אני לא בטוח שהספר הזה שווה ביקורת, כי הוא ספר גרוע מאוד!!!
אחרי שהגעתי בקושי רב לעמוד 85 - התייאשתי.
ספר (אם בכלל אפשר לקורא לו ספר) משעמם שהקריאה בו כבדה. עברית גבוהה ומליצית.
אך התוכן ילדותי ביותר. יש בספר תיאורים ארוכים ומייגעים של פרטים לא משמעותים ולא חשובים.
לא ברור מה הסופר הדגול רצה להביע בסיפור. אין עלילה, תוכן ילדותי, שפה קשה ואין כל התפתחות בסיפור.
בזבוז אדיר של זמן.
לא מומלץ בכלל.

#
משולש רומנטי-אירוטי שקודקודיו הם גבר, אשה ורובוט עוד לא קראתי. רוב סיפורי הרובוטים שקראתי היו למעשה סיפורים אנושיים, אבל רובוט "מאוהב" באשה לא היה ביניהם. גם כשהרובוטים לא צייתו לחוקי הרובוטיקה של אסימוב (נגיד "מלחמת הרובוטים" של וילסון או "טיק טוק" של סלדק) היה ברור שהם נוצרו לשירות בני האדם, ולא ההיפך, עם כל הכבוד למכונה. ניסיון לבחון את מותר המכונה על האדם קראתי כאן לראשונה.

צ'ארלי פרנד הוא כלומניק חביב. הוא מנסה להגשים לעצמו חלומות ומוצא את עצמו בחירה אחרי בחירה דורך באותו מקום ומצליח רק לחזק את דעתו הלא-מחמיאה על עצמו כלא יוצלח. הוא מתפרנס ממסחר פיננסי ברשת, התובע ממנו מספר שעות עבודה בכל בוקר ומשאיר לו בממוצע משכורת לא גבוהה להתקיים ממנה. בכסף שירש מאמו, החליט לקנות רובוט דמוי אדם (אבל טוב יותר מאדם: יותר יפה, יותר חכם, יותר חזק, יותר עומד-על-דעתו, יותר פילוסופי, יותר "גבר"...) אה, והוא מאוהב בשכנתו, צעירה ממנו בעשור ובלתי מפוענחת.
הימים הם ימי מלחמת פוקלנד – תחילת שנות השמונים – אבל מקיואן משנה את ההיסטוריה. בריטניה ספגה תבוסה במלחמה ההיא, תאצ'ר איבדה את ביטחונה, המורל הלאומי בקרשים, וגם טיורינג חי מאד, ופיו מפיק - בתיווך מקיואן - מרגליות. הספר עוסק גם באהבה, בנקמה, בילדים שמתעללים בהם, באיכות הסביבה ובפוליטיקה בריטית שעם כל הכבוד – היא משעממת אם משווים לפוליטיקה שלנו.

ומסתבר שזה ספרו ה-15 של מקיואן. קראתי כמה מספריו (לא את כל ה-15...) ולמדתי להתרשם מיכולתו האינטלקטואלית המרשימה, מרתימת הסיפורים המבריקה שלו לרעיון העומד בבסיס אותו ספר, מרוחב יריעתו וגובה ידיעותיו. ובכן – בספר הזה הוא הקדיח את התבשיל.
לא ברור לאיזה צורך הוא ברא את ההיסטוריה החלופית בסיפור, שאינה תורמת לו דבר. האמינות בסיפור הזה כה רעועה, (נניח מי היה מוכן לשלם הון עתק בשביל צעצוע שלמעשה לא יועיל לו בדבר, יסכן אותו ויתחרה בו) הסיפור מקרטע למרות החומרים המרתקים מהם הוא בנוי. במקום לספר אותו מקיואן פונה להרצאות ארכניות ומשמימות הדומות יותר מכל למאמרים ארוכים, משעממים, של מומחים איזוטריים ולא מעניינים. פה ושם צץ לו מקיואן המוכר: פה תיאור מרתק של סצינה, שם דמויות רב-מימדיות, וכאן שאלות שהתשובה עליהן מורכבת. אבל נראה כאילו המסע אותו החל מעייף אותו והוא כותב ללא תשומת-לב או ריכוז.

מספרים במשקל נוצה יש לי רק דרישה אחת עיקרית: שלא יפגעו באינטליגנציה שלי. הספר הזה, לכתוב כמו אלוהים, עמד בכך לא רע, בטח מבחינת השפה. אשר קרביץ יודע לכתוב, עולם הדימויים שלו עשיר ומעלה חיוך, וזה כלל לא מובן מאליו.
השימוש בסיפור בתוך סיפור אינו טכניקה חדשה או נדירה. אוסטר עשה בזה שימוש, אם לחשוב על חשוד מרכזי אחד. והנה קרביץ עושה זאת, אבל כפול: קרביץ משתמש בסיפורו של אדיר יוקביץ', סופר, המקבל הצעה חלומית מעורכת העיתון רב-תפוצה לפרסם סיפור בהמשכים במוסף סוף השבוע, במשך שנה. סופרים מפורסמים מן העבר נהגו לפרסם כך וזו לא פרקטיקה חדשה, אבל מתחדשת. אדיר שמח על ההצעה, אבל אליה וקוץ בה, המוזות שותקות, לא רק שותקות, קופצות פיהן בכוח.
כרגיל בסוג כזה של ספרים, המקריות שולטת, אפילו שולטתתתתתת, אדיר יודקביץ', המפורסם, מקבל בקשה משכנו לעיין בכמה פרקים שכתב. אדיר חושב שזו עוד בקשה מוגזמת המקבלים סופרים כדבר שבשגרה, משל היו מומחי כתיבה מדופלמים.
השכן הוא ד''ר פודולסקי, פרוקטולוג בדימוס, ובשביל אדיר יודקביץ' זו טרחה מהתחת. אבל שכן הוא שכן ואף שכן חביב והטרחה קטנה. לאחר הקריאה מתברר שזו היתה מתנה משמיים והנה הסיפור הנכסף, שתוך שינוי השמות והתעלמות מכך שזו גניבה ספרותית, ניתן להגיש את ההתחלה המבטיחה לעורכת העיתון. ואם לא די בכך, ד"ר פודולסקי נפגע קשות מיד לאחר מכן בתאונת דרכים ושוב אין בכוחו להגיב כך או כך ולהתנגד. כל זה קורה די בהתחלה ומעתה אין רגע דל.
עולם הדימויים השוצף, הסיפור בתוך הסיפור בתוך הסיפור רצים קדימה וקרביץ לא מניח לנו לנשום ולעכל. הסיפור הבלתי גמור של הפרוקטולוג מתברר כסיפור שלא אומר מהו, כוחות החוק מתערבים וכמובן לא אומר מדוע, ובעיות הזוגיות של יודקביץ' מקבלות תפנית חיובית. איך זה מתקשר תוכלו לקורא בספר החביב הזה, חביב במובן הכי חיובי.