הצעד הזה שעשתה שנראה כטעות מצד הסובבים אותה משנה את גורלה מקצה לקצה. אנאבל מכירה שם את יאניק רופא במקצועו שמבין אותה, מבין לליבה. קארן לא מוותרת ומגיעה כדי לעזור לחברתה גם כשברור לה שחברתה לא תרצה לראותה לעולם. החיפוש אחר תורם מתאים לטיפול החדיש שיצא ,פותח סיפור נוסף במקביל על משפחתה של אנאבל. סיפור מרגש על המסע שעברו אימא רחל ודודתה סופי כדי לשרוד במלחמה, עד לגילוי מפתיע ומרגש. אותו גילוי שישנה את חייה של אנאבל. לקח לי הרבה זמן מהרגיל לסיים את הספר, היו פרקים שנקראו לי כלא מציאותיים בחיים ואפילו מוגזמים מידי. כשאני מסיימת ספר אני מנסה לחשוב האם אוכל לקחת ממנו דבר או שניים לחיים שלי, מהספר הזה אקח לי צדה לדרך, לא כל מה שנראה לנו כשחור בחיים ודרך ללא מוצא נגמר ככך. בחיים יש עליות ומורדות, לעיתים קורים לנו דברים לא טובים בלשון המעטה וזה על מנת שנסלול לעצמנו את הדרך אל הטוב. יש ירידות ששם מחכה לנו מקפצה קטנה וסמויה ,המקפיצה אותנו למעלה חזרה, אנחנו רק צריכים לרצות בזה בכל הכוח. אסיים בציטוט מהספר שמשך את תשומת ליבי: "....בעולם הזה אין אושר ולא פורענות, רק השוואה בין שני מצבים, לא יותר. רק מי שסבל פורענות איומה מסוגל לחוות את שיא האושר עליך להשתוקק למות על מנת שתוכל לדעת כמה טוב לחיות" קארן

יש לי הרושם שהאתר סימניה כבר הפסיק להיות אתר שמנויים בו ממליצים על ספרים, והפך להיות תחרות הסוקר הטוב. מי שכותב בשפה גבוהה נפלא, מי שמקבל יותר "אהבתי" נפלא כפליים. אז לכל אלו שסולדים מהשפה הרזה והשימוש בה ולפשוטי העם כמוני ,הרשו לי להמליץ על הספר "פרויקט רוזי" ולהגיד שהוא אחלה ספר, אתם ממש תמותו עליו. חבר'ה מי שלא קרא הפסיד , אז יאללה רוצו לקרוא. ***לכל הלא מבינים את שפתי הרזה יכולים לפנות אליי לתרגום*** שבת שלום

כאשר אני מסיימת ספר, ממשיכה לחשוב עליו ימים נוספים, ולא מצליחה לקרוא ספר מיד אחריו, אני יודעת שהצליח לי בבחירה והספר הוא טוב(מאוד). ויאן ואיזבל אחיות למודי ניסיון מהמלחמה, כאשר אביהם שב מהחזית ולא הצליח לחזור ולתפקד כאב וכבעל ואף נפל לטיפה המרה. השנה 1940 ,צרפת נכבשת בידי הגרמנים. אנטואן ,בעלה של ויאן נשלח לחזית להילחם, לא קל לויאן להתמודד עם המצב החדש. המצב שבו נותרה לבדה עם בתה, נותרה עם הדאגה , הרעב, הקור, החולי וכן גם החשש מפני הקצינים הגרמנים השתלטו על ביתה. איזבל שנזרקת שוב ושוב מכל מוסד לימודי שהיא נמצאת, מרדנית ,אומרת תמיד את אשר חושבת, גם אם זה עולה לה בענישה ובעזיבה. האחיות ויאן ואיזבל, מבלי לדעת האחת על עשיית השנייה, לוחמניות כל אחת בדרכה. יוצאות נגד המשטר, תוך כדי סיכון חייהם וחיי משפחתן , נלחמות על הצלת האחר, והישרדותן. הצלת נפשות זו מטרתם העיקרית. קטעים רבים קשים לקריאה , קטעים שקשים אפילו בדמיון. כל פעם שאני רואה סרטים או קוראת ספרים על תקופת המלחמה , אני תוהה כיצד אני הייתי פועלת, האם הייתי מצליחה לשרוד את הזוועות, אני מיד עונה לעצמי שבטוח שלא הייתי עומדת בזה. כמה שנקרא, נדבר, נכאב ונבכה את התקופה הזו, לעולם לא נצליח להרגיש ולדעת עד כמה הסבל היה נוראי שם, ולא נבין לעולם כיצד החיות האלה רצחו בדם קר. הבנים הגדולים שלי היו במסע בפולין, אימא הם אמרו , קשה לשמוע את הסיפורים ואת הזוועות שהיו שם. נכון אמרתי, אך חשוב מאוד לשמוע ולזכור. "באהבה אנחנו לומדים מי היינו רוצים להיות, במלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת" אלוהים, בבקשה שלא נחווה עוד אסונות כאלה. ממליצה בחום על קריאת הספר. קארן

כמה ימים חלפו מסיום קריאת הספר וטרם מצאתי מילים כדי להעביר את תחושותיי. ג'ק נולד בחדר, חדר קטן ומבודד שבו רק אימו גרה. מדי ערב ניק הזקן בא "לבקר",כן אותו ניק שחטף את אימו לפני שנים, אותו ניק שדואג לאוכל ולמתנת סופ"ש, אותו ניק שמגיע מידי ערב לאנוס את אימו, ולהעניש בניתוק חשמל בימים הקרים ואי הבאת אוכל למשך ימים. הספר מסופר מנקודת מבטו של ג'ק בן ה-5 . לג'ק ואימו קשר מיוחד, כל שעות היום הם יחד מעבירים את זמנם במשחקים, לימוד חשבון וקריאה. אין רגע אחד שג'ק מרגיש שמשהו לא בסדר בחייו, וזאת בזכות האהבה הגדולה של אימו. היא דואגת ומקפידה שג'ק יישן בתוך ארון כך ניק לא יזכה בערב לראות את פניו ולפגוע בו. בכל רגע בו ג'ק רצה לינוק אימו היתה זמינה עבורו, הרבה פעמים הסופרת הדגישה את הרגעים בו ג'ק יונק, נראה לי שמטרתה הייתה להדגיש את הקשר המיוחד בינהם ואת הרצון של אימו לרצותו בכל דבר שיחפוץ, אך במחשבה נוספת אני מאמינה שעצם ההנקה עד גיל מאוחר שמרה על אימו מהריון לא רצוי נוסף ע"י החוטף. כלל לא הפריע לי ולא נגרע מאיכות הספר שהסיפור נכתב בשפתו של ילד בן 5 , מהר מאוד מתרגלים לסגנון הכתיבה ומבינים עד כמה הילדים תמימים,טהורים והשקפת עולמם שונה בהרבה מהשקפת המבוגרים. היה חסר לי שלא נכתבו פרקים מנקודת מבטה של האם, מקרים שסופרו מנקודת מבטו של ג'ק סיקרנו אותי לגבי מחשבתה ותחושתה. אני לא בטוחה שהספר מתאים לכל אחד משום שהוא קשה לקריאה ,מצמרר ובעיקר כואב כי סיפורים כאלה לצערי קיימים במציאות. אנו ההורים חרדים לילדנו בכל גיל ,היציאה שלהם מהבית מעוררת תערובת של תחושות. ילדים יקרים, שתמיד תחזרו הביתה בשלום!

כאשר אני מסיימת ספר, ממשיכה לחשוב עליו ימים נוספים, ולא מצליחה לקרוא ספר מיד אחריו, אני יודעת שהצליח לי בבחירה והספר הוא טוב(מאוד). ויאן ואיזבל אחיות למודי ניסיון מהמלחמה, כאשר אביהם שב מהחזית ולא הצליח לחזור ולתפקד כאב וכבעל ואף נפל לטיפה המרה. השנה 1940 ,צרפת נכבשת בידי הגרמנים. אנטואן ,בעלה של ויאן נשלח לחזית להילחם, לא קל לויאן להתמודד עם המצב החדש. המצב שבו נותרה לבדה עם בתה, נותרה עם הדאגה , הרעב, הקור, החולי וכן גם החשש מפני הקצינים הגרמנים השתלטו על ביתה. איזבל שנזרקת שוב ושוב מכל מוסד לימודי שהיא נמצאת, מרדנית ,אומרת תמיד את אשר חושבת, גם אם זה עולה לה בענישה ובעזיבה. האחיות ויאן ואיזבל, מבלי לדעת האחת על עשיית השנייה, לוחמניות כל אחת בדרכה. יוצאות נגד המשטר, תוך כדי סיכון חייהם וחיי משפחתן , נלחמות על הצלת האחר, והישרדותן. הצלת נפשות זו מטרתם העיקרית. קטעים רבים קשים לקריאה , קטעים שקשים אפילו בדמיון. כל פעם שאני רואה סרטים או קוראת ספרים על תקופת המלחמה , אני תוהה כיצד אני הייתי פועלת, האם הייתי מצליחה לשרוד את הזוועות, אני מיד עונה לעצמי שבטוח שלא הייתי עומדת בזה. כמה שנקרא, נדבר, נכאב ונבכה את התקופה הזו, לעולם לא נצליח להרגיש ולדעת עד כמה הסבל היה נוראי שם, ולא נבין לעולם כיצד החיות האלה רצחו בדם קר. הבנים הגדולים שלי היו במסע בפולין, אימא הם אמרו , קשה לשמוע את הסיפורים ואת הזוועות שהיו שם. נכון אמרתי, אך חשוב מאוד לשמוע ולזכור. "באהבה אנחנו לומדים מי היינו רוצים להיות, במלחמה אנחנו מגלים מי אנחנו באמת" אלוהים, בבקשה שלא נחווה עוד אסונות כאלה. ממליצה בחום על קריאת הספר. קארן

מהי בדידות? יש לי הרגשה שאם נשאל באקראי אנשים מה היא בדידות? הרוב יענה : רווק, לבד, חריג ,שונה. ואם היו שואלים אותי הייתי עונה שבדידות אינה מעמד אישי ואינה בהכרח מצב חברתי, בדידות זו הרגשתו של האדם. האם אדם ללא זוגיות הוא בודד? האם אדם בזוגיות הוא לא בודד? ספרו של מיכאל שיינפלד דן בסוגיית הבדידות מעיניים שונות, מיכאל הציף והעלה למודעות את חיי הרווקות, חיי הבדידות. יוני הנקלע לסיטואציה בה עומדים להטיל סנקציות על בודדים על מנת לעודד אותם ליצור קשרים זוגיים ולהיות בתא משפחתי, מזועזע מרעיון זה. הזעזוע הביא אותו להילחם כנגד החוק , להילחם מאבק ציבורי, ליזום מהלכים בכנסת, ולהשתתף בתוכנית ריאליטי וכל זאת כדי למנוע שחוק זה יעבור ויאושר בכנסת. לאורך המאבק נלחם יוני בשינוי הסטטוס החברתי של הבודדים. מאבק זה נתן לו הזדמנות למלא את הבדידות ,להצדיק אותה ולהיאבק למענה. המסע עזר ליוני להבין את מצבו, להכיר את פחדיו מלהיות לבד, מלהיות ביחד. להבין ולהפנים שהצורך הבסיסי של האדם הוא במציאת שותף לחיים, ולהרהר באדם שלא מצא האם הוא שונה באמת? האם אין לאדם זה זכות לבחור כיצד ירצה לחיות מבלי שהחברה תסתכל עליו שונה. ואולי בעצם הוא בודד באמת ורוצה מאוד אהבה אך לא יודע כיצד לקבל אותה כאשר היא מגיעה תוך כדי סיפור אני לומדים להכיר את משפחתו של יוני ואת טראומת הילדות שלו. קראתי כתבה על הסופר מיכאל ,נושא הבדידות הוא מציאותו עבורו, הוא ניסה להבין את עצמו בחוויית הבדידות האם היא טובה או רעה, ומדוע ישנה שפיטה כלפי הבודדים. תחושתו הייתה שהחברה רואה בהם אנשים שלא השיגו את מטרתם, או שהם פחות מוצלחים מאחרים. ואחד הדרכים שלו להתכתב עם שפיטה זו היא לכתוב ספר. רעיון הסיפור הוא מקורי מאוד, אודה שהיו פרקים שלא זרמו בעיניי , והיו רגעים שאף רציתי להניח את הספר בצד. אך השליש האחרון זרם ואף הפתיע