צחוק הגורל - את הספר הזה מצאתי בתוך ארגז-קופסה שחור, יחד עם עוד איזה עשרה ספרים נוספים – בסמוך למיכל המחזור של אמניר. מי שהניח אותם כנראה חס עליהם וביקש למצוא להם קוראים נוספים.

כמה נמלים תועות,דפים מצהיבים, חלקם קרועים, כתמים - כל אלו קידמו את פניי כשפתחתי את הספר, אבל אני חייב לציין שהם השתלבו יפה בנוף הסיפורי. הסיפור פשוט: סיפור אהבה גדול שמתרסק וגווע ווהופך לשנאה עמוקה ויוקדת שמוצאת את ביטויה בספר בצורת חילופי מכתבים, בכמה וכמה קולות. הרקע – ישראל של שנות השבעים של המאה הקודמת, מה שמוסיף קצת נוסטלגיה לכל העניין, כי בעידן של חילופי מסרים קצרצרים בעולם שכולו ווטסאפים ופייסבוקים ו-SMS, יש משהו רומנטי בעיניי בהשתפכויות רגשיות בכתב יד קטן וצפוף על גבי דפים אמיתיים. אבל מסתבר שהשתפכויות רגשיות ורומנטיקה לא בדיוק משתלבים ברומן המכתבים הזה. צמד האוהבים בעבר והשונאים בהווה מצחצחים חרבות ומתעמתים ביניהם בצורה קשה ביותר. לא נמצא פה קללות, ניבולי פה ודברי נאצה, להפך – השפה פיוטית ומליצית וגבוהה וציורית, אבל המילים היפות והגבוהות שבני הזוג לשעבר מחליפים ביניהם לאחר שבע שנות שתיקה רועמת – מרכיבות משפטים רוויי שנאה וארס והמון רגשות שליליים האחד כלפי השנייה. גם כאשר הם עייפים מההתנצחויות הקשות, עדיין יש לדברים טעם ציני מר: "כלום לא פיענחנו, אלק. רק החלפנו חיצים מורעלים. הולכת ודועכת תאוותי להתנקם בך. תם ונשלם. רק תן לי להיות בזרועותיך. להניח אצבעותיי על עורפך, להחליק את בלוריתך המאפירה. לשבת לידך בג'יפ המוצלף בשוט רוח, לגמא כביש הרים נידח, להתענג על נהיגתך התוקפנית כאבחת חרב ועם זאת מדויקת ומחושבת כמו מכת טניס יפה. להתגנב יחפה מאחוריך ולהשקיע אצבעות בשערך כשאתה יושב רכון אל מכתבתך, קורן בהילת החשמל של מנורת שולחנך. אהיה אשתך שפחתך." איזה כתיבה משובחת ומענגת.
הספר כתוב נפלא. עוז מצליח להביע קולות שונים ויחודיים בחילופי המכתבים – לכל קול סגנון כתיבה שונה ומיוחד משלו, והוא מצליח גם להיכנס לעורה של בת המין השני, אילנה, בצורה אותנטית לחלוטין.

ההסתייגות היחידה שלי מהספר היא שעם כל זה שהוא מעולה, יש בו מטענים רגשיים כל כך קשים ושליליים, שפשוט לא עושים טוב על הלב. אפשר לומר שאור קרן לא מצא שום קרן אור וזה הותיר בו טעם חמצמץ ולא נעים.

כמו רבים אחרים, הגעתי אל הספרים של פאני פלאג בכלל דרך סרט, הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" שמבוסס על ספר שלה, הנושא אותו שם. אהבתי את הסרט, ומשם הדרך אל הספרים שלה היתה קצרה.

יש בספרים שלה איזה אנושיות שופעת, ובניגוד להרבה ספרים אחרים, שמאוד מתאמצים להיות "מכמירי לב", אצלה זה יוצא באופן טבעי וחינני. הספרים שלה מרגשים, ממש כך, ובלי שמתלווה להם טעם לוואי מלאכותי.

אוסוולד קמפבל, גבר ערירי בשנות החמישים לחייו שהרופאים מנבאים לו עוד שנה שנתיים של חיים בגלל מחלת ריאות סופנית, עובר משיקגו לעיירה קטנה באלמבה, בחיפוש אחר שארית חיים שלווה יותר. הוא תר אחר אתר מרפא שכבר לא קיים, אך נשות המקום נחושות לסייע לו ומסדרות לו חדר בבית פרטי. אבל לא רק נשות העיירה הצבעוניות מאכלסות את הספר המקסים הזה: נמצא בו גם טיפוסים שונים ומיוחדים, החל מדוור המחלק את מכתביו מתוך סירה וכלה בילדה עזובה שכל אנשי העיירה מאמצים. ויש כמובן את הטיפוס החביב מכולם, הלא הוא הפרוש האדום, הציפור של רוי, המנהל את החנות המקומית ואשר נחשב לקמע של העיירה.

קמפבל מתחיל את שארית חייו החדשים , ואלה, כמו בשאר הספרים של פלאג, שופעים אנקדוטות קטנות, אנושיות, מצחיקות-עצובות, בצד אירועים גדולים ומדמיעים. ובניגוד לסוחטי דמעות אחרים על חולים סופניים, החל מללכת בדרכך וכלה באשמת הכוכבים, הסופרת כאן לא מקלפת בצל מול העיניים של הקורא כדי להדמיע אותו. זה יוצא לה טבעי.

ראיתי אותם יושבים על הספסל בגן הציבורי הניבט אלי מחלון ביתי. שניהם גרים ברחוב שלי, שניהם אלמנים, שניהם בשנות השבעים המאוחרות של חייהם. ידוע לי שמם הפרטי בלבד ותו לא. הוא איבד את אשתו לפני שנים רבות, היא איבדה את בעלה לפני שנים ספורות. אפילו לא ידוע לי ממה. בסך הכל שכנים נחמדים, שמואל ומרתה. בהתחלה חשבתי שהם מנהלים סתם איזו שיחת חולין, אבל השיחות הלכו והתארכו, והישיבה על הספסל הלכה ונעשתה תכופה יותר ויותר. כל ערב, בהתחלה למשך כמה דקות ועד שאחרי כמה שבועות לכמה שעות. ערב אחד, בעודי קוצץ ירקות לסלט, ראיתי אותם מבעד לחלון קמים מהספסל שלובי זרוע, פוסעים להם לאיטם בנחת ובשלווה כשמסביבם כל המולת היום יום: מכוניות צופרות, אנשים ממהרים לדרכם, ילדים דוהרים על אופניים. מדי ערב, בשעה קבועה, הידיים שלי קוצצות ירקות, העיניים משקיפות על זוג האוהבים המבוגרים ומשהו נצבט בקרבי. ערב אחד הספסל נותר מיותם מהם. כשההיעדרות התארכה ונמשכה כמה ימים, חששתי שמא הם נפרדו. אבל ממש באותו יום, בדרכי למינימרקט השכונתי, הבחנתי במודעה התלויה ברישול מה על גבי עמוד חשמל. שמואל נפטר.

הספר 'ועכשיו נרקוד' משרטט בצורה עדינה ונוגעת ובשני קולות, שלו ושלה, סיפור אהבה מאוחר בין שני אלמנים: מאגי עורכת הדין בשלהי שנות השבעים של חייה ואשר איבדה את בעלה לא מכבר ומרסל, שצעיר ממנה בכמה שנים ושאיבד את אשתו לפני שנים רבות. רופא המשפחה של מאגי ממליץ לה לנסוע למעיינות מרפא והבת של מרסל מסדרת לו חופשה אף במעיינות המרפא. מכאן הדרך פשוטה לסיפור אהבה נוגע ומרגש, עדין ולגמרי לא קיטשי שמוכיח שאהבה יכולה להירקם בכל גיל ובנסיבות הכי לא צפויות ובכל מקום שהוא, גם על ספסל עץ רעוע בגן ציבורי הנשקף אלי מחלון ביתי. וכמובן, האהבה יכולה להירקם על ידי אנשים שונים זה מזה כן, גם בין מאגי שבזמנה החופשי קוראת את הסופרת פרנסואז סאגאן לבין מרסל שבזמנו החופשי מאזין למוזיקת שעבי אלג'ירית.

ספר עדין, קצר, פשוט ומרגש. מאוד.

ליאנה היא רווקה בת שלושים ומשהו, וחוץ מזה שהיא עורכת לשונית במקצועה ושהיא גרה ביפו, שלה יש מקום מכריע בעלילה על רקע המהומות שפורצות בה, ליאנה היא לחוצת חתונה. שאיפתה העיקרית בחיים היא למצוא חתן ראוי שישכיח ממנה את שנות הבדידות והדייטים הכושלים. אבל מה לעשות, והחיים הם לא בדיוק תוכנית כבקשתך, ובמקום בעל, שני יצורים אחרים לגמרי מתנחלים לה בבניין: הומלס וחתול רחוב. ואז, דווקא אז, כשרע לה ומר לה והחיים שלה בזבל, כשהיא זועקת למשא קל יותר ולכתפיים רחבות יותר, כשהחלומות שלה מתנפצים והייאוש שלה מרקיע שחקים, דווקא אז מבצבצת לה ככה מבין הריסות חייה הזדמנות להתחלה חדשה ומבטיחה.

בגב הספר כתוב שהוא "רומן קליל ומשעשע". בדרך כלל אינני אוהב הגדרות כאלה אבל כאן אני חייב לומר שההגדרה קולעת. הספר באמת קליל ומשעשע, אבל במובן הכי חיובי של המילה. הוא מצחיק ועצוב בו זמנית, לעתים הוא שנון והוא מאוד חינני. מה שקצת קשה לומר על הגיבורה שלו, שמדי פעם קצת עצבנה אותי. בגב הספר כתוב עליה "קשה לה לאהוב אבל קשה לא לאהוב אותה". ובכן, לא לגמרי מדויק. ליאנה מלאת טרוניות על כל העולם: על השכנים המעצבנים, על הדייטים הכושלים, על החתול המציק ועל כל הסובבים אותה, אפילו עיוורים תמימים... "הרמזורים תקתקו כל הזמן, וזה הוציא אותי מדעתי. כמה עיוורים כבר יש שצריך לעשות בשבילם כל כך הרבה רעש?". טוב, יש לה גם חוש הומור והיא די עוקצנית, אבל לפעמים היא גם קצת מעצבנת, וזו אולי החולשה המרכזית של הספר. "בבוקר קמתי ליום הולדת סטנדרטי, שבו אני מתבאסת מהגיל, תוהה עוד כמה שנים אציין יום הולדת לבד ומתפללת שהיום המתועב הזה יעבור מהר. לא בא לי שיתקשרו אלי לאחל לי מזל טוב. זה בכלל לא מזל טוב".

אבל אז החיים ילמדו אותה ששמי שעסוק כל הזמן בהתבכיינות על חצי הכוס הריקה שלו, לא יישאר בידיו זמן למלא אותה.. החיים הבלתי צפויים ילמדו אותה גם שהם לא מתנהלים בדיוק לפי הוראות היצרן, אבל לפעמים מעז באמת יוצא מתוק ומתגלים לפתע פתחים בלתי צפויים שנקרים בדרכנו ככה פתאום ומאפשרים לנו לצאת לדרך חדשה. ככה, בלי להתכוון ובלי לתכנן.

"אני לא מאמין באלוהים", אומר הכופר לאדם חובש הכיפה השחורה. "לא נורא, בכל זאת אלוהים מאמין בך", עונה לו החרדי.

על רקע ריבוי הספרים שיוצאים בשנים האחרונות ושמוציאים את כל הכביסה המלוכלכת של המגזר החרדי, בולט מאוד לטובה הספר הוותיק והישן הזה, שרק הולך ומשתבח עם השנים. הציטוט שהבאתי ואשר לקוח מהספר עצמו, משקף מאוד את רוח הספר. בניגוד לכל הספרים של החוזרים בשאלה שמציגים את ההווי החרדי באור שחור במיוחד – תרתי משמע, הספר הזה מתאר בצורה כל כך נוגעת ורגישה את הלבטים, את הספקות, את הקשיים, את הרצון לפרוץ גבולות אבל גם את הפחד מזה,את המרדנות שפעם גואה ופעם נחבאת, את הכאבים ואת המצוקה של מי שלא מוצאת את דרכה בין שני העולמות.

והשפה הנפלאה: עשירה ופיוטית, עם הרבה זיקה למקורות,עם ביטויים אותנטיים בהונגרית ובאידיש. ואגב, למרות שהיא מקפידה לשמור על איזון, רותם שולחת חיצי ארס קטנים, כמו זה שהיא שולחת לאחד הדמויות החרדיות בספר שמצוטט כמי שמתאר את ביאליק כ-"עוכר ישראל, המתמיד מוולוז'ין", את טשרניחובסקי כ-"רופא מתבולל ורודף נשים" ואת עגנון כ-"כויפר עם כיפה". אבל היא איננה חוסכת את שבטה גם מבורא עולם: "בשיעורי תורה ליקטה לשונות כעס: ויכעס, ויבער אף ה', וייחר אף ה', ויתאנף, וחמתו בערה בו, וישלח בו עברה וזעם, ויקצוף..."

הסוגיה המינית בקרב החרדים, כפי שהיא מתוארת בקרב הספרים של החוזרים בשאלה - באופן צהוב וסנסציוני, באה כאן לידי ביטוי בצורה צנועה, כמעט מבוישת. משפט מהספר שמשקף את הלך הרוח: "אם הקדים אדון רוזנברג לחזור ואשתו כבר טיפלה בלקוחה אחרת, נאלצה פיפי לשאול אותו בלחיים סמוקות מה מחיר החזייה"...

ממליץ על הספר בחום רב.

סיפורי מהגרים תמיד נגעו ללבי. תחשבו על זה, בנוסף על המצוקות היום יומיות שיש לכולנו, למהגרים יש כל כך הרבה קשיים שנובעים מההגירה עצמה: ארץ חדשה, מנהגים חדשים, תרבות חדשה, קשיים במציאת פרנסה, ובהרבה מאוד מקרים גם התקלות בסטיגמות, בעוינות ובדעות קדומות.

ג'נדה הוא מהגר מקמרון המתגורר בהארלם, ונראה שהוא הגשים את החלום האמריקאי כאשר הוא מתקבל לעבודה כנהג הפרטי של קלארק, מנהל בכיר בבנק השקעות. המזל הטוב שלו מאיר שנית כאשר אשתו של קלארק מציעה לנני, אשתו של ג'נדה, עבודה בבית הקיץ היוקרתי שלהם. אלא שהמיתון האמריקאי פוגע גם במעסיקיהם, וסודות מטרידים מתחילים לצוץ על פני השטח. בסופו של דבר בנק ההשקעות קורס, נישואיהם של המנהלים של ג'נדה ונני מתפוררים, וג'נדה ונני נאלצים לקבל החלטה קשה ובלתי אפשרית.

הספר מקסים בעיניי. הוא נוגע ללב, מרגש, מפעים. הוא מטפל בצורה נוגעת מצד אחד ואמינה, ללא כחל ושרק, מצד שני, בנושאים לא פשוטים כמו כמו קשיים בנישואים, הגירה, פער מעמדי, גזע ודעות קדומות והחלום האמריקאי ושברו.

זהו ספר הביכורים של אימבולו מבואה, ילידת קמרון, אזרחית אמריקנית בהווה, אשר חיה בניו יורק, והרומן מוכיח עד כמה הנושא קרוב ללבה. מעניין עד כמה יש בספר פרטים אוטוביוגרפיים.

הספר מומלץ בחום רב מאוד.

ספר מרגש ונוגע ללב,שהוא שילוב של רומן משפחתי עם סיפור מהגרים,שני נושאים שאני מאוד אוהב לקרוא עליהם.

הספר מביא את סיפורה של משפחת מהגרים מקסיקנית, אם חד הורית לשני ילדים, ביניהם אלכס, שמאוהב בילדה נכה בת למהגרת כמוהו,אהבה תמימה וזכה וטהורה שמצליחה לגעת ולרגש מאוד. הוא מנסה לעזור לה ועושה מעשה מסוים מתוך כוונה טובה, אך המעשה גורם לתסבוכת גדולה וללא מעט צרות.

בספר יש אווירה משפחתית חמה וכובשת, המון עזרה הדדית והוא כתוב ברגישות רבה. יש בו תמימות וחן שמהווה ניגוד מאוד בולט לעומת הספרים האחרים שקראתי לאחרונה,אשר כתובים בצורה צינית ומושחזת.

ממליץ בחום.