אי שם יושב לו הפנתיאון העולמי ודן בשאלה מדוע חצתה התרנגולת את הכביש. אריסטו אמר שהתרנגולת חייבת לנוע במעגלים, לכן קובע תלמי שמה שנראה לנו כחציית כביש הוא בעצם חלק ממסלול מפותל ומסובך שבנוי משכבות של מעגלים שמרכזם מסתובב במעגל. ניוטון טוען שהתרנגולת חצתה את הכביש כי תרנגולת במנוחה נוטה להישאר במנוחה, ותרנגולת בתנועה נוטה לעבור כבישים. דרווין חושב שעל פני טווחי זמן גדולים עברה התרנגולת תהליך של ברירה טבעית שהפך את המין הקולקטיבי למותאם לחציית כבישים. זנון פוסק שלא ייתכן שהתרנגולת חצתה את הכביש, כי לשם כך היה עליה לחצות מספר אינסופי של חצאי מרחקים. אוילר אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי a ועוד b בחזקת n חלקי z שווה לx, הוכיחו אחרת! דקארט מעיר שבלתי אפשרי לקבוע האם היצור שחצה את הכביש היה תרנגולת - אולי הוא רק נראה כך מהצד המופנה כלפינו. פרויד אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי ראתה מעברו השני את אבא שלה. איינשטיין אומר שללא מערכת ייחוס ראשית אי אפשר לקבוע אם התרנגולת חצתה את הכביש או שמא הכביש זז מתחתיה. הייזנברג אומר שמכיוון שהתרנגולת בתנועה, אפשר לקבוע או את מיקומה או את מהירותה, אך לא את שניהם. שטראוס מאמין שהתרנגולת היא מיתוס שבאמצעותו אנו פותרים את הבעיה הקיומית של מניעים לחציית כבישים. יורי גגרין מוסר שהתרנגולת היא חלוצה בתחום (ממלאת את החלל!) שרדינגר מסביר שכל עוד לא מסתכלים על הכביש, התרנגולת גם נדרסת וגם חוצה בשלום בו זמנית. מזכ"ל האו"ם באן קי מון הבהיר כי חציית הכביש מהווה חציית קו אדום וביקש משני הצדדים לשמור על איפוק. הקבינט המדיני בטחוני פרסם כי הממשלה מודעת למצב ותעשה ככל שיידרש להגנת אזרחיה. (אני, חברה וחבר של החברה המצאנו את הבדיחה הזאת. כל הזכויות שמורות!) אם צחקתם, כנראה ש"גדל אשר באך" ימצא חן בעיניכם. הנה כמה חסרונות של הספר: 1. אין עם מי לחלוק את ההנאה. רוב החברים שלכם לא יבינו מה אתם מוצאים בו. במכל חבריי האינטלגנטיים רק שתי חברות קראו אותו. השאר לא הסכימו אפילו לפתוח / לא הבינו את ההומור שלו / קראו שני עמודים וטרקו את הספר (זה אפשרי. 800 ומשהו עמודים) / הבטיחו שכשיזכו בנובל כמו עדה יונת יקראו אותו / הכי גרוע: קנו אותו כדי לשים בארון ולהרשים את כולם. 2. הוא ממציא מושגים משלו במקום להשתמש במושגים קיימים. 3. תצטרכו מילון צמוד. 4. חסרי השכלה מוזיקלית (כמוני): השמועות אומרות שאנחנו מפספסים חצי מהרעיון בספר. 5. לעולם לא תצליחו להחליט איזה מהדיאלוגים הכי אהוב עליכם. 6. אני אישית לא הבנתי את העוקץ בדיאלוג "מגניב עם צבת ורמג'ו". חבר טלפוני? עזרת הקהל? מישהו? היתרונות ברורים: 1. כתיבה קולחת, מצחיקה, מלאה משחקי לשון נופל על לשון. לא הייתי רוצה לתרגם את הספר. המתרגמים עשו עבודה מצויינת - בפרפראזה על הופשטטר עצמו אפשר לומר שיש כאן שני ספרים איזומורפיים, בעברית ובאנגלית, שכל אחד מהם הוא ספר מבריק מצד עצמו. אגב, הפרק על תרגומים ובעיות תרגום הוא בעיני אחד הפרקים הטובים ביותר בספר. 2. הביבליוגרפיה לבדה היא תענוג צרוף. הופשטטר, תודה. אם כולם היו כמוך, תמיד היה לי מה לקרוא. 3. הומור עצמי. תמיד היתה לי חולשה לסופרים שקוטלים את עצמם יותר טוב מהביקורות. 4. איזכור עצמי עקיף - ואני אפילו לא אטרח להסביר לכם, כמחצית הספר מוקדשת לזה. 5. הקריאה לא נגמרת. בכל פעם תגלו איזה עניין מצחיק או גאוני שלא הבחנתם בו קודם. טוב, די לברבר. אם שרדתם אותי, הופשטטר הוא משחק ילדים בשבילכם. לכו על זה - מסע של 800 עמודים מתחיל בעמוד השער.

אי שם יושב לו הפנתיאון העולמי ודן בשאלה מדוע חצתה התרנגולת את הכביש. אריסטו אמר שהתרנגולת חייבת לנוע במעגלים, לכן קובע תלמי שמה שנראה לנו כחציית כביש הוא בעצם חלק ממסלול מפותל ומסובך שבנוי משכבות של מעגלים שמרכזם מסתובב במעגל. ניוטון טוען שהתרנגולת חצתה את הכביש כי תרנגולת במנוחה נוטה להישאר במנוחה, ותרנגולת בתנועה נוטה לעבור כבישים. דרווין חושב שעל פני טווחי זמן גדולים עברה התרנגולת תהליך של ברירה טבעית שהפך את המין הקולקטיבי למותאם לחציית כבישים. זנון פוסק שלא ייתכן שהתרנגולת חצתה את הכביש, כי לשם כך היה עליה לחצות מספר אינסופי של חצאי מרחקים. אוילר אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי a ועוד b בחזקת n חלקי z שווה לx, הוכיחו אחרת! דקארט מעיר שבלתי אפשרי לקבוע האם היצור שחצה את הכביש היה תרנגולת - אולי הוא רק נראה כך מהצד המופנה כלפינו. פרויד אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי ראתה מעברו השני את אבא שלה. איינשטיין אומר שללא מערכת ייחוס ראשית אי אפשר לקבוע אם התרנגולת חצתה את הכביש או שמא הכביש זז מתחתיה. הייזנברג אומר שמכיוון שהתרנגולת בתנועה, אפשר לקבוע או את מיקומה או את מהירותה, אך לא את שניהם. שטראוס מאמין שהתרנגולת היא מיתוס שבאמצעותו אנו פותרים את הבעיה הקיומית של מניעים לחציית כבישים. יורי גגרין מוסר שהתרנגולת היא חלוצה בתחום (ממלאת את החלל!) שרדינגר מסביר שכל עוד לא מסתכלים על הכביש, התרנגולת גם נדרסת וגם חוצה בשלום בו זמנית. מזכ"ל האו"ם באן קי מון הבהיר כי חציית הכביש מהווה חציית קו אדום וביקש משני הצדדים לשמור על איפוק. הקבינט המדיני בטחוני פרסם כי הממשלה מודעת למצב ותעשה ככל שיידרש להגנת אזרחיה. (אני, חברה וחבר של החברה המצאנו את הבדיחה הזאת. כל הזכויות שמורות!) אם צחקתם, כנראה ש"גדל אשר באך" ימצא חן בעיניכם. הנה כמה חסרונות של הספר: 1. אין עם מי לחלוק את ההנאה. רוב החברים שלכם לא יבינו מה אתם מוצאים בו. במכל חבריי האינטלגנטיים רק שתי חברות קראו אותו. השאר לא הסכימו אפילו לפתוח / לא הבינו את ההומור שלו / קראו שני עמודים וטרקו את הספר (זה אפשרי. 800 ומשהו עמודים) / הבטיחו שכשיזכו בנובל כמו עדה יונת יקראו אותו / הכי גרוע: קנו אותו כדי לשים בארון ולהרשים את כולם. 2. הוא ממציא מושגים משלו במקום להשתמש במושגים קיימים. 3. תצטרכו מילון צמוד. 4. חסרי השכלה מוזיקלית (כמוני): השמועות אומרות שאנחנו מפספסים חצי מהרעיון בספר. 5. לעולם לא תצליחו להחליט איזה מהדיאלוגים הכי אהוב עליכם. 6. אני אישית לא הבנתי את העוקץ בדיאלוג "מגניב עם צבת ורמג'ו". חבר טלפוני? עזרת הקהל? מישהו? היתרונות ברורים: 1. כתיבה קולחת, מצחיקה, מלאה משחקי לשון נופל על לשון. לא הייתי רוצה לתרגם את הספר. המתרגמים עשו עבודה מצויינת - בפרפראזה על הופשטטר עצמו אפשר לומר שיש כאן שני ספרים איזומורפיים, בעברית ובאנגלית, שכל אחד מהם הוא ספר מבריק מצד עצמו. אגב, הפרק על תרגומים ובעיות תרגום הוא בעיני אחד הפרקים הטובים ביותר בספר. 2. הביבליוגרפיה לבדה היא תענוג צרוף. הופשטטר, תודה. אם כולם היו כמוך, תמיד היה לי מה לקרוא. 3. הומור עצמי. תמיד היתה לי חולשה לסופרים שקוטלים את עצמם יותר טוב מהביקורות. 4. איזכור עצמי עקיף - ואני אפילו לא אטרח להסביר לכם, כמחצית הספר מוקדשת לזה. 5. הקריאה לא נגמרת. בכל פעם תגלו איזה עניין מצחיק או גאוני שלא הבחנתם בו קודם. טוב, די לברבר. אם שרדתם אותי, הופשטטר הוא משחק ילדים בשבילכם. לכו על זה - מסע של 800 עמודים מתחיל בעמוד השער.

אי שם יושב לו הפנתיאון העולמי ודן בשאלה מדוע חצתה התרנגולת את הכביש. אריסטו אמר שהתרנגולת חייבת לנוע במעגלים, לכן קובע תלמי שמה שנראה לנו כחציית כביש הוא בעצם חלק ממסלול מפותל ומסובך שבנוי משכבות של מעגלים שמרכזם מסתובב במעגל. ניוטון טוען שהתרנגולת חצתה את הכביש כי תרנגולת במנוחה נוטה להישאר במנוחה, ותרנגולת בתנועה נוטה לעבור כבישים. דרווין חושב שעל פני טווחי זמן גדולים עברה התרנגולת תהליך של ברירה טבעית שהפך את המין הקולקטיבי למותאם לחציית כבישים. זנון פוסק שלא ייתכן שהתרנגולת חצתה את הכביש, כי לשם כך היה עליה לחצות מספר אינסופי של חצאי מרחקים. אוילר אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי a ועוד b בחזקת n חלקי z שווה לx, הוכיחו אחרת! דקארט מעיר שבלתי אפשרי לקבוע האם היצור שחצה את הכביש היה תרנגולת - אולי הוא רק נראה כך מהצד המופנה כלפינו. פרויד אומר שהתרנגולת חצתה את הכביש כי ראתה מעברו השני את אבא שלה. איינשטיין אומר שללא מערכת ייחוס ראשית אי אפשר לקבוע אם התרנגולת חצתה את הכביש או שמא הכביש זז מתחתיה. הייזנברג אומר שמכיוון שהתרנגולת בתנועה, אפשר לקבוע או את מיקומה או את מהירותה, אך לא את שניהם. שטראוס מאמין שהתרנגולת היא מיתוס שבאמצעותו אנו פותרים את הבעיה הקיומית של מניעים לחציית כבישים. יורי גגרין מוסר שהתרנגולת היא חלוצה בתחום (ממלאת את החלל!) שרדינגר מסביר שכל עוד לא מסתכלים על הכביש, התרנגולת גם נדרסת וגם חוצה בשלום בו זמנית. מזכ"ל האו"ם באן קי מון הבהיר כי חציית הכביש מהווה חציית קו אדום וביקש משני הצדדים לשמור על איפוק. הקבינט המדיני בטחוני פרסם כי הממשלה מודעת למצב ותעשה ככל שיידרש להגנת אזרחיה. (אני, חברה וחבר של החברה המצאנו את הבדיחה הזאת. כל הזכויות שמורות!) אם צחקתם, כנראה ש"גדל אשר באך" ימצא חן בעיניכם. הנה כמה חסרונות של הספר: 1. אין עם מי לחלוק את ההנאה. רוב החברים שלכם לא יבינו מה אתם מוצאים בו. במכל חבריי האינטלגנטיים רק שתי חברות קראו אותו. השאר לא הסכימו אפילו לפתוח / לא הבינו את ההומור שלו / קראו שני עמודים וטרקו את הספר (זה אפשרי. 800 ומשהו עמודים) / הבטיחו שכשיזכו בנובל כמו עדה יונת יקראו אותו / הכי גרוע: קנו אותו כדי לשים בארון ולהרשים את כולם. 2. הוא ממציא מושגים משלו במקום להשתמש במושגים קיימים. 3. תצטרכו מילון צמוד. 4. חסרי השכלה מוזיקלית (כמוני): השמועות אומרות שאנחנו מפספסים חצי מהרעיון בספר. 5. לעולם לא תצליחו להחליט איזה מהדיאלוגים הכי אהוב עליכם. 6. אני אישית לא הבנתי את העוקץ בדיאלוג "מגניב עם צבת ורמג'ו". חבר טלפוני? עזרת הקהל? מישהו? היתרונות ברורים: 1. כתיבה קולחת, מצחיקה, מלאה משחקי לשון נופל על לשון. לא הייתי רוצה לתרגם את הספר. המתרגמים עשו עבודה מצויינת - בפרפראזה על הופשטטר עצמו אפשר לומר שיש כאן שני ספרים איזומורפיים, בעברית ובאנגלית, שכל אחד מהם הוא ספר מבריק מצד עצמו. אגב, הפרק על תרגומים ובעיות תרגום הוא בעיני אחד הפרקים הטובים ביותר בספר. 2. הביבליוגרפיה לבדה היא תענוג צרוף. הופשטטר, תודה. אם כולם היו כמוך, תמיד היה לי מה לקרוא. 3. הומור עצמי. תמיד היתה לי חולשה לסופרים שקוטלים את עצמם יותר טוב מהביקורות. 4. איזכור עצמי עקיף - ואני אפילו לא אטרח להסביר לכם, כמחצית הספר מוקדשת לזה. 5. הקריאה לא נגמרת. בכל פעם תגלו איזה עניין מצחיק או גאוני שלא הבחנתם בו קודם. טוב, די לברבר. אם שרדתם אותי, הופשטטר הוא משחק ילדים בשבילכם. לכו על זה - מסע של 800 עמודים מתחיל בעמוד השער.

גרוע, גרוע, גרוע. הלל כהן מנסה לכתוב באובייקטיביות; כמו רבים לפניו הוא נפל במלכודת הישנה לפיה אובייקטיביות שווה לסימטריה. זו, כמובן, טעות חמורה. אובייקטיביות נוגעת לתיאור העובדות. סימטריה נוגעת לעובדות עצמן. במאורעות תרפ"ט לא היתה סימטריה - גם הספר לא יספר לכם אחרת. אבל בפרטים הקטנים... הספר מעניק משקל שווה למקורות תיעודיים יהודיים, ערביים ובריטיים. הוא מתייחס לאמינות המקורות על פי התאמתם לתיאוריה שלו (שעוד ידובר עליה). גם כאשר הוא מפקפק באמינותו של מקור ערבי, אין הדבר מפריע כלל להתפתחות התיאוריה: הוא פשוט מסביר לנו כי אמנם הקטע אינו משקף עובדות, אך הוא מתאר נאמנה את האווירה ברחוב הערבי / את הנרטיב / התפיסה הערבית של המאורעות וכולי וכולי. מעניין שדווקא בנקודה זו אין כל סימטריה: מקורות עבריים שנתפסו בעיניו כבלתי אמינים אינם משקפים, כנראה, את היחס היהודי לפרעות. לגבי התיאוריה. בקיצור נמרץ, התיאוריה גורסת כי מאורעות תרפ"ט פרצו כתוצאה מהתפתחות הציונות, שלפי תפיסת הערבים היתה תנועה אימפריאליסטית לכל דבר ואיימה להשתלט על אדמותיהם ועל צביון הארץ. היהודים תפסו את עצמם כקרבנות - אך התעלמו מהנרטיב הערבי. הקטע הדן בשאלת "הציונות כתנועה אימפריאליסטית", לאחר הבאת כל הטיעונים, מסתכם בערך במילים הבאות: "לאור כל אלה חשו היהודים עצמם לא כאימפריאליסטים אלא כמביאי האור והקדמה אל פלסטינה. והאירוניה שבדבר היא שכל תנועה אימפריאליסטית ראתה את עצמה ככזאת." על הטיעונים עצמם יש לי מחלוקות רבות, אבל הסיום הזה הוא שהרגיז אותי. אירוניה אינה מבטלת טיעון מהשורש, לכל היותר היא מגחיכה אותו. ולעניין התיאוריה - אפשר להתמודד איתה במישור הטיעוני (עיין "מאז ומקדם" למשל), אבל אני מסתפק בתשובתו של אפריים קישון בעניין התנגדותו לסרטים גרמניים: "-איפה ההיגיון שלך? -נשרף באושוויץ". ובכן, ההבנה שלי לנרטיב הפלסטיני נרצחה בחברון בתרפ"ט, יהי זכרה ברוך. ולסיום, ציטוט מהספר: "עובדה שאינה ידועה... לא רק ערבים הצילו יהודים בתרפ"ט, היו גם יהודים שהצילו ערבים" (!).

כל אתר היסטורי ראוי לספר כזה. על אחת כמה וכמה קבר רחל, שהתקדש בדמעות במשך מאות שנים. הספר מורכב בעיקר מעובדות, מתוארות בכישרון ובעניינות, מלוות בתמונות, שרטוטים, שירים וסיפורים ישנים. הוא עובר לאורך ההיסטוריה, ממות רחל בספר בראשית דרך מדרשי חז"ל, מפת מידבא, ספרי מסעות ישנים, ראשית הציונות, ימי המפתח, משה ויהודית מונטיפיורי, מלחמת ששת הימים ויצחק רבין - אל ימינו אלה. מן הכיפה ועץ הזית אל הקבר העטוף חומות בטון כבדות וחיילים באפודי מגן. את בר המצווה שלי חגגתי שם בקבר רחל. יחד עם אבא ואמא הכנתי חוברת לימוד מיוחדת על רחל וקברה, שכללה קטעי תנ"ך ומדרשים, סיפור קצר על מקס נורדאו, קטע מ"בואי הרוח" והשיר "אשירה לרש"י" של שמשון מלצר. השילוב הזה מסמל בעיני את רחל, וגם בספר ניכרת רוחה. ביאליק, אצ"ג, דליה רביקוביץ, זלדה, אלתרמן, רחל המשוררת. מעטים המשוררים שלא הקדישו לה שיר. נדמה לי שאי אפשר שלא לחתום את הביקורת בשירו של יצחק שלו, אבא של, המופיע בספר. אני רואה מחסומים קמים שנית בדרך אפרתה מחסומי רפאים עולים מארץ תש"ח ורואה אני פתח צר ולפניו טור נמשך יהודים מחכים להיתר הקלגס לבוא קבר רחל - ודגל ירוק מתנוסס על הקבר ופושטים בגדוד שם פלשת וכל מחניה ושומע אני בשניה את הקול, קול נהי תמרורים רחל מבכה על בניה אני רואה לוחמים חוצבים דרכם בחושך כבלילות ההם להושיע לכפר עציון לראש צורים ולאלעזר וצרעות ג'בע וצוריף ובית עומר מנשכות את גופם בחמה חברונית תרפ"טית ובשנאת תהומים ואני רואה אותם עייפי ליל ומקללים את יומם המצוום לכבוש שנית את כל אשר נכבש ולשפוך לארץ כפל נעורים ודמים. אבל לא. אי אפשר לסיים בנימה כזאת. פוליטית מדי, בועטת מדי. עצובה. במיחוד בימים כאלה, כשהגדוד של אבא שלי עוזב ממש עכשיו את גבול הרצועה, עייף מלכבוש שנית את כל אשר נכבש. אז רק עוד שיר אחד, הפעם של רחל המשוררת: הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן רחל הרועה צאן לבן רחל, אם האם. ועל כן הבית לי צר והעיר - זרה כי היה מתנופף סודרה לרוחות המדבר. ועל כן את דרכי אוחז בבטחה שכזאת כי שמורים ברגלי זכרונות מני אז, מני אז...

כבר כתבו כאן הרבה, התעצלתי ולכן רק רפרפתי. כולכם צודקים. יש כאן את התסמינים הרגילים של ג'ודי פיקו - יחסי הורים ילדים, התמקדות בשטח האפור של המוסר והצדק, האם קורבנות התעללות יכולים להשתמש בה כהצדקה לרצח, בלה בלה בלה. אני רוצה לדבר על משהו אחר לחלוטין, משהו שהפתיע אותי בתכלית: ההתעללויות שמתוארות בספר. לאורך כל שנות היסודי סבלתי מהתעללות בכיתה. במשך שלוש שנים הייתי בוודאות הילד הכי שנוא במחזור. ובכל זאת: ההתעללות הכי קשה שחוויתי היא כזאת - הייתי חולה, הרגשתי זוועה, הקאתי על השולחן בכיתה, ובדיוק כשעמדתי להשתחרר הביתה נעמדה מולי המלכה הלא מעורערת של הכיתה והודיעה לי "אתה לא יוצא עד שתנקה את השולחן". זה היה בכיתה ג' או ד'. האם דחפו אותי לארונות? לא. האם הפיצו מיילים אישיים שלי? לא. האם קראו לי מתרומם? לא. באופן כללי לא השתמשנו במילים כאלה. גם לא הורידו לי את המכנסיים לפני כל הקפטריה, לא הרביצו לי, לא זרקו לי את התיק מהחלון של האוטובוס, לא שברו לי את המשקפיים (והיו לי משקפיים). כשאני חושב על זה, אפילו לא קראו לי משקפופר. למזלי, בית ספר התיכון שלי היה מקום מדהים מבחינה חברתית, והעבר הפך לעבר. הספר הזה הציף את הכל ואני שואל את עצמי: האם היסודי שלי היה גן עדן לילדים, ששיא ההתעללויות בו הוא מילולי בלבד? או שילדים בתיכון מרושעים יותר או מתוחכמים יותר מתלמידי יסודי? או שבישראל המצב יותר טוב לעומת ארצות הברית? הייתי רוצה לחשוב שהאפשרות השלישית היא הנכונה - אחרי הכל, אצלנו טרם היה טבח בבית ספר - אלא שזה כנראה נובע מנהלי נשיאת הנשק המקלים בארה"ב. לכן, חברים בוגרי יסודי ותיכונים מכל הארץ, אני רוצה לשמוע את דעתכם: חוויתם או הייתם עדים להתעללויות ברמה שמתוארת בספר? אתם חושבים שעירוני מקיף ג' הוא קולומביין הבא? או עוד יותר מעניין: הייתם חלק מקבוצה שלטת? הזדהיתם עם המבוכה של דרו ג'רארד? מחכה לכם.