סיימתי לקרוא את "מלחמה ושלום", ובזאת הסתיימו חובותיי בתור אדם רוסי. הוריי יכולים לקרוא לי "בן" מבלי להסמיק, ושמעתי שאפילו באוקראינה הסכימו להפסקת אש בעקבות המאורע המופלא הזה, בו ילד הופך לגבר, זחל הופך לפ... נו טוב, אני מניח שהבנתם.

אז בחזרה לעניין - מלחמה ושלום. הספר אכן גדול (תרתי משמע), בדיוק כפי שכל אותן רשימות אינטרנטיות מעידות. אבל, האם הוא הספר הטוב ביותר בכל הזמנים? לצערי לא. לא הייתי א

קודם כל וידוי קטן: פעמים רבות אני מחליט האם לקרוא ספר או לא, על סמך שם הספר בלבד. כן, אני מודה שזה לא חכם במיוחד אבל מזמן כבר איני מנסה לשחק את המושלם. שם הספר וכריכתו, הם אלו שעושים את הרושם הראשון וכידוע לכם לא רק לנו אין הזדמנות שניה לעשות את הרושם הראשון, אלא גם לספרים. כך בכל אופן זה עובד אצלי, ואם יש ספר העוסק במוסיקה ומשלב שתיים מאהבותיי הגדולות, כמובן שארצה לקרוא, קל וחומר כשמדובר בצווייג.

" יקום אלוהים,יפוצו אויביו,
וינוסו משנאיו מפניו,
כהדוף עשן תנדוף
כהמס דונג מפני אש
יאבדו רשעים
מפני אלוהים"

מזכיר משהו?..
אם חשבתם על פרק בספר תהילים, ס"ח ליתר דיוק, צדקתם. הספר הזה הוא עתיר בציטוטים ומזמורי מלחמה דתיים בעיקר מה"ברית הישנה" – דהיינו התנ"ך שלנו - כיאה לספר שמלחמות דת מהוות חלק נכבד ממנו.

עם זאת הוא ממחיש עד כמה הדת יכולה להיות אמצעי שמגויס באופן אבסורדי למטרות השגת של

לקרוא ספר כזה דרש ממני סוג של מחויבות כדי שלא אוותר בהתחלה. היה לי קשה לזכור ולהפנים את כמות הדמויות ושמותיהן, ולכן הכנתי רשימה שבה הוספתי (כמעט) כל דמות שהופיעה עם כמה מילים עליה שיזכירו לי על מי מדובר.

התרגום, מורגש שהוא בן 70 (<mark>לאה גולדברג</mark> 1952), אבל לאחר זמן מה נכנסים לקצב של התרגום, נסחפים ביופיו, ושוכחים את זה. מדי פעם מופיעה מילה שלא הכרתי (כמו כפתן או דופנית) שמזכירה שמדובר בתרגום ישן,

הספר מופיע בכל רשימת ספרים המתארת את הספרים הטובים ביותר שנכתבו אי פעם בעולם כולו, לפעמים הוא במקום הראשון או השני ולפעמים בשמיני או התשיעי, הוא תמיד נוכח. הספר מתואר לעיתים כ"רומן המפורסם ביותר" או "הגדול ביותר", זו הסיבה שלא נטשתי אחרי 50-60 עמודים מה שאני עושה בדרך כלל עם ספרים שלא הצליחו לעניין אותי, המעמד מחייב. אחרי 200ע"מ כבר מכירים את רוב הנפשות הפועלות ומדובר בדי הרבה.
הספר נכתב ב-1869,

מי מכיר את יעל

היום מצאתי ספר ברחוב, אותו חיפשתי זמן רב, באמצעותו השתוקקתי לחוות מחדש זיכרון ילדות בלתי נשכח. הספר אין פרפרים פה, מציף אותי בזיכרון וגעגוע ליעל. אני מביט בפניה הקורנות, מאזין לקולה הנעים והרציני בשעה שהיא מקריאה לי שרים מתוך הספר, ולפתע יורדת עלי עצבות, כי למרות שאני ילד, אני מבין שיעל מספרת לי את סיפור חייה נטול הפרפרים כהמחשה לילדות בצל המוות.

קבלתי תזכורת אקראית ולא צפוי

סקירה שנכתבה ע"י אבא שלי:

הספר הופיע ברוסית ב 1936; בעברית ב 1942 בהוצאת "ספרית פועלים".

הקדמה:
את הספר קראתי לראשונה בנעורי. אפשר שקראתי את הספר בבחרותי פעם שניה, כשנתקפתי בתאווה עזה לחזור ולקרוא ספרים סובייטים שתורגמו לעברית פעם נוספת. לאחרונה חזרה עלי תאווה זו, כקדחת חוזרת. חפשתי את הספר ולא מצאתיו. הוא אזל מהשוק למרות שהוא בהחלט ראוי לקריאה גם היום (סטלין אינו מוזכר בו, פעילי הסיעה הבו

דברי מופנים כאן רק למי שהיה ילד/ה בעשור שנות ה-60 של המאה שעברה.{ולא להיעלב .תבינו בהמשך} הספר הזה הוא זיכרון ילדות מזוכך ומטורף מהתרגשות מאותם שנים, ומי שאינו בתחום ההגדרה הזאת לא יבין על המהומה,אבל אני סולחת.
למה עכשיו ? כי בימים אלו מוקרן סרט דוקומנטרי בשם - "איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? שנעשה ע"י הבמאית דבורית שרגל.
אשר בשבילה היה זיכרון ילדות שהפך לאובססיה להתחקות אחר חלק מהילדים שהו

ת'שמעו סיפור.
לפני 8-7 שנים, לכבוד הקריאה של "מלחמה ושלום" של טולסטוי, שאלתי אותו בספרייה העירונית (אז עדיין היו ספרים בספרייה העירונית של חדרה. כמה שנים אחר כך הם החלו להיעלם אחד אחרי השני, אבל זה כנראה כבר סיפור לאת"א הופמן או לקונן דויל...). כמובן שלאחר שעבר זמן כזה וכזה, הייתי צריכה להאריך את ההשאלה. התקשרתי לספרייה, ולטלפון ענתה הספרנית היחידה שאינה ממוצא רוסי (לא, אין כאן גזענות, יש עובדות)