הערב התחיל דווקא טוב. אני יושב על ספסל בגן הציבורי, מוזיקה טובה מתנגנת באוזניות, שוקולדים מתמוססים בפה ורוח סתווית קרירה מעניקה מיזוג מהטבע. אבל איך כתוב בספר? "בסך הכול זה יום טוב. אבל ימים טובים לא נמשכים לנצח". הם מתפוצצים לנו בפנים בקול שאון גדול.
בשדרת הספסלים הסמוכה מתיישבים כמה צעירים אתיופים. זמן מה לאחר מכן מגיעים לגן כמה נערים אחרים. יש להם בקבוקי בירה ביד, קעקועים מעטרים את קיבורת ידם ומוזיקה בעוצמה של אולם חתונות בוקעת מהרמקולים הרוטטים שלהם.
פנים זעופות צצות מאחד החלונות ואדם מבוגר צועק "שיהיה כאן שקט, פושטקים." אחד הנערים מסמן לו אצבע משולשת, פולט קללה ומגביר את עוצמת המוזיקה. זה כבר לא אולם חתונות, זו הופעה חיה בקיסריה. לא חולף זמן רב ויללות הסירנה המשטרתית מנסרות את חלל האוויר. הנערים ממהרים להסתיר את בקבוקי הבירה ולהנמיך את המוזיקה. על הניידת שמגיעה למקום מתנוסס השלט "שיטור קהילתי", אבל זה לא מונע מהגוץ השמנמן והמקריח שמגיח ממנה להתנהג כמו איזה רמבו. הוא ניגש בצעדים נמרצים ל... רוצים לנחש למי בדיוק? רמבו פונה אליהם בצורה בוטה ודורש מהם לעזוב את המקום. כמובן שהנערים האתיופים אומרים שלא הם אחראים למהומה, וכמובן שכל הסבריהם נופלים על אוזניים ערלות.
אני מתערב לטובתם ומסביר לשוטר מה בדיוק אירע, אך הוא קוטע אותי בחדות. גבתו הימנית מורמת כשזו השמאלית נותרת במקומה הטבעי, והדבר משווה לפניו הזעופות ארשת מגוחכת. רמבו נועץ בי עיניים טמומות מבט. "רק רגע," הוא שואל. "מי אתה בדיוק בשבילם, העורך דין שלהם?" אני לא נשאר חייב ושולף מהמותן. "אני אחיהם הגדול. מה, לא שמים לב לדמיון?" לוקח לרמבו כמה שניות עד שנופל לו האסימון, ואז חיוך עקום משתרבב לו בזווית פיו, והוא מבשר רעות. "אהה... אתה מתחכם אתי. הבנתי."
בשעה שהצעירים האתיופים מפנים את המקום אני שואל את רמבו אם אני יכול להמליץ לו על ספר טוב, "השנאה שנתתם". הוא פולט נחירת בוז. "אני לא קורא ספרים," הוא אומר. "יש לי דברים יותר חשובים לעשות." נו, ככה זה כשאתה עסוק במיגור כוחות האופל (והשְׁחוֹר, כמובן) הש איך לך זמן לשטויות.
אם לא ספרות, אז אולי אקטואליה? אני שואל את רמבו אם הוא שמע על יוסף סלמסה. החיוך העקום הופך לארשת פנים זועמת במיוחד. כן, הוא שמע. רמבו מקרב את פניו אל פניי באופן שבו זר, לו נקלע למקום, עלול היה לחשוב שהשוטר עומד להדביק לי נשיקה צרפתית. הוא מסביר לי שהעונש הקבוע בחוק על העלבת עובד ציבור הוא שלושה חודשי מאסר ושהחוק מאפשר לו לעכב אותי לחקירה בתחנת המשטרה. למי שלא שמע על פרשת סלמסה, ממש בקיצור נמרץ: יוסף סלמסה, צעיר אתיופי שומר חוק, ישב לתומו על ספסל בגן הציבורי הסמוך לביתו כששוטרים שהגיעו למקום בעקבות תלונה על ניסיון פריצה של אדם חמוש בסכין חשדו בו (מעניין באמת למה), תקפו אותו באקדח אלקטרוני מסוג "טייזר", אזקו אותו בידיו וברגליו ולקחו אותו לתחנת משטרת זיכרון יעקב. כאשר אביו הגיע למקום הוא מצא את סלמסה מוטל ללא ניע על הכביש מחוץ לתחנה, כשהוא אזוק בידיו וברגליו. ארבעה חודשים לאחר האירוע הטראומתי שהותיר צלקות בנפשו של "הפושע המסוכן", יצא יוסף סלמסה להפסקת צהריים מעבודתו ולא שב. גופתו נמצאה בתחתית מצוק המחצבה בבנימינה. בבחינה מחודשת של חומר הראיות בתיק, לפי בקשת המשפחה, מצאה המחלקה לחקירות שוטרים כי השוטרים שיקרו כשטענו שהזהירו את יוסף סלמסה בטרם השתמשו נגדו בטייזר. כמו כן נמתחה ביקורת על השארתו אזוק מחוץ לתחנת המשטרה ועל איומי המשטרה על בני משפחתו כדי שיבטלו את התלונה שהגישו למח"ש. איך הסתיימה הפרשה? מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, החליט שאין מקום לנקוט בצעדים מִנהליים או פיקודיים נגד השוטרים שהיו מעורבים בפרשה. אפילו נזיפה הם לא קיבלו.
