דווקא מירי רגב באמירת האנטי שלה נגד צ'כוב, עוררה בי את הרצון לחזור ולקרוא לאחר שנים רבות קובץ סיפורים דק שלו שמצאתי אצלי בבית... קודם כל העניין הראשון ששמתי לב אליו הוא התרגום המיושן;
הספר יצא אמנם בשנת 1982 שזה אכן די מזמן, אבל לשון התרגום נשמעת לי כאילו נעשתה בשנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת! עם מילים נמלצות כמו "פקרס" או "קיפח" שיצאו מבחינתי מזמן לגמלאות...
מה שמעניין מאוד בסיפורים ה

"איך? איך? - שאל גורוב ותפס את ראשו בידיו - איך?..."
והרי כבר לימד ניטשה שמי שיש לו למה, יוכל לשאת כל איך. כל "איך" מאיים, בטל בפני המשמעות הנושאת אותה.
האם גורוב והגברת עם הכלבלב יישאו?

והשאלה נמתחת על פני הזמן וגוררת מחשבה אחר מחשבה על חיי האדם וכשמדובר בצ'כוב אין מנוס ממחשבות כאלה.

אם סופר גורם לך להשתתף ביצירה כמעט על כורחך ולחשוב מה אתה היית עושה במקום הדמויות שטווה אזי הבחור מוכשר

הספורים מתורגמים ע"י שני אנשים. זה מדהים לראות כמה השפעה יש למתרגם על הכתיבה. אחד שעשה חשק לעזוב את הספר ושני שיצר עניין. בכל אופן כחסיד נלהב של הכותבים הרוסיים במאה ה-19 קראתי דברים הרבה יותר טובים.