משתף ביקורת שכתב אבי:

גיי הנדריקס, טינקר לינדזי: החוק הראשון של טן
הופיע באנגלית ב 2012 ובעברית ב 2017.
גיי הנדריקס. (נ' 1945), פרופסור לפסיכולוגיה. פרסם יחד עם אשתו 35 ספרים בנושאי פסיכולוגיה. הספר נשוא הרשימה הנו בדיוני, והפותח סדרה בת 5 ספרים, נכתב בשתוף עם טינקר לינדזי.
טינקר לינדזי. אישה. תסריטאית, שכתבה תסריטים לסרטים רבים.
לינדה פניאס אוחנה – מתרגמת פורייה – לא מצאתי פרטים ביוגרפיים עליה.

יש יתרון בשיכחון. ניתן לחזור ולקרוא ספרים שאינם קלסיקה, שחוזרים וקוראים אותם, או שלא. למשל אני לא אחזור ואקרא את "מלחמה ושלום". בגילי אין לי סבלנות לקרוא ספרים שאורכם כאורך הגלות.
מאידך, ספרים קלים, כ"בלשים", אין טעם לחזור ולקרוא בהם. המתח גז, ולאמיתו של דבר הסוף תמיד ידוע: הטוב ינצח והרע יבוא על עונשו. לפני סוף הספור, הטוב יתעמת עם הרע, ייפול לפחת, ויצליח לחלץ עצמו. הרע, שלרגע נדמה היה לו שכל הקלפים בידיו, כנראה לא קרא מספיק ספרי פעולה. לו היה עושה זאת היה מבין שאין לו סיכוי לנצח. באותה הזדמנות, המחבר יגלה לקורא את כל שאר הפרטים שהסתיר.

את הספר נשוא הרשימה, רכשתי בשנים האחרונות ב"מבצע" HOPE NOT - אל תצפה שתדע מה הוא המחיר הראוי לספר, בהתאם למקובל בימי הביניים. אני יודע זאת, בשל המחיר המודפס – 98 שקלים. אולם לי יש כלל: איני רוכש ספר שמחירו גבוה מ 50 ש"ח. המו"ל מדפיס על כריכת הספר "מחיר מומלץ" כשהוא יודע שהספר יימכר "במבצע" במחיר נמוך יותר. הספרים במבצע בדרך כלל הנם מתורגמים, שחזרו והדפיסו אותם, וההוצאה השולית נמוכה. בוז.
שלפתי את הספר מערימות הספרים בביתי, והתרשמתי שלא קראתיו. החלטתי להאריך את חיי המדף שלו – חיי הערימה שלו – ולקרוא בו. אני לא מוכר ספרים משומשים, ומעדיף לחלקם לחברים, בתנאי שבמידה ולא ירצו לשמור אותם, לא ימכרו אותם, אלא יעבירו אותם לחברים אחרים.
מתברר שאכן לא קראתי את הספר. ולא הצטערתי על ששלפתי אותו.

איני יודע כיצד התחלקה העבודה בין המחברים. אני מניח שהנדריקס תרם את הידע הפסיכולוגי שלו בעצוב הדמויות, ולינדזי, תרמה בכתיבה ובידע באשר למבנה עלילה בלשית. כמובן שאפשר ואני טועה.
סוגת "הבלשים" מוצפת בספרים, מבנה העלילה דומה, ועל המחבר לחדש בעצוב הדמות הראשית. ההחלטה היחידה, שעל הסופר להחליט, היא האם הטוב יזכה בנערה? במידה ויזכה בה, מה יהייה בספר ההמשך? באם לא, חראם.
בספרי בילוש נהוג להעביר את העלילה למשל, לארה"ב בשנות הארבעים והחמישים, לארצות רחוקות או למעמקי ההיסטוריה. לפעמים הבלש הנו השמן, לפעמים הרזה. לעתים רחוקות הוא אשה. בוז לפמיניזם.
כאן הדמות המרכזית הינה פרח נזירים לשעבר, טיבטי. הדמות תואמת את הרדיפה בחוגים מסויימים בארה"ב אחר מסתורי הודו. מסתבר שהכי טוב, זה שלוב הרוחניות עם קוקה קולה, והמבורגר עתיר שומן.
צמד הכותבים, הולידו דמות חדשה. הספר מלווה בפילוסופית חיים בגרוש, בהומור, ומתובל ברומנטיקה.
לעברית תורגם הספר הראשון בסדרה בלבד. האם הדבר מרמז, שלא הייתה לו הצלחה מסחרית בארץ הקודש? אני, דווקא אהבתי ספר זה, בשל ההומור. ספר בו אחת הדמויות המרכזיות, הנה חתול סיאמי, שמן, ששמו טנק לא יכול להיות רע.

מומלץ לחובבי הסוגה.

זהו ספר הרפתקאות חינוכי ומהנה לילדים ובני נוער שוחרי קריאה, יכול להתאים גם למבוגרים.

מסגרת העלילה מתרחשת בארה"ב של ימינו. הגיבור הוא נער בשם פרסי ג'קסון, אשר מגלה שהוא "חצוי", כלומר בן לאל יווני ובת תמותה (או להיפך). העולם שיצר המחבר מנוהל ע"י האלים מהאולימפוס של המיתולוגיה היוונית. העלילה מעניינת, ומעשירה את הקורא הצעיר בעולם המרתק, אותו הכרתי בעיקר דרך ספרה של אדית המילטון.

כדי להתאים את העלילה למציאות של ימינו המחבר מסביר: איזה תלמיד\ה עלול להיות "חצוי" - בן אלים מצד אחד ההורים? מי שאובחן כסובל מקשיי למידה (הפרעת קשב) ובנוסף מכיר רק את אחד מהוריו, יכול להרגיש את עצמו כמועמד בעל סיכויים גדולים. בייחוד אם הוא גר בארה"ב.
וכאן מגיע היבט חינוכי: זהו המחבר מציע לקורא להימנע מנטילת תרופות (כגון ריטלין) לטיפול בדיסלקציה. הסיבה ש"האותיות מתרוצצות לך על הדף כשאתה קורא...היא שהמוח שלך מתוכנת ליוונית עתיקה". התלמיד לא מצליח לשבת בשקט בכיתה כיוון שיש לו רפלקסים מובנים לקרב. החושים של "חצוי" מחודדים יותר משל בן תמותה רגיל. המורים של התלמיד שאובחן כלוקה בדיסלקציה הם ברובם מפלצות מיתולוגיות, אשר רוצים לתת לו תרופות כדי שלא ייראה מי הם באמת (עמ' 96). זוהי עצה טובה גם להורה. שיהרהר בשנית ובשלישית לפני שייתן את הסכמתו לטיפול תרופתי בהפרעת קשב וריכוז.
יתרון נוסף הוא הניסיון לגשר במורכבות הקשר בין הילד או הנער לאחד מהוריו.

החיסרון בספר, לדעתי, הוא בגישה האירופוצנטרית, המתעלמת לחלוטין מתרבות המזרח. האולימפוס משנה את מיקומו לפי התקופות, וכעת נמצא מעל העיר ניו-יורק, כי שם מרכז העולם כעת. כול הטוב מתרחש במערב. ג'ורג' וושינגטון, למשל, היה בן מזיווג בין אתנה ובן תמותה. טוב, יתנחמו נא תושבי המזרח, כי השאול ממוקם דרך קבע בלוס אנג'לס.

לסיכום, ספר מומלץ אשר מנגיש לקורא הצעיר את סיפורי המיתולוגיה ואשר עשוי לחזק אצלו את הביטחון העצמי.

כתוב בשפה בהירה וקולחת. יש הרבה אנקדוטות היסטוריות מתקופת העלייה הראשונה. חסרון - אין רשימת מקורות.
אני אוהב ספרים על נושא מסוים - ספרי "סגור לי ת'פינה". במקרה, לפני שבועות ספורים יצא לי להאזין לתוכנית הרדיו של יצחק נוי בשבת בבוקר שהוקדשה לזכרון-יעקב בראשיתה, אשר במהלכה הוזכר הספר "פעמון סדוק". במקרה, זה היה בסמוך ליום הולדת שלי, ובמקרה חמותי הזמינה עבורי עותק של הספר. כעבור כשבוע קיבלתי מתנה שמנמנה בכריכה רכה, בת 250 עמודים.
הספר נכתב ע"י איתי בחור, שגם הוציא אותו לאור לראשונה בשנת 2005. בשנת 2017 יצאה מהדורה שנייה ומתוקנת הכוללת מפתח אישים מפורט. קראתי אותו בשקיקה מתחילתו עד סופו. נכתב בשפה קולחת ומעוררת עניין.

מסופר בו על דור המייסדים של מקימי זכרון-יעקב, בין השנים 1918-1882. לטענת איתי בחור, 228 היהודים על סיפון האנייה "טטיס", שהפליגה באוגוסט 1882 מרומניה לא"י, לא היגרו בשל אידאל דתי או לאומי; הם היגרו בשם "רעיון החיים".
באו לבקש "חירות", אך הפכו לאריסים.

הקונוטציה הראשונה בקשר לזכרון-יעקב היא הברון רוטשילד, שנודע גם בתואר "הנדיב", אך לפי איתי בחור, לא תרם (רק) מנדיבות. לטענתו, הברון השקיע את כספו במושבות א"י משתי סיבות: האחת, לבדוק ולהכשיר את א"י כמקום מקלט עתידי ליהודים (הנרדפים בארצם); השנייה, כמיזם כלכלי.

זוהי טענה מעניינת, שאינה מתיישבת עם הנרטיב ההיסטורי המקובל על הנדיב הידוע (בישראל של ימינו יש רחובות ובתי ספר ששמם הוא "הנדיב").

מה עשה הברון כדי שהמיזם יצליח מבחינה כלכלית? לפי מחבר הספר הוא לא רק עשה את כול הטעויות הכלכליות האפשריות – השקעות שנועדו לכישלון, כגון הקמת מפעל זכוכית ונטיעת עצי משי – אלא אף עשק את האיכרים ולא פעם הלין את שכרם. מאידך, נאסר על האיכרים להתאגד ולערער על החלטות הברון, ובחוזה ביניהם הם התבקשו לחתום בתחתית דף ריק. רוטשילד התעלם מפניותיהם, ואף חיפה על פקידים נצלנים ומושחתים.

איתי בחור מתאר גם התנהגות מונופוליסטית של רוטשילד. כך, למשל, לטענתו, כאשר זאב טיומקין רוכש אדמות בשנת 1890, ראה בזה, הברון אלטרנטיבה למושבותיו. הוא לחץ אפוא על חובבי-ציון לחדול מרכישת קרקעות, הקמת יישובים ולנטרל את טיומקין. (עמ' 154)

באופן כללי, עד תחילת המאה העשרים רוטשילד התנגד להרצל (לו הוא בז) ולרעיון הציוני: "הקמת חזית נגד חדירת התנועה הציונית ורעיונותיה המדיניים לא"י נעשתה אינטרס משותף של הברון רוטשילד, חובבי ציון, ארגוני הסעד ויק"א." (עמ' 189)

הברון תלה את הסיבה לקריסה הכלכלית בניהול הפקידותי הגרוע, ו"בעצלות האיכרים". לפי המחבר האיכרים היו חסרים האמצעים הנכונים, ומסביר שבשלב מסוים, הם פשוט הפסיקו להשקיע את מרצם בפיתוח המושבות, כיוון שהצלחת המיזם הייתה מוטלת בספק, ומטרתו חתרה תחת שאיפות החופש שלהם (עמ' 181). כלומר, האיכרים פעלו, לפי בחור, בתום-לב. זה לא נשמע לי סביר. גם הם לבטח נקטו במניפולציות משלהם. חבל שאין לי ספר נוסף על התקופה להשוואה.

הבעיה הגדולה לקורא הסקרן עם ידע בסיסי בנושא היא היעדר רשימת מקורות בסוף הספר. לדעתי זהו חסרון גדול, שפוגם ביכולת לקבל באמון את המידע הכתוב (ראו מקרה "אחוזת דג'אני"). פניתי למחבר בשאלה זו, והוא השיב שלא הוסיף רשימת מקורות כדי לא לפגום ב"רושם הספרותי" של הספר. הוא הוסיף שזו גם הסיבה שבחר בשם "פעמון סדוק", ולא בשם אינפורמטיבי יותר.

אז המטרה הושגה. כתיבה בהירה, קולחת. אך בהעדר מראי מקום ורשימת מקורות, יהיה מעניין לקרוא אותו לצד עוד ספר בנושא.

גילוי נאות: קראתי רק עד עמוד 100.
ספר מומלץ בעיקר לקוראות חובבות ספרי בילוש.

הספר יצא לאור בשנת 1994, השני בסדרת רבי מכר שבמרכזה בלשית. לא קראתי את הספר הראשון בסדרה, ובכלל חבל שהסופרת לא "התכתבה" עמו יותר.

הסופרת היא מפינלנד - מקום התרחשות העלילה. ציפיתי להכיר קצת את פינלנד, מנהגיה ותרבותה. אולם, עד המקום בו "פיטרתי" את ספר לא מצאתי כול ייחוד מקומי, וניתן, לכאורה, למקם את העלילה בקלות בארץ אחרת.

עם מה נשאר הקורא/ת? פתרון החידה הבלשית: מי הרוצח/ת?
לזכותה של המחברת יש לזקוף את תרשים האילן המשפחתי המכיל את מירב הדמויות בספר. לא היה לי כוח ללמוד ולהכיר את השמות המתורגמים מהשפה הפינית. פה זה לא "מלחמה ושלום".

לסיכום: לחולי "בלשיטיס" אמתיים. אולי גם לקוראות עם תודעה מגדרית.

כשקיבלתי את הספר מאבי, גיליתי שאיני מכיר את המחבר, ידוע ככל שיהיה. התמזל מזלי, ומדובר בשתי יצירות בכריכה אחת. עכשיו גם אני יכול להתגאות שקראתי לא אחד, אלא שניים מספריו של ז'ורז' סימנון! החיסרון הוא ש"דחפו" הרבה מלל, בגופן קטן בספר כיס. למי שקורא גם בשכיבה זהו יתרון כיוון שמדובר בספר קומפקטי בגודלו.

נראה שלא במקרה נבחרו דווקא שתי היצירות האלו. קו דמיון מתוח בין הדמויות הראשיות: מוגרה ולקואן. שניהם גברים בעשור החמישי-שישי לחייהם. לכאורה, יש להם כול מה שגבר בגילם יכול לבקש (אליבא ח"כ מיקי זוהר: "כסף, כוח, כבוד"), עד שיום אחד הם לפתע מגלים שבעצם אין להם כלום. הכול מסביבם שקר או חנופה מזויפת.

מדוע בכלל לרדוף אחר ככ"כ?
לקואן סבל מעוני והחליט בצעירותו שיהיה לעשיר. למרות שלא ידע מה משמעות הדבר...
המרדף אחר כבוד נובע מהצורך בהכרה מהציבור בגדולת הסובייקט, רוצה לומר "פרסום". אך אולי לגברים מסוימים יש סיבה אחרת: "טעה מוגרה כשחשב שחברו רודף כבוד כדי להרגיע את חששותיו. הדבר הדרוש לו יותר מכול הוא להציג לראווה את גבריותו, אולי גם הוודאות שקסמו לא פג..." (עמ' 112)

אולי זה הפחד מחולשה?
כי מי שלפתע מאושר, אינו משוחרר בהכרח מהדאגה שהאושר ייעלם: "נחוץ היה לו לחזור ולומר בלבו שהוא מאושר, אף-על-פי שמעודו לא היה מודאג כל-כך." (עמ' 334)

אנקדוטה לסיום:
נראה כי לסימנון יש ביקורת על רופאים וגבהות ליבם: "חלומם של רופאים מסוימים, האין הוא מחלה ללא רופא?" (עמ'46) זה הזכיר לי את אריך קסטנר, שכתב כי לא כול מי שלמד רפואה הוא רופא. ואכן, לצערי, לא לכול רופא יש את היכולת לחוש אמפטיה לחולה.

לסיכום:
גם איש עשיר ורב השפעה זקוק לאהבה וידידות אמת.
התרגום של יהושע קנז שוטף ונפלא.
שני הסיפורים מומלצים. "שעת הפעמונים" טוב יותר, לטעמי, ומעמיק יותר.

משתף ביקורת שכתב אבי:

ראסל מרטין (נ 1952). סופר ומפיק סרטים. בעברית הופיע גם ספרו "שערו של בטהובן".
מתרגם: עמית יריב.

אני נולדתי חודשים ספורים לאחר סיום מלחמת האזרחים בספרד. אולם כשהייתי לילד בוגר, או נער צעיר, שרנו גם משירי הבריגדה(ות) הבינלאומית בספרד. היום מלחמת האזרחים נשכחה. רצים אחר דרכונים ספרדים. אפכא של שירו של יהודה הלוי:
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב - אני במזרח ודרכוני בלב מערב.
ואנו עוד שרנו למשל את השיר: "בחזית שכונת התקוה" שלא עסק בשכונת התקוה בתל אביב, אלא במלחמת האזרחים בספרד. המנגינה ספרדית עממית והמלים העבריות של אברהם אילון, שמאוחר יותר היה תת אלוף וראש מחלקת ההסטוריה בצה"ל.
אִם תִּרְצֶה לִרְאוֹת אוֹתִי,
תֵּדַע הֵיכָן תִּמְצָאֵנִי
בַּחֲזִית שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה
יֵשׁ מָלוֹן מַכְנִיס אוֹרְחִים.

הספר מוקדש לקורותיו של הציור המפורסם "גרניקה" של פבלו פיקסו. הוא פותח בתיאור הפצצתה של העיירה גרניקה בידי מטוסים וטייסים גרמנים בשירותו של פרנצ'סקו פרנקו, שמרד בממשלה הנבחרת של הרפובליקה הספרדית. בהפצצה זו מחקו את העיירה מעל פני האדמה, ומספר גבוה של אזרחים שמספרם המדויק לא ידוע. האירוע שקדם בשנתיים וחצי לתחילת מלחמת העולם השנייה, זעזע רבים בעולם, לא את כולם. במלחמת העולם הראשונה שהשאירה את רשומה העז עד שהשנייה החלה, נהרגו בעיקר חיילים בהתקפות חסרות שחר. האוכלוסייה האזרחית נפגעה מעט ביחס.
בהמשך, הספר מתאר את גלגולו של ציור הקיר של פיקסו, בעקבות האירוע הנפשע. הציור שהיה מעין הנצחה לחללים ולעיר, הפך גם לסמל פציפיסטי במאבק נגד המלחמות. המחבר מביא את התגובות השונות לציור, של שני הצדדים למאבק הן בספרד והן בעולם הרחב, כמו את יחסו האישי של פיקסו לציור. הוא מסתיים בחזרתו של הציור לספרד, עם נפילתו של המשטר הפשיסטי, לאחר שסבב עולם.
הספר מקדים במעט בתיאור הקמת הרפובליקה, ומביא הבזקים ממלחמת האזרחים ואת אשר קרה לחלק מהדמויות לאחר סיומה. הוא מוסיף הבזקים על השנויים שעברה ספרד, לאחר נפילת המשטר הפשיסטי. בכל אלה המחבר משלב מידע ביוגרפי מקוטע על פיקסו.

ספר חובה לכל אלה שלא יודעים את יוסף – פיקסו – ולא את ספורה של גרניקה.
ספר מרתק, שיעלה זיכרונות, בקרב אלה שגדלו כמוני על הסאגה של מלחמת האזרחים בספרד, של העולם שהיה מחולק בברור, בין טובים ורעים, שבו שמאל היה תואר כבוד.

ספר מומלץ מאוד, לא בשל ה"חזון", אלא כיוון שהוא משובץ בהרבה תובנות (אקסיומות לדעתי) מעוררות מחשבה, כמה מהן רלבנטיות לימינו. העלילה קצת פרועה ומתרחשת בברלין, אבל זה לא חדש אצל קסטנר. האווירה הקודרת אינה מוכרת לי מספרי הילדים (בכל זאת, נכתב שנתיים לפני עליית הנאצים כביקורת חברתית).
חלק בלתי נפרד מהנאת הקריאה קשור בתרגום לעברית של אילנה המרמן, שטרחה להוסיף הערות שוליים מועילות בתחתית הדף, ולא בסוף הספר.

בגב הספר נכתב: "רומן חכם ושנון מאין כמוהו, שבו חזה (קסטנר) את ההידרדרות של גרמניה ואירופה אל הדיקטטורה ומלחמת העולם השנייה."
בדיעבד זה חזון. חלקי. אין התייחסות ב"חזון" לשואת היהודים. בנוסף, קסטנר אולי הקדים את השאר, אך לא היה היחיד שצפה בעיות בעתיד (למשל, סבסטיאן הפנר, "סיפור של גרמני", 1933). נראה כי קסטנר קיבל את המחמאה, והחשיב "את ספרו כראיית הנולד על סף עלייתו של המשטר הנאצי." (עמ' 215) עם זאת, לא בטוח שגיבור ספרו, פביאן יקוב, היה שמח על-כך. “הוא תיעב את ההרגל לנער את העתיד כמו שמנערים כיסוי מיטה, ועוד יותר תיעב את הגאווה שאנשים מרגישים בדיעבד כשמתברר להם שהם ידעו משהו מראש."(עמ' 170)

הספר נכתב על רקע האבטלה הגואה בגרמניה, ותחושת ההשפלה שהתעצמה נוכח הפיצויים שהיה עליה לשלם בעקבות מלחמת העולם השנייה. רגש הלאומנות גואה, אך פביאן מסרב להצטרף ל"חגיגה". הוא שונא פטריוטים, מטומטמים, אשר יביאו חורבן על כול תושבי גרמניה, רק מפני שיש להם "כבוד עצמי של תרנגולי הודו נעלבים" שאוהבים ללכת מכות. (עמ' 193)

פביאן הוא "חמוץ", כפי שמראה הציטוט הבא, בו הוא משיב לידידו: "מרגש שאתה דואג לי ככה. אבל אני לא אומלל יותר מהתקופה הזאת שלנו. אתה רוצה לעשות אותי מאושר יותר ממנה? גם אם תיתן לי משרה של מנהל, מיליון דולר, או אישה הגונה שאוכל לאהוב, או את שלושת הדברים יחד, לא תצליח." (עמ' 51)
כיאה ל"חמוץ" גם פביאן מזהה "תהליכים": "העיר הענקית הזאת בנויה מאבן ומבחינה זו היא עדיין כמעט כמו שהייתה פעם, אבל מבחינת התושבים היא דומה מזמן לבית משוגעים. במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות, בצפון – העוני, במערב הפריצות, ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה."
"ומה יבוא אחרי השקיעה?"
..."הטמטום, אני חושש." (עמ' 84)

נראה שלפי קסטנר, הטמטום כבר כאן. "אתמול הציע מהנדס בעיתון...להנמיך את פני הים התיכון במאתיים מטרים. ואז יתגלו שטחי קרקע גדולים, כמו לפני עידן הקרח, ואפשר יהיה ליישב אותם ולהאכיל בהם מיליוני בני אדם. וחוץ מזה, באמצעות סכרים קצרים, אפשר יהיה לבנות מסילת רכבת שתחבר בקו ישיר את ברלין עם קייפטאון! (עמ' 133)

למי ששרד עד כאן, וכדי לסיים את רשימה זו בנימה אופטימית אוסיף את המתכון לאושר בחיים: "אני אוהב את החיים...לפעמים, מרוב שמחה הייתי יכול לנשוך את קרני השמש או את הרוח שנושבת בפארקים. ואתה יודע מה הסיבה? אני חושב לעתים קרובות על המוות, ומי עושה זאת בימינו? ...אני חושב עליו כל יום, כי כל יום הוא יכול לאותת לי. ומפני שאני חושב עליו, אני אוהב את החיים." (עמ' 104)

"מרבית האנשים מניחים את ילדותם בצד כאילו הייתה כובע משומש. רק מי שבגר ובכל זאת נשאר קצת ילד, הוא בן אדם."
(אריך קסטנר, בציטטה מגב הספר)

ציטוט מדויק, לדעתי, על טבע האדם. הדוגמה עם הכובע, אולי, לא ממש עדכנית. בימינו פחות מקובל הנוהג לחבוש כובעים (חוץ מכובעי מצחייה ומגבעת אצל חרדים). בזמנו גברים נהגו לחבוש כובע מגבעת בצאתם לרחוב, וכאשר חלפו על-פני מכר נהגו להרים את כובעם (זו גם אולי הסיבה, שאצל החרדים נהוג לחבוש כובע מגבעת על הכיפה).

התרגום משנת 1999 של מיכאל דק הוא טוב, ומנגיש את הספר לילדים שוחרי קריאה בימינו. התרגום הראשון לעברית של אלתר אילי כבר היה מיושן, למרות שבעבר כבר נערך מחדש ע"י אוריאל אופק. המתרגם ציין כי מטרתו היא לרענן קצת את השפה בספר. כדוגמה הוא כותב: "למשל, כאשר תורגם הספר לראשונה, עדיין לא נעשה שימוש בעברית במילה 'מצלמה'. במקום זאת אמרו 'מכונת צילום' או 'צלמניה'."

הסיפור הוא על נער בשם אמיל שנוסע ברכבת לבקר את סבתו בברלין. אולם משהו קורה בנסיעה, ואמיל עוצר בתחנה אחרת בברלין. אמיל מתחיל בפעולת בילוש, אשר במהלכה הוא מכיר הרבה חברים חדשים. מעבר לעניין בעלילה הבלשית הקלילה, הקורא גם יכול לשייט ברחובות ברלין, ולהכיר מציאות שונה לגמרי מימינו. "מציאות", ולא "פנטזיה".

בהקדמה כתב קסטנר כי הוא בכלל התכוון לכתוב סיפור דמיוני על "הים הדרומי", אולם הוא שינה את כוונתו זו בעקבות שיחה עם מלצר, עמו נהג לשוחח על עבודתו. המלצר יעץ לו לכתוב רק על דברים שהוא מכיר וראה מקרוב. הבעיה הייתה שלא עלה בראשו כול רעיון לסיפור; וכאן מגיעה עצה טובה למי שיש לו מחסום כתיבה.

קסטנר ניסה ולא הצליח לחשוב על רעיון לסיפור. לבסוף, התפרקד על הרצפה והעביר את הזמן במחשבות עמוקות, ו"כששוכבים כל כך הרבה זמן על רצפת החדר, מקבל העולם פנים אחרות לגמרי...ובעוד אני סופר כסאות ורגלי שולחנות...בא לי הרעיון לכתוב על אמיל!...מכל מקום, הרעיון הזה עלה בראשי באותו הרגע. שכבתי לי בשקט גמור, כי מחשבות וזיכרונות המתקרבים אלינו, מתנהגים כמו כלבים מוכים. אם עושים לעברם תנועה חדה מדי...הם מסתלקים! ואז אפשר לגדל שערות על כף היד עד שהם מעזים שוב להתקרב."

לסיכום, מאוד מומלץ לאנשים אוהבי קריאה, בכול הגילאים.

יש לי חיבה לקריאת "ספרי מתח ובילוש". בסדר הזה. אמנם, קראתי לא מעט ספרי מתח סקנדינבי, צרפתי, אנגלי ועוד, אך היה לי רק ברזומה רק ספר ישראלי אחד. מה לעשות, ככה יצא. לכן, שמחתי כשהוצע לי לקרוא את הספר "המחוז הדרומי", שחיבר יגאל צור.

בעיר נתיבות התרחש מקרה רצח של נערה בת 14, לא רחוק מקברו של הבבא-סאלי. הבלש, נימר בקרמן, הוא בדואי בן לאב מוסלמי ולאם יהודייה ממוצא רוסי. נימר הוא בעל מצח גבוה ואף נשרי. הוספתי את עובדה זו, כיוון שאחד הדברים החביבים עלי הם לצייר בדמיוני את מראה הדמויות. מוזר שתיאור מראהו של נימר מופיע רק במחצית הספר, ולא בתחילתו.

"במהלך החקירה הוא (נימר) חושף עולם אפל ומערכת שלמה של שקרים ושחיתות שפשתה בחצר רבנית ידועה ומהוללת". זהו נושא רלבנטי, ולכן מבטיח. הסופר קושר את העלילה למקום - לחברה הישראלית שלל גווניה, ובוחר לגעת בנושאים רגישים כגון יחסי ערבים-יהודים, ההסתרה בעולם החרדי הסגור, יחס לזרים ועוד. זו בחירה קצת נועזת, כיוון שהמחבר עלול להרחיק קוראים, שאינם מעוניינים ב"תמונת מראה". לדוגמה, המחבר נוגע בגזענות כלפי מבקשי מקלט מאפריקה. הוא מתאר ברגישות עם מעט אירוניה, את מחשבותיו של אחד מהם: "עד שהגעתי לכאן לפאתי ארץ התקווה אני מת. כל הדרך הנפש שלי היתה הומיה ועכשיו חושך." משפט אשר, אולי, מזכיר לקורא, שפעם, כולנו היינו פליטים.

הבחירה בעלילה הנוגעת במתחים בחברה בישראל אמנם ייצרה עניין, אך גם נפלה למלכודת "הסטראוטיפ". למשל, שתי הדמויות של רוסיות הן חתיכות, ולא שמרניות בנוגע ליחסי מין" (אגב, יש הרבה תיאורי סקס, שבעיני לא מוסיף, ואפשר היה לוותר עליהם); הקיבוצניק האשכנזי אוהב להאזין למוסיקה קלאסית. מאידך, יש בספר רק מספר מועט של ניסיונות לניפוץ מיתוסים וסטריאוטיפים. למשל, כך מגיב הבלש נימר בקרמן על המיתוס של הבדואי הנודד: "רומנטיקה של יושבי ערים. במציאות אין יותר נוודים. הם חיים במזבלה או שהופכים את המדבר שלהם למזבלה."

לדעתי השימוש בסטריאוטיפים היה יכול להימנע, לו היה מסופר יותר לעומק על עוד דמויות. שם הספר הוא "המחוז הדרומי". אולם, הקורא לומד בעיקר על הבלש נימר בקרמן. לא מסופר הרבה על שוטרים אחרים במחוז, או דמויות אחרות. מה מניע אותם? מה חשוב להם? מה תחושותיהן? לי כקורא יש סקרנות להכיר עוד דמויות.

בתיאור הספר נכתב בין השאר "מיהו הקדוש הנסתר שלקח על עצמו ניאוף ועריות?" זהו רעיון מעניין, שחבל שלא נידון יותר לעומק.

לסיכום, מבחינת החידה הבלשית זהו ספר טוב. מבחינת תחושת המתח יש מקום לשיפור. ניתן לשפר את יצירת המתח אולי באמצעות העמקת ההכרות של הקורא עם עוד דמויות בעלילה. אם הקורא לא מכיר את הדמויות אין לו הזדהות עמן, ופחות אכפת לו מהן. הייתי מגדיר זאת כ"ספר בילוש ומתח". בסדר הזה. אמנם, לטעמי הסדר צריך להשתנות, אך עדיין נהניתי מהקריאה.

מומלץ לחובבי ספרות בילוש, שמביאה עמה מטעמי המקום.