עד עכשיו לא כל כך אהבתי את אלון גל. אני לא מתחבר לתוכניות הרדיו והטלוויזיה שלו, שלדעתי הן די פופוליסטיות,ודמותו אחוזת התזזית לא עושה לי טוב.

את הספר הזה קראתי רק בגלל שקיבלתי אותו כמתנת יום הולדת (בלי פתקית החלפה...), ואפשר לומר שבין השאר הוא לימד אותי לקח חשוב לחיים: לא לראות דברים בשחור ולבן. הספר הזה גילה לי צד אחר באישיות של המחבר – חם, אנושי ומרגש.

בדרך כלל אני לא אוהב את הז'אנר הזה של הסיפורים שמטרתם ללמד את הקורא שיעורים רוחניים לחיים. זה נראה לי מאולץ ופשטני. אבל הספר הזה דווקא מצליח במקום שהרבה נכשלו. הוא כולל סיפורים קצרים,רשימות, אנקדוטות ומעשיות עם הרבה תובנות לחיים. הסיפורים מצליחים לגעת ולרגש, ודוגמה קטנה למה שאני לקחתי מהספר הזה הוא שחיים שמוקדשים למרדף אחרי מה שאין לנו מונעים מאתנו את התובנה הפשוטה – הכל כבר קיים ונמצא בנו ואין פרס חיצוני ששווה את אובדן השקט הפנימי. כמו שאומר הפתגם: החיים הטובים זה לא שיש לך מה שאתה רוצה אלא שאתה רוצה מה שיש לך.

מה פחות אהבתי בספר? לאחר כל סיפור המחבר מסביר מהו השיעור לחיים שניתן ללמוד ממנו ובכך מאוד מפשט את הדברים. היה עדיף שכל קורא יסיק את המסקנות בעצמו ולא שיאכילו אותו בכפית.

סיפור לשבת? גם ליום חול, לחגים ולימי הולדת. מזל טוב לעצמי.