בילדותי בשנות ה-50, כל פעם ששמעתי את סבא וסבתא מדברים יידיש, הקמתי עליהם קול צעקה: "יש לנו מדינה. דברו עברית". זה החינוך שקיבלנו בבתי הספר.
אבל הייתי צריכה לקרוא ספר מאת סופר ערבי שכותב בעברית, כדי לגלות שבאוגוסט 1949, שנה וקצת אחרי קום המדינה, אסרה "הוועדה לביקורת סרטים ומחזות" על העלאת הצגות ומופעים ביידיש. האפשרות להופיע ביידיש הותרה רק ללהקות זרות שביקרו בישראל ולתקופה שלא תעלה על 6 שבועות. השחקנים היידישאים הידועים "דז'יגאן ושומכר" שחיו בחו"ל ניצלו זאת, הגיעו לארץ ב-1950, החלו להופיע, נסעו שוב לחו"ל וגם כשחזרו הוטלו על הופעותיהם מגבלות שונות. נגד תיאטרון יידיש אחר שהוקם באותה תקופה הוצא צו על תנאי שאסר על המשך העלאת ההצגות. כשאחד ממייסדי התיאטרון הפר את הצו והעלה הצגה – הוא הועמד למשפט.
איך "מלחמת השפות" הזו קשורה לספר "תשרין"?
רנין מביאה לבעלה ואחיד ספר שירים מתורגמים מיידיש לעברית של המשורר אברהם סוצקבר. מוצאה של רנין מהכפר בו התרבות והשפה הערבית שולטים ללא עוררין. ואחיד הוא יפואי – עירוני שגדל בחברה מעורבת. "רצוצה" - הוא מגדיר את הערבית שלו. "היא סיפרה לי שאברהם סוצקבר כתב ביידיש בתקופה שהשפה דעכה, בימי קום המדינה, כשגם העלאת הצגות ביידיש היתה מנוגדת לחוק. אלה היו הזמנים שהיה חשוב שהעברית תנצח בכל מחיר. וכמה זה עצוב ובלתי נסלח בעיניה, לחשוב על משורר שרואה בימי חייו את שפתו גוועת, שאין אבל גדול יותר מזה שעל שפת האם שלך...מי ידע שבסופו של דבר אקרא בספר הזה כאן, לבד. אולי העברית ניצחה בכל זאת." (עמ' 222). היידיש שנדחקה מפני העברית מקבילה לחשש בחברה הערבית בתקופתנו מהידחקות השפה הערבית ע"י העברית.
זוהי דוגמה מהותית לאחד הנושאים המרכזיים בהם עוסק הספר: השניוּת בחייהם של ערביי ישראל, בעיות הזהות והדו-קיום.
באמצעות עלילה רווית סודות ושקרים מציג לנו איימן סיכסק את מורכבות הקיום של ערביי ישראל כפרטים, כחברה וכמיעוט לאומי.
סיקסק לא חוסך את שבט ביקורתו מבעיותיה הפנימיות של החברה הערבית. על היחס לנשים – רצח על כבוד המשפחה: "רק מוות ונישואין יכולים להציל אישה ממוניטין של מופקרת". (עמ' 91).
על היחס לאחר - אחותה של רנין אוטיסטית, אחיו של ואחיד בכלא. "היא ידעה שאין לה עוד סיבות לפחד. הוא כבר לא ישתעשע בה ויעזוב אותה כפי שהזהירו אותה בני דודיה, אחרי שיקבל את מבוקשו. עכשיו נכרתה ביניהם ברית בין שניים המתביישים באהבתם לאחרים ומצאו נחמה באהבתם זה את זה" (עמ' 45).
הסיפור הלאומי – מעט ממנו גלוי כחלק מסיפורן האישי של הדמויות. רובו נסתר ומבעבע רק כאשר מקלפים את השכבות מעל העלילה והדמויות המניעות אותה.
הספר נפתח במכתב מה-20 באוקטובר 2009 שכותב ואליד לאחיו המבוגר שיושב בכלא. במכתב הוא מנסה לדלות מהאח פרטים על דודתם ונסיבות רציחתה ארבעים שנה לפני כן בתחילת נובמבר.
לבחירה בחודשים אוקטובר ונובמבר נודעת משמעות רבה להבנת הספר "תשרין". תשרין הוא שמו של חודש כפול. תשרין הראשון חל באוקטובר, תשרין השני חל בנובמבר.
ברובד אחד – בדומה לכפילות חודש תשרין, קיימת דואליות גם בחייהם של גיבורי הספר כמייצגים של ערביי ישראל. הם נעים בין החברה הערבית לבין החברה הישראלית, בין השפה הערבית לשפה העברית, בין המסורת למודרנה. בין לאומיות לבין דו-קיום. בין היותם ערביים ישראליים לבין בני משפחותיהם שחיים בעזה.
ברובד אחר, אין חודש שמסמל יותר את הסכסוך הערבי-ישראלי הפנימי והבין-מדינתי מאשר חודש תשרין. (אוקטובר).
רנין, היא בת הכפר עייבלין. כפר זה נכבש באוקטובר 48' במסגרת מבצע חירם.
מלחמת סיני פרצה באוקטובר 56', ומלחמת יום הכיפורים פרצה גם היא באוקטובר ונקראת בערבית "חַרְבּ תִשְרין"
אך אם תשאלו ערבי ישראלי (ואני עשיתי זאת השבוע כדי לאשש את הנחתי) מה האסוציאציה הראשונה שעולה במוחו למשמע "תשרין" , התשובה תהיה האינתיפאדה הראשונה והאינתיפאדה השנייה. שתיהן פרצו בחודש אוקטובר.
אינתיפאדה היא התנערות, התקוממות. נסיונות ההתנערות וההתקוממות הם ליבו של הספר. התקוממות בעיקר במישור הלאומי (אם כי הדברים כתובים בנינוחות ובלי התלהמות, וברובם רוחשים מתחת לפני השטח כמטאפורות לסיפורים האישיים), אך לא פחות מכך במישור האישי, (ואחיד נגד אימו, כדוגמה), ובמישור החברתי. לעתים ההתנערות הזו שרירה ונמשכת. לעתים, כמו במרד נעורים, סופה בחזרה לשורשים.
הבחירה בתמונת הכריכה כל כך נכונה ומתבקשת. אי אפשר לנתק בין משמעויותיה לבין רוחו של הספר. ציורו המפורסם של עסאם אבו שאקרה "צבר בעציץ" רווי במשמעויות פוליטיות ולאומיות. שוב חוזרת הדואליות. בעוד החברה הישראלית אימצה את צמח הצבר המקומי כסמל לדור ראשון שנולד בארץ, לעברי-הישראלי שאין בו גלותיות, הציור של אבו שקרה משייך את הצבר לחברה הערבית. הצבר בעציץ נעקר מסביבתו הטבעית ונכלא בגבולו התָחוּם והצר של העציץ. הציור "הצבר בעציץ" הפך בתודעה הערבית-ישראלית לסמל לעקירתם ולנישולם של הערבים מאדמתם ולאחד מסמלי "ההתנגדות". בקטלוג של תערוכה מ-1994 מוסיף אלן גינטון :"ציוריו נטענים במשמעויות פוליטיות ואקזיסטניאליסטיות כאחד: הצבר של אבו שקרה מטפורי לחוויה קיומית... של מי שמוקף קוצים, של מי שעומד למות באיבו, של מי שחווה אובדן". כל אלה תואמים גם את עלילת הספר ומשמעויותיו הנגלות והנסתרות.
מעבר להיבט הפוליטי-לאומי, הצבר הכלוא בעציץ מסמל בעיני גם את הכלא הפיזי והנפשי בו מוצאים עצמם חלק מגיבורי הספר.
למרות הסודות והשקרים והציפיה לחשוף אותם, לא מצאתי את העלילה מרתקת או מותחת. הרצון שלי להעמיק ולהבין את הרבדים הנסתרים הוא שהפך את הספר למעניין ונתן את הערך המוסף. הייתי שמחה לקרוא גם סיקורות של מבקרי ספרות וקוראים ערביים, אך לא מצאתי כאלה ברשת בעברית.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
