"זה היה הרגע המאושר בחיי, אבל אז לא ידעתי זאת" כך פותח קאמל-ביי את סיפור חייו [הטרגי!]****
(כשבמשפט זה הוא מתכוון לרגע בו פגש את האישה ששיגעה את חייו).

"מוזיאון התמימות", ספרו של אורהאן פאמוק, סופר טורקי שמעניק לקוראיו סיפור שנמשך לאורך עשר שנים 1985-1975 רובו ככולו באיסטנבול. מורכב ממעטפת ומגרעין קשה.

המעטפת: במשך הקריאה עוטפת את הקורא תחושה של ביקור ארוך ויסודי באיסטנבול. היכרות עם איזור

"אני אתן לך יושר ובתמורה אתה תחזיר לי חמלה..."
בימי נעוריי הרחוקים והלא שקטים נהגתי לביים הליכה לבית ספר. הייתי מתארגן על פי כל הכללים, לוקח את התיק ויוצא . לאחר המתנה קצרה במחבוא עד אשר הוריי יצאו לעבודתם, הייתי חוזר הביתה. אולם, היו גם ימים, בהם אמי לא הייתה הולכת ואז הייתי פשוט משוטט ברגל ברחבי העיר. העדפתי תמיד את הרחובות הצדדיים, הלא מרכזיים, רצוי היה גם שיימצאו בהם מבנים ישנים. כשהייתי ר

איסטנבול תמיד היוותה עבורי יעד תיירותי נחשק. אבל מעבר לכל ההוד, הפאר, האקזוטיקה והגודל הבלתי ייאמן של העיר, חשקה יותר מכל נפשי להיות בצד האירופי של העיר, ואז, בתזוזה קלה של כמה סנטימטרים מזרחה, להיות בצד האסיאתי שלה - כמו לשחק משחק "ים-יבשה", רק שלמשחק הזה יקראו "אסיה-אירופה" או "מזרח-מערב".

קמאל, הדמות הראשית של ספר זה, חי באיסטנבול - דבר המאפשר לו לשחק מתי שרק ירצה במשחק שעליו דיברתי בפיסקה ה

בהתחלה חשבתי שזה סיפור על אהבה נכזבת בין קאמל לבין פוסון הצעירה והיפה. יותר מאוחר התברר לי שזו אהבה אובססיבית למענה זונח קאמל את חייו כאיש עסקים עשיר שעומד להתארס לבחורה מוצלחת ויפה בוגרת סורבון, אבל עם זאת גם הורס בעצם את חייה של אהובתו פוסון שמקוה להיות שחקנית קולנוע.

ברוב אהבתו אוסף קאמל במשך 9 שנות חיזוריו כל בדל סיגריה שלה, מלחיות משולחן הוריה, כפיות ועוד חפצים שידיה נגעו בהם. הוא הופך להי

אוטוביוגרפיה מעניינת של הסופר ושל העיר איסטנבול. הספר לוקח אותנו למסע מילדותו של פאמוק ועד גיל 19. תוך כדי סיפור חייו הוא מגולל את סיפורה של איסטנבול מאמצע המאה ה-19 ועד שנות ה-60 של המאה שעברה. פאמוק אוהב את איסטנבול ויש לו מערכת יחסים מורכבת עם העיר שאותה הוא מצייר כקודרת כל השנה. הוא מתאר את איסטנבול של ילדותו כעיר אפרורית כמו בתמונות שחור לבן. המילה הטורקית Huzun חוזרת על עצמה לאורך כל הספר ול

הספר כתוב בגוף ראשון מפי משכיל ממוצא איטלקי במאה ה-17 שנופל בשבי העות'מאני והופך לעבד של חוג'ה (מלמד) הדומה לו כשתי טיפות מים. החוג'ה תאב הידע מוצא בעבדו מקור עשיר לתשוקותיו האינטלקטואליות ושניהם נוברים בנימי נשמתם אחד של השני.
מחד - שניהם משתפים פעולה במספר מיזמים שהצלחתם מביאה אותם עד לחצר הסולטן העות'מאני, וזה לבסוף מטיל עליהם משימה: לבנות נשק קטלני שאין לעמוד בפניו.
מאידך - העבד והחוג'ה מנהל

מוזיאון התמימות
אורהאן פאמוק
מטורקית: <mark>משה סביליה-שרון</mark>
520 ע'
תוספת: מפת איסטנבול
מפתח שמות ע' 523-527

הספר עוסק (מלבד סיפורו של קאמל הדמות המספרת) בצורך של אנשים מסוימים לאסוף חפצים.
ההערה הבאה אולי היא ספוילר לכן מי שחושש מכאלה עדיף שלא יקרא

יש אנשים שאוהבים לקרוא ספרים על תרבויות זרות, בעיקר על תרבויות העולם השלישי. הם משתאים מזרות התרבות המתוארת ומרחמים על הגיבורים. אולי הם אוהבים גם לתור מקומות זרים ואקזוטיים, מאותן סיבות. אני לא אוהבת להיות תיירת, ולא אוהבת במיוחד לקרוא ספרים מהסוג הזה: לגבי טיבו של הספר נמדד ביכולתי להזדהות עם הכתוב בו.

הספר הזה נכתב מ 2001 ויצא לאור ב 2008. ספר רחב יריעה (520 עמודים) המנסה לתאר את תורכיה המו

אורהאן פאמוק אחד הסופרים המוכשרים החיים בעת הזו.
ספריו המתורגמים היטב שוכנים לבטח בספרייתי הפרטית.
א.אין סיכוי שאמסור אותם.
ב. אין הרבה "קופצים" לשאול את ספריו.
אינם מעוררים ענין אצל באי ביתי.
קראתי את "הספר השחור" אהבתי אם כי גם הוא לא ספר קל לקריאה.
אורהאן פאמוק "מצייר תמונות".
כל פרק בספרו הוא תמונה.
הספר הזה הוא רומן אהבה עצומה ולמרות זאת מציאותית מאד.
יש בספר תיאורים של "מעשה האהב