אהבה היא שד רע דביק משוגע ומאכזב.
זאת בלי ספק המסקנה שקפצה למוחי תוך כדי קריאת ספרו המקסים של 'מרקס (Marquez) קשישא'.
לסופר הדרום האמריקאי ברוך הכישרון המתאר עיירות שכוחות- אל ברחבי היבשת ישנה חיבה עמוקה לסיפורים ספק דמיוניים או דמוניים על משפחות של קריאולים (ספרדים שבאו לגור בארצות אמריקה הלטינית והתערבו בקשרי נישואין עם מקומיים/יות), על המעמדות השונים בחברה הדרום אמריקנית התלויה בצבע העור והמ

סתיו של פטריארך

הבו לנו דיקטטור. מין רודן כזה שינהיג את כולנו, ינהל וינווט את המדינה
לפי הגחמות והמניעים אישיים ואנוכים משלו.
אכזר מכל הוא המלך או הרודן שאנחנו ה"עם" ממליך לנו.
בתנ"ך בשמואל א' פרק ח' פסוקים י' -כב:
י וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֵת כָּל-דִּבְרֵי יְהוָה, אֶל-הָעָם, הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ. {ס}
יא וַיֹּאמֶר--זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם: אֶת-בְּנֵי

הגעתי לספר הזה משלוש סיבות עיקריות: ראשית, האכזבה מספרה של אולגה טוקרצ'וק "נדודים". חיפשתי חוויה מתקנת לנושא הנדודים, רחב ומעורפל ככל שיהיה. נושא זה נראה לי מעניין ולמרבה הצער רלוונטי, במיוחד במקום בו אנו חיים. שנית, רציתי להתרענן באסופה של סיפורים קצרים. שלישית, רציתי לקרוא משהו מפרי עטו של מרקס. עברו שנים רבות מאז שקראתי ספר שכתב סופר נפלא זה. התגעגעתי ליכולת המופלאה שלו, בעיני, לשלב מציאות ובי

מארקס מבהיר בפתיח לא קצר, מדוע כמות כזו של סיפורים, כרבע ממה שצבר, היכן מיקם אותם ועוד פרטים כדי למקם את הקורא. האם זה הופך אותם למיוחדים במינם?
מארקס יודע לכתוב היטב. אין שומן מיותר וככל כותב מיומן של ספרים מלאים, גם סיפוריו הקצרים כתובים היטב, אבל ככל כותב מיומן אחר, הוא שב ומוכיח כי מי שמיומן בכתיבת ספרים באורך מלא, אין הדבר מבטיח את איכות הסיפורים הקצרים. לרוב מדובר בכך שאין ממש פאנץ' ליין וה

הספר המופלא הזה אינו זקוק לחוות דעתי למען האמת.
הוא מוכר ומוכר את עצמו גם כך.
אבל מכיוון שלאחר קריאתו המהירה יש לציין ומרתקת
עוד יותר, נשארתי כל כך רוויה ברשמיי מהספר,הן
מהעלילה והן מהוירטואוזיות של גבריאל מרקס,
שלא כל כך התחשק לי להתחיל לקרוא ספר אחר.
רציתי להפנים ולהישאר עם הרושם, ההרגשה והחויות
מהספר.
בסיפור המקסים ולא אגזים אם אומר: "זאת פשוט יצירת
אומן" נוצקו להם ביחד עלילה מעני

"אם אקרא סיפור טוב – ארצה לכתוב. אם אקרא סיפור רע – אהיה בטוח שאני יכול לכתוב טוב ממנו." כך אמר פעם גבריאל גרסיה מארקס.

ספר זה של מארקס הוא קובץ של 12 סיפורים קצרים שפורסם לראשונה ב־1992. מדובר באוסף סיפורים שכתב מארקס במשך שנים רבות, אך רק לבסוף אסף וערך אותם יחד לקובץ אחד. חלקם התפרסמו במקור בעיתונים או מגזינים. המכנה המשותף של כל הסיפורים הוא שכולם מתרחשים מחוץ לדרום אמריקה, בעיקר באירופה ו

טוב, חזרתי קצת לקלאסיקות אחרי אי-אילו ספרים קלילים ולא מזיקים, בדיוק מה שהייתי צריך בתקופה של לחץ רציני בעבודה (אמא הפצירה בי לומר "אתגר", אבל לא יכולתי להתאפק). ואיזו חזרה זו הייתה, הללי, לאחד מספריו הבודדים של גרסיה מארקס שטרם קראתי אבל חיכה לי בסבלנות כל השנים הארוכות האלה, שאתפנה אליו, אשקיע בו כראוי ולא אצטער לשנייה. כי מי שאהב את "מאה שנות בדידות" ובטח את "כרוניקה של מוות ידוע מראש", כמוני,

האם אפשר להתגעגע לעיר שלא היית בה מעולם? ויתרה מזו, לעיר שאינה קיימת כלל, אלא בין דפיו של ספר? בכל פעם שאני קורא את "אהבה בימי כולרה" אני נתקף געגועים עזים לעיר הזו, עלומת השם, שאולי מבוססת (ואולי לא) על העיר הקולומביאנית קרטחנה, עיר שבה "ארבע מאות שנה לא קרה כלום חוץ מהזדקנוּת איטית בין עלי דפנה נבולים וביצות מרקיבות", עיר קריבית וטרופית שבה החום טורף את החושים וסערות הקיץ מציפות את הרחובות, עיר

כבר שבוע וקצת שאני חיה חיים כפולים. באחד יש לי שעות קבועות, מונוטוניות של מדים, צבא, קריאת מאמרים, קשרים חברתיים כאלה ואחרים, רגעי-חסד קטנים, שיחות טלפון, אחים קטנים ושינה. בשני יש לי את פרמינה דאסה ופלורנטינו אריסה וד"ר חובנאל אורבינו, ועוד עשרות דמויות-משנה באות והולכות, ומכתבי אהבה ועצי שקדים ועורבים מבושמים, תרכוסי נחושת ומקמנות סופרים, לסוטות וציפוריות-לילה. לא פעם נראה העולם השני אמיתי יותר.