אלגוריה על התנהלות האדם בחברה הנמצאת בתהליך התפרקות. על הנטייה הטבעית לשקוע בתוך העולם הקטן שלך, לדאוג לביתך ולחייך, ולנסות לשרוד מול קשיי החיים. זהו עולמו של ויקטור, סופר בינוני המנסה לפרסם את סיפוריו ובעיקר לשרוד. כך הוא מקבל על עצמו משימה מוזרה של כתיבת הספדים על אנשים חיים, מבלי לשאול שאלות מיותרות. גם כשהכל מצביע על התפתחויות מוזרות, שנקל היה לקשור להספדים שלו, ויקטור ממשיך שלא לשאול שאלות מיותרות, מה שמסתבר כדבר הנכון עבורו באותו הזמן או כפי שבהמשך אומר לו "הבוס", נותן העבודה העיקרי שלו:"עדיף שלא תשאל שאלות. תמצא הסבר שיהיה לך נוח אתו...". האירוניה הדקה המלווה את הספר לכל ארכו באשר לנטייה הטבעית שלא לדעת מה שלא נוח לנו, מגיעה לשיא בסיומו של הספר. אז מתברר לא רק לקוראים אלא גם לגיבור הספר, ויקטור, מה שחש וחשד כל העת, שלמעשה הוא היה כל העת שותף שלא מדעת לדברים שקרו. המיוחד בספר הזה, בנוסף לביקורת על החברה האוקראינית, על השחיתות הפושה בכל, על התפרקות הערכים, על בדידות האדם בחברה הזאת, הוא הסגנון שבו מוצגים הדברים. הכל במין understatement כמעט בריטי וריחוק מהמאורעות הבאמת דרמטיים. חלק גדול מהספר מוקדש לתאור חייו היומיומיים של ויקטור, בעולמו הקטן והמצומצם, מין יומן ארועים כמעט משעמם. זה בניגוד דרמטי למה שכנראה מתרחש לאמיתו בעולם החיצוני ולמאורעות הסוערים הפוקדים את אוקראינה. הניגודיות הזו מדגישה את ההדחקה של ויקטור. את הרמזים שויקטור "מסרב" לקלוט, אנחנו הקוראים קולטים היטב ומכאן אחד ממקורות המתח בסיפור והציפייה שלנו שמשהו מאד דרסטי יקרה בהמשך. הספר מתאפיין בהומור דק, שבא לביטוי גם בתאור הפינגווין ואופיו האניגמטי. נראה שהפינגווין רואה ומבין הרבה יותר מה שקורה מהאנשים סביבו ובכך הוא מהווה מעין ניגוד של ויקטור. הספר כתוב היטב, מהנה ומעורר מחשבה, מומלץ ביותר.

הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים. אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים. אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!! בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!

הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים. אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים. אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!! בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!

הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים. אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים. אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!! בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!

הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים. אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים. אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!! בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!

הספר כובש מהדקה הראשונה. אלי שרעבי חולק אתנו את חוויותיו בשבי החמאס בכנות וברגישות יוצאות דופן. הוא מצליח לתת לנו תחושה כאילו אנחנו היינו שם ביחד אתו. הוא לא מייפה את המציאות. היא היתה (ולצערנו עודנה) קשה ביותר. הייאוש, הרעב, הזוהמה שבה ארבעת החטופים חיים בה, ההתעללות, האכזריות של חלק מהשובים, חוסר האונים וההשפלה שהם חווים בכל רגע ורגע מתוארים בפרטי פרטים. יחד עם זאת, יש תאור של מרקם חיים משותף שמתפתח שבו גם השובים אינם מקשה אחת, שבו יש פה ושם גילויים אנושיים. שבה החטוף עצמו, במקרה זה אלי, קשוב כל הזמן למה שקורה אצל שוביו, יודע שבכל רגע הם לא יהססו לירות בו אם יידרשו לעשות זאת, ויחד עם זה מצליח לראות אותם כבני אדם. גם תאור היחסים בין החטופים עצמם, החיים הכל כך צמודים וחשופים אחד עם השני, התמיכה שהם נותנים אחד לשני, ובמיוחד המנהיגות של אלי שהוא גם המבוגר והבוגר ביניהם, ויחד עם זאת הקשיים המתעוררים בעקבות התנאים הקשים, הרעב והצורך להתחשב ולהתחלק בתנאים כל כך קשים. אלי לא מייפה את המציאות. היא קשה מנשוא. היא גם מכוערת לעתים. אבל הוא נחוש לשרוד ולהישאר "בן אדם", והוא אכן מצליח בכך ומוכיח כי אין כמו רוח האדם להתגבר על קשיים בלתי נתפשים. אלי בעיניי הוא גיבור דווקא משום שאינו מנסה להיות גיבור ואינו מתיימר להיות גיבור. בתנאים הבלתי אנושיים שנפלו עליו, הוא מנסה להישאר בן אדם, ובכך מעורר השראה!! בקריאת הספר קשה כמובן שלא לחשוב כל העת על החטופים שעדיין שם, על אלון אהל שאלי מתייחס אליו כמעט כמו אל בנו, ושנותר לבדו, ולחשוב מה קורה להם ואם יש סיכוי להצילם לפני שיהיה מאוחר מדי!! נורא!!