את שני הספרים הקודמים קניתי בשבוע הספר, שנה אחרי שנה, אבל השנה, ממש כשהספר היה אמור לצאת-הוא נדחה.
"טעות דפוס", אמרו בדוכן, "היינו צריכים להדפיס את כל העותקים מחדש".
אז מה עושים? מחכים.
מחכים עוד חודש, חודש וחצי, מחפשים רמזים. כל המקורות אומרים שהוא יצא בשבוע הבא, בעוד יומיים, מחר...
וגם אז, הוא לא מגיע לסניף שקרוב לבית.
אז אני מתחילה להתייאש. כבר עברתי את זה כל כך הרבה פעמים, עם כל כך הרבה ספרים...
אז הלכתי לקניון עם חברה, גם היא מחכה לספר (אחרי ששכנעתי אותה לקרוא את הטרילוגייה!) אבל מה- הקדמתי.
ולאן הולכים אם מגיעים לקניון מוקדם?
סטימצקי, כמובן.
ובשנייה שאני נכנסת לחנות...
הוא שם.
ואני מופתעת שלא זרקו אותי מהחנות בגלל קפצוצים וצווחות אושר, אבל איכשהו הצלחתי לנשום עמוק, לשלוף את הטלפון שלי ולסמס לחברה שלי שתבוא לשם מיד כי הספר יצא והיא חייבת לקנות אותו, בכזאת התלהבות אגרסיבית שעצם העובדה שהנייד שלי לא נשבר זה פשוט נס.
קניתי אותו ב-11 בבוקר (ואני חייבת תודה לדודה שלי, כי קיבלתי ממנה ליום ההולדת כרטיס מתנה שתקף לסטימצקי. המתנה הכי טובה בעולם)
כשחזרתי הביתה התחלתי לקרוא ונשארתי ערה עד 12 בלילה כי פשוט לא. יכולתי. להפסיק. לרגע.

***

מצטערת על זה.
אני מקווה שיש עוד מישהו שקורא את הביקורת הזו ומבין את ההתלהבות שלי.
אז מה נשאר עוד להגיד?
הספרים בטרילוגיית אנגלספורס הם כנראה שלושה מהספרים הכי אהובים עליי בכל הזמנים.
הם כתובים בצורה מדהימה, העלילה שלהם סוחפת ולא מפסיקה להפתיע.
הדמויות עמוקות, ואני מאוד נהניתי מאופן הכתיבה של הספר, שנכתב מנקודות המבט של כל אחת מהדמויות בצורה שעזרה להבין את המניעים שלהן ולהסתכל על המצב מצדדים שונים.
אני ממליצה מאוד לקרוא את הסדרה...

וואו.
הרבה זמן לא שקעתי בספר ככה.
נראה לי מאז יצורים יפהפיים או משחקי הרעב 1.
הזמנתי אותו מהאינטרנט מסיבה אחת ויחידה: "סוחף לא פחות מטרילוגית משחקי הרעב". (סתמו.) (המבין יבין).....
אני רק אזהיר אתכם שביקורת זו עלולה להכיל ספוילרים.

על אחריותכם.

*
אז ככה, הספר מתחיל כל כך מוזר. זה פשוט כמו לשמוע מחשבות של ילד, מין ערס מתבגר כזה. (מה שבהמשך מתגלה כלא נכון, אבל עזבו...)
אחד הדברים הכי מדהימים בספר הזה (אני כמעט בטוח בכבר אמרו את זה), שהוא יוצר רעש בתוך הראש שלך. ממש -חשים- את מה שהם מרגישים. כאב ראש. אין אקמול.
בואו נודה, עד עמוד ארבע מאות כמעט ולא מבינים כלום מהספר.
מבינים את הדברים הכי בסיסיים, אבל לא ברור למה אהרון* (אני עוד אדבר עליו) רודף אחרי ויולה וטוד, מה הוא רוצה מהם, למה הצבא כל כך מתעקש ומה ראש העיר הזה רוצה, ולמה ולמה ולמה ולמה.
וגם הדברים שכן יודעים, מתגלים כלא נכונים!
והייתי בסדר עם טוד. באמת. עד שקרה מה שקרה. אתם יודעים, מנצ'י.
מנצ'י!
!
!
!
אני צרחתי נראה לי עלהספר: "דחוף את ויולה הזאת לתוך המטים, דחוף את המכוערת שתנגן לאהרון באוזניים! (ויולה, כלי נגינה, מתחכם, אה?)"!!!!
והוא, לא, הוא בורח.
יש לי בעיה עם כלבים שמתים. נראה לי שזה בעיקר בגלל שיש לי שתי כלבים, ואני גר בקיבוץ קטן ומחניק כמו גטלין שיש בכל מקום שאתה הולך כלב. (שלרוב נדבק לך לרגליים.) אבל אני לא יודע... מנצ'י כל כך חמוד! כמו גולום משר הטבעות! (על הדעה הזאת בנוגע לגולום אנשים רבים חולקים איתי).

<B>כמה זמן, לדעתכם, לוקח להפיל שלטון ששלט ביד חזקה מאה שנה?</B>
ובכן, אל תתאמצו.
ל-"מפנה", הספר האחרון בטרילוגית ה- "הבחירה" יש תשובה קצרה וברורה לכך.
ולא שנייה אחת.
מספיק שיתגודדו אלף- אלפיים אנשים, ו...
הופ!
שלטון חזק ועמיד סר למרותכם.
בלי מלחמה, בלי דיונים, בלי איומים, בלי הסכמים.
הם שלטו, ועכשיו הם לא.

זה רק אחד מהדברים הלא אמינים במפנה.
זאת לא הולכת להיות קטילה, בכלל לא, הספר אמנם היה קצת איטי ונמרך, אבל הוא לא היה <I>רע</I>.
***
סיפור קטן, כי אני לא אדבר רק על ספר שחצי מהאתר לא קרא.
...

נולדתי למשפחה של שמאלנים.
זאת אומרת, כולם חוץ מאמא. היא מרכז נוטה לשמאל.
בכל אופן, גם הסבים, גם האחים, גם הדודים והבני דודים, כולם- שמאלנים.
וגם אני.

במהלך מבצע צוק איתן, אני זוכר את אבא מפוחד. כל הזמן מפוחד.
כשאנחנו הולכים ברחוב ואני שואל שאלה, כגון: "אבל למה שלא נוותר על השטחים?"
הוא השתיק אותי, ואמר שאשאל אותו במכונית.
כשראיתי בפייסבוק תגובות קיצוניות כגון; "מוות לערבים" הגבתי שכשהם כותבים את זה במקום פומבי, הם כמעט כמו הנאצים. ואולי לא כמעט.
ותנחשו מה? קיבלתי נזיפה ממשפחתי.
אבל זה לא רק זה. במהלך כל המבצע הזה, היה אחוז מסוים מהאנשים במדינה, שלא קיבלו זכות להביע דעה.