“נכון שטיפול הלוגותרפיה המוצג בספר הוא לכאורה דבר יפה, אך לי היה קשה להזדהות עם הספר הזה. טיפול הלוגוטרפיה הוא סוג של ניתוח פסיכולוגי אקסיסטנציאליסטי שמתמקד ב-שאיפה למשמעות. פראנקל מציע לאנשים עם בעיות פסיכולוגיות את השיטה הזו, וברגע שאדם מוצא משמעות הוא נינוח יותר ושלם עם עצמו יותר. פראנקל טוען כי נפש האדם היא לא מודעת, וכל אחד מאיתנו צריך להכיר בה, ולפתח דרכה את השאיפה למשמעות. למרות שפראנקל מדבר על חירות האדם, והרצון החופשי שלו לבחור את משמעות חייו, עדיין אי אפשר להתעלם מהגישה הדתית שלו לכל העניין. אני בתור אדם חילוני לא מצאתי את עצמי בספר, כי לפעמים באופן מובהק ולפעמים בין השורות, הוא שולל את החילוניות על הסף, וקושר במשמעות החיים את הדת. לכן הוא טוען שבכל אחד מאיתנו יש אל לא מודע. גם יש פרק שלם המדבר על מטופלים של פראנקל שמספרים על חלומות "דתיים" שהיו להם, שהם בעצם הזעקה של הלא מודע שלהם לחזור לדת. ובמשפט אחד שלו "האנליזה האקזיסטנציאלית חשפה בתוך הלא מודע הרוחני את הדתיות הלא מודעת". אני מתנחם בכך שפראנקל הוא פסיכולוג ולא פילוסוף, ובדרכו שלו אין לו כלים לוגיים לחזק את הדת ולשלול את החילוניות, או האקסיסטנציאליזם החילוני- אשר לו אני שייך.”