סאפנה סינהה היא מה שנקרא "אישה חזקה". היא נחושה, היא ישרה, היא אמיצה, היא רואה את הנולד, היא תושייתית, היא החלטתית, והיא בנוסף לכל גם חכמה!
אך כמו כל אדם נורמאלי, היא לא עומדת בפני הצעה מפתה ביותר והיא: אם תעבור 7 מבחני חיים, היא תירש תאגיד ענק השווה מיליונים!
נכון, בהתחלה היא מסרבת להצעה, אך ויקאס לא נותר אדיש ועושה לה צרות: מגרש אותה מהבית, גונב לה את התיק וגם עושה לה חיים קשים בעבודה...
ואז היא מקבלת את ההצעה.
7 מבחני החיים הם לא מבחנים על דף כפי שאנו רגילים לראות. אלו מבחנים שבוחנים את האופי והתכונות שלנו ואיך אנחנו מסתדרים בחיים.

הספר נורא נחמד. אמנם לא יצירת מופת ויש בו כמה פגמים, אבל בגדול הוא לא רע.

<B>~יום חמישי בערב, 9 בינואר 2014, אני בן 100~</B>
הכל התחיל בספרייה. התהלכתי בין מדפי הספרים, מחפש לכאורה משהו שיתפוס אותי, משהו שיעשה לי חשק לקרוא. אני כמעט ומאבד את תקוותי לפני שאני מוצא את הספר "אשתו של הנוסע בזמן" מאת אודרי ניפנגר.
תאמינו לי, יש לי הסטורייה ארוכה עם הספר הזה.

<B>~הבזק קצר לאיזה שהוא יום לפני שנתיים, אני בן 98~</B>
אני גולש באתר סימניה. אני מחפש לכאורה משהו מעניין. אני קולט את הספר "אשתו של הנוסע בזמן". התקציר מאוד מעניין. אני מאוד אהבתי מסעות בזמן (וגם עכשיו אני אוהב).
אני רץ לספרייה ומבקש מהספרנית שתיתן לי את הספר. לוקח לה קצת זמן להתרגל לעובדה שאני עירום ואין עליי בגדים (אופס... המחשבות שלי היו במקום אחר...)
לאחר ההלם, היא מציעה לי בגדים ברוב נדיבותה ואני מסכים. ואז... סוף כל סוף היא מביאה לי את הספר שבו נורא חשקתי. אני נוגע בו, קורא שוב את התקציר וגם את המילה הראשונה.
מקסים. פשוט מקסים.
ואז ללא כל אזהרה, אני מוצא את עצמי בהווה. מול המחשב.
שום לא יכול להיות יותר גרוע מזה.
כמעט שום דבר.
שכחתי מהספר באותו רגע.
ונזכרתי בו רק אחרי שנתיים, בסיפרייה.

<B>~חזרה ליום חמישי בערב, 9 בינואר 2014~</B>
אז סוף סוף זה קורה. יש לי הזכות לקרוא אותו.
סוף כל סוף ההווה והספר הזה נפגשים!
אני מחייך. יש לי הרגשה כאילו רק אני מכיר את הספר והספר עצמו לא מכיר אותי. כאילו הוא יושב על מדף הספרים ולא אכפת לו ממני כי גם ככה כל חודש או משהו לוקחים אותו ומחזירים אותו.

קבלו במחיאות כפיים סוערות את... הביקורת של זה שאין לנקוב בשמו על הספר "קרקס החלומות" ווהו!

***
כילד, מאוד אהבתי והערכתי את הקרקס. אהבתי את המוני האנשים היושבים בצפיפות במושביהם (ובכללם אני) וצופים במופע המרהיב. אהבתי את הטריקים הפשוטים עם הקלפים והאשליות וגם אהבתי את הקטעים היותר מורכבים (אילופי חיות ואשליות קשות ומסובכות יותר לביצוע).
לכן, אין פלא אפוא שכששמעתי על הספר הזה לראשונה, נדלקתי מיד!
ועכשיו היתה לי הזכות לקרוא אותו.
נו, נו, נו, הייתי צריך לחשוב פעמיים.
לא נורא, הרי כולנו טועים בסופו של דבר, לא?

הדעה שלי לגבי הספר מחולקת לשלושה חלקים. הנה הם:

ראשית, הפתיחה: היא מעולה! היא מבטיחה! היא מספרת על קרקס נודד. קרקס שמעולם לא נברא. לפחות לא עד עכשיו. קרקס מלא בריחות, בצבעים וגוונים רבים. קרקס של אשליות!
בתוך כל ההתרגשות הזאת, שני קוסמים מבוגרים מכשירים שני קוסמים צעירים (סיליה ומרקו) מילדות כדי שכשיגדלו הם יתחרו ביניהם בדו קרב מסתורי ומלא בסימני שאלה.
בחלק זה, מורגנסטרן מעניקה לנו תיאורים שופעים, חיים וקלאסיים על הקרקס. אני מאוד אהבתי.
החלק הזה יפהפה, פשוט, מקסים ותמים כמו שאני אוהב. (למרות שהוא נמשך רק כ-50 עמודים.)

שנית, החלק שבו מתרחשת תפנית בלתי צפויה בעלילה: זה הרגע שבו אחד מהקוסמים המבוגרים נפטר. זה הרגע שבו העלילה נהיית לא ברורה, גם לא מעניינת במיוחד, והתיאורים השופעים על הקרקס, כבר לא מעניינם במיוחד.
זה גם החלק שהחלטתי בו לנטוש את הספר בצד ):