שאלו אותי באחת הסקירות האחרונות איך יש לי זמן לקרוא כל כך הרבה, והתשובה היא שהקריאה היא לא הבעיה. אני קוראת מהר ויש שבת שהיא ארוכה ומספיקה להרבה מאוד דברים. הבעיה הגדולה יותר היא עם הזמן שנדרש לכתיבת סקירות. אני לא יודעת למה, או שבעצם אני כן יודעת, אבל יותר קשה לרכז כוחות ולכתוב סקירה על ספר מסתם ככה לקרוא אותו. וככה נצברת בצד רשימת ספרים שאותם כבר קראתי אבל איכשהו עוד לא התפניתי לכתוב עבורם סקירות, והם מצטברים לי.

אז 4000 שבועות.
קניתי אותו בעזרת גיפט-קארד שקיבלתי מתנה ליום הולדתי ה-50, אז זה קצת אירוני אפילו. המספר הזה, 4000, הוא מספר השבועות המוקצב לחיים בהנחה שנגיע לתוחלת החיים הממוצעת (עבור מי שהגיע לגיל קריאה) והיא 80 שנה. היות ואני כבר בת 50, מה שאומר שניצלתי כבר חלק נכבד מתוך ה-4000 הללו, ונשאר לי אולי עוד 1500 כזה, שזה מעט נורא, מה גם שבגילי השבועות רצים ממש. לקחתי אותו לנופש בצפון, שזה אולי עוד יותר אירוני. או שלא. מדריך "איך לחיות את החיים במקום לנהל את הזמן" כמו שאומרת כותרת המשנה של הספר, ובכן זה קצת מתאים לנופש וקצת לא. בכל מקרה לקחו לי אותו - גם הבת וגם החתן, וקראו בו במקומי, וכך יצא שאת רובו קראתי אחרי החופשה.


מכירים את כל הטיפים לניצול יעיל של הזמן? תשמרו על אינבוקס אפס, תכינו רשיימת מטלות, תסדרו את השולחן בסוף היום, תשתתפו במועדון החמש בבוקר, דברים כאלה? אז אוליבר ברקמן אומר שהוא מכיר, ושאחרי שהוא בחן הרבה מהשיטות הוא מגלה דבר אחד: אף אחת מהן לא עוזרת, וחלקן מחמירות את הבעיה. עניתם על מייליים בזמן ושמרתם על תיבה ריקה? ברכותיי. אנשים שהגבתם להם מגיבים חזרה, ותשמעו מה? יצא לכם מוניטין של אנשים שעובדים מהר וביעילות ולכן כתוצאה תקבלו בעתיד הרבה ייותר מיילים.

אז מה עושים? מבחינת ברקמן, נכנעים. מודים בתבוסה שרשימת המטלות לעולם לא תתקצר, שהשולחן לא יהיה נקי אף פעם, שכל סעיף שמחקנו ברשימה מצמיח מיד חמישה נוספים במקומו.

איך עושים את זה? את זה הוא מפרט בספר בשני שלבים.

שומעים כאן רבות על אוצרות ספריית התחנה הסמוכה לבית שלי, והפעם אוצר של ממש. בספריה הזאת, שבה כל הספרים למסירה בחינם, מצאתי חוברת צביעה של הספר אליס בארץ הפלאות, עם האיורים המקוריים של ג'ון טניאל. כמובן שלקחתי מיד אלי הביתה, כיי ידבר כזה אסור שישאר בחוץ. כשסיפרתי על החוברת לחברות שלי אחת מהן אמרה שהיא מעריצה את מי שיש לה את הסבלנות לשבת ברוגע ולצבוע דפים סתם ככה באמצע היום. הזמן, או הרוגע יחד עם הזמן הוא האישו פה. בתחילת הספר אליס פוגשת בארנב ממהר ומדבר, הוא מתלונן שאין לו זמן ושהוא ממהר, ואליס ממהרת בעקבותיו ונכנסת היישר אל תוך מחילת הארנב, וכך הכל מתחיל.

השלב הראשון בספר של ברקמן מדבר על בחירה. בהתחלה הוא מציג מושג שהוא קורא לו "עסיקות". התחושה שאנחנו מוצפים, שאנחנו חייבים לעשות יותר ממה שאנחנו יכולים להספיק. מין רדיפות זמן שכזו, כמו הארנב העסוק בספר אליס. זה נכון עם עבודה ועם מטלות הבית הסיזיפיות, אבל בעולם המודרני קיימת אותה תחושה גם בניהול הפנאי שלנו, גם מי שמטייל בלי סוף עלול למצוא את עצמו מרגיש כל הזמן שיש עוד מקומות שהיה יכול לבקר בהם ותחושת חוסר הסיפוק שלו זהה בדיוק למי שהגיע לתחתית סל הכביסה רק כדי לגלות שלמחרת הוא מתמלא שוב, או למי שרוקנה את תיבת המיילים רק כדי לגלות אותה מלאה מחדש אחרי יומיים. אז מה הוא מציע? לא לנסות. להכיר בעובדה שהשולחן, כמו גם סל הכביסה ורשימת האתרים האקזוטיים לטייל ימשיכו להתמלא, והרוב לא יהיה מטופל בזמן או בכלל. ולשחרר את זה.

חלק מהסיפור הוא לוותר על הנוחות של היעילות. יש המון פיתוחים טכנולוגיים שמשווקים במטרה להקטין חיכוך כמה שיותר, ולכן להגדיל יעילות. משלוחים, למשל, במקום ללכת לקניות, משלוחי אוכל, במקום לטרוח ולהכין אותו. וכו'. זה, אומר ברקמן, טעות. כי החיכוך הלא נעים הזה, האילוץ לאינטראקציה עם אנשים אחרים, דווקא עוזר לנו בחיים. לחוסן אישי, חברתי וקהילתי. הנוחות מקלה על החיים, אבל חוסר הנוחות, כמו הצורך לדבר עם הקופאי, היא זאת שמעשירה אותם.

ככה זה מתחיל, וזה רק הפרק הראשון. תכירו בחייכם המוגבלים, בחוסר היעילות האנושי, בחוסר היעילות שלכם, בכך שבכל מקרה לא תעשו המון, מייעץ ברקמן ב"אנטי ספר הדרכה" שלו, ובכך הקיום שלכם יהיה טוב יותר ועמוק יותר.

האם זה עוזר? לי בטח. כל דבר שמצדיק את הדחיינות והעצלנות הטבעיים שלי עוזר לי ואני מחבקת אותו בשתי ידיים. כל מה שמחזק את הסלידה שלי מרשימות to do - הוא מבורך (אני מעדיפה, אם כבר צריך רשימה, להכין רשימת "I did" , היא הרבה יותר מספקת. מעבר לכך הספר קל, מהיר, מהנה, עתיר עובדות וסיפורים אנקדוטליים כמו כל הז'אנר שלו, והסביר לי למה דווקא ממש כדאי לצבוע את הספר של אליס, עמוד אחרי עמוד.

כיפה אדומה, שלגייה ושבעת הגמדים, בת הים הקטנה, הדייג ודג הזהב, סינדרלה, ליכלוכית, רפונזל, נסיך צפרדע, הברווזון המכוער, עמי ותמי, החלילן מהמלין, פינוקיו, החתול במגפיים... קראתי כבר את כולם. את כולם, עד האחרון שבהם!
גם את האגדות והסיפורים הפחות מוכרים של האחים גרים, אנדרסן ושות' קראתי, ואפילו סיפורי עם רוסיים - ככה זה, כשחלק נכבד מהילדות שלך בילית בחברת ספרים מהסוג הזה, בין אם זה לקרוא אותם, ובין אם זה לשמוע אותם מפי אמי שסיפרה לי אותם לפני השינה.
עכשיו אני כבר פחות קורא ספרי אגדות - גם כי התבגרתי והמיבחר של הספרים שאני יכול לקרוא גדל, אבל גם בגלל שקראתי כבר את כולם.

אבל מסתבר שלא קראתי את כולם, כמו שחשבתי.
את הספר הזה אמי הביאה לי, לגמרי במקרה. היא הייתה בחנות ספרים, היה לה תו קנייה של ספר בחינם, והיא לקחה.
בהתחלה, החמצתי פנים וחשבתי: "אוף, איזה באסה. יש לה תו קנייה של ספר חינם והיא מנצלת אותו בשביל ספר ילדים קצר של 100 עמודים עם תמונות שאפשר לסיים תוך שעה, במקום לנצל את זה לספר ארוך יותר - כי בכל זאת, זה בחינם!"
אבל אחר כך, כשראיתי שזה ספר אגדות (ואני הרי מאוד אוהב אגדות) אמרתי לה תודה. וזה לא רק שזה סתם אגדות, אלא גם מי שכתבה אותם, היא שלומית כהן אסיף - כלומר, זה ספר אגדות ישראלי, תוצרת כחול-לבן! בהחלט מעניין.

כמה טוב שאני קורא את ספר האגדות הזה דווקא עכשיו, כשאביגדור ליברמן נכנס לממשלה ומונה לתפקיד שר הביטחון, שבוגי יעלון עזב בבושת פנים את הפוליטיקה ומפלגת העבודה מתפרקת לנו מול העיניים - כמה טוב עכשיו, בזמנים קשים מאוד של הפוליטיקה הישראלית, לקרוא את ספר האגדות הזה, ולמשך כמה זמן, גם אם מעט, לשקוע אל תוך עולם קסום של אגדות ולחזור חזרה לאחור לילדות שלי, ילדות שבה הייתי ילד תמים, ילדות ללא פוליטיקה. והאגדות אכן חדשות, צעירות, מעניינות, מקוריות, קסומות, מקסימות, מעלות חיוך, שכתובות בצורה שנאמנה לצורה שבה אגדות אחרות כתובות ובכך נוצרת התחושה שאתה קורא את האגדה שקראת כשהיית ילד, רק שהסיפור בה הוא קצת אחר.