היזהרו, ביקורת זו מכילה ספויילרים!
יותר נכון להגיד מטומטמת מאשר מטורפת. בחורה שסבלה מקיפוח תמידי על ידי אמא שלה כי היא האחות הפחות מוצלחת משנה את גורלה על ידי הזדמנות חד פעמית שניתנה לה והופכת מקורבן לקובעת גורלות, רוצחת, מאפיונרית. נשמע טוב הא? בהחלט יש פוטנציאל אבל קלואי (הסופרת) הורסת את זה. יותר מדי סקס חסר חשיבות (לא מעניין), יותר מדי טעויות שהדמות הראשית עושה בגלל תאוות הרצח הפתאומית שהשתלטה עלייה משום מה, יותר מדי קורבניות בדמות אחת. מעצבן!
בקיצור הספר מתחיל מעניין, ממשיך נחמד ונגמר לא משהו בכלל.
ובכלל מה זאת האובססיה הזו לצ'איינינג טייטום? מה הקשר?

איזה בחור שטחי שרואה נשים ככוס מהלך אבל בכל זאת מחפש אהבת אמת. עכשיו נשאר לשאול שתי שאלות - 1. האם מדובר באבסורד מכוון של הסופר או דיספונקציה הנובעת מחוסר השקעה באופי של הדמות הראשית?
2. אם כל כך התעצבנתי על הדמות הראשית בתחילת הספר למה בכלל המשכתי לקרוא? והתשובה לשאלה השנייה היא ברורה - כדי לפרוק את כל כעסיי על הספר בביקורת שאכתוב.
"על כבוד מזתומרת?"
"ואיך נדע?"
"בכבוד שלך אחי."
"פייר."
"פייר."
בהתחלה התעצבנתי כשהסופר כתב "דיברנו" במקום לכתוב על מה הדמויות דיברו, אבל מצד שני אם אלו הדיבורים שיהיו בספר, עדיף שהסופר יסכם אותם במילה דיברנו. "סיפורו של דור הטינדר והריטלין" באיזו זכות הסופר חושב שהוא יכול לספר סיפור ולהגיד שזה הסיפור שמייצג את דור הטינדר והריטלין? Hell no! על פי המשפט הזה הייתי בטוחה שהסיפור יהיה מעניין משהו, אבל טעיתי, באמת שטעיתי. הספר מלא במשפטים דפוקים ונדושים על החיים שנשמעים כאילו נלקחו מיומן של ילד בן 14, לדוגמא "בואי נשתחרר קצת, אז נפצע ויהיו צלקות, נצבע את הגוף בפצעים וקעקועים, שמעי לי זה לא נורא, זה לחיות, זה חיים." מביך מאוד, הנה עוד אחד: "אין יום שעובר שאני לא שואל את עצמי, כמה עוד אפשר? כל ההצלחות האלה לא שוות כלום, כל הכישלונות האלה, הן סתמיות מבחינתי." די עם המשפטים הקלישאתיים שאמורים לנסות להוציא את הדמות הראשית כאיזו דמות עמוקה בעלת ערכים, דמות שחושבת. ספר משעמם שגם כל תיאורי הסקס תרמו לו להיות משעמם, זה נחמד בהתחלה, אבל זאת לא עלילה! בשלב מסויים זה כבר לא מעניין! רציתי לקרוא ספר עם עלילה, עם איזה מסר טיפה עמוק, משהו שיאתגר אותי, משהו חכם, אבל קיבלתי ספר כל כך שטחי ומשעמם שמדבר על דברים כל כך שטחיים ולא מעניינים, מספר סיפורים בנאלים ומנסה לשייך להם איזו משמעות עמוקה נסתרת. אני לא מבינה האם זה זלזול בקוראים או שהסופר באמת כל כך תמים.

אני מניחה שסופרים של ספרי מתח כל כך עסוקים בלמתוח את הקוראים ולדאוג לסוף לא צפוי, שהם שוכחים להשקיע בעלילה. לא ספר המתח הראשון שאני נתקלת בו שמאכזב אותי מבחינת העלילה המשעממת, הבנאלית, מלאת הקלישאות, תארו אותה באיזה שם שתרצו, מאכזבת גם תופס. עם כל הכבוד למייקל קוריטה שכתב ספר, אני לא מבינה למה. למה לא להשקיע בספר עד הסוף? למה לתת לקלישאה משעממת להיות העלילה הראשית? ואולי זאת אני שלא מתחברת לקונספט של ספרי מתח כי אין פה שום דבר מרגש, סוחף, מעניין יותר מדי. אולי זה פשוט לא הג'אנר שלי כי אני אוהבת יותר לקרוא ספרים עם דמויות שאני יכולה להתחבר אליהן קצת, ספרים שמלמדים אותי דברים, כל מני דברים. והספר "הנביא" היה די מעניין. אבל לא סוחף, לא מרגש, קלישאתי, משעמם, עלילה שאם נחשוב עליה כאמתית תהיה מאוד לא שגרתית או בנאלית אבל כספר... נו באמת לכולנו יצא לקרוא אינספור ספרים עם קונספטים כמו: שסע בין אחים בעקבות טרגדיה משפחתית, טרגדיה שחוזרת על עצמה באותה עיירה אחרי מספר שנים, טרגדיה שקשורה בתיכון וקבוצת פוטבול וכולי' וכולי', הקלישאות הרגילות. אם אתם רוצים להיות סופרים תעשו טובה, תשקיעו בספרים שלכם עד הסוף כי זה באמת גובל בזלזול כל הקלישאות האלו, במיוחד כשהן באות בלי חידוש מעניין או בלי איזה מסר או משהו מעבר. אל תכתבו ספר רק אם יש לכם רעיון להתחלה וסוף ואז תכניסו קלישאות כעלילה. וגם חייבת לציין שהיה קשה לסבול את כל תיאורי הפוטבול האלו! אם ארצה לצפות במשחק פוטבול אצפה במשחק פוטבול, לא אקרא ספר! זה היה משעמם ומתיש לקרוא את כל התיאורים האלו. כהמלצה האם לקרוא או לא.... אני באופן אישי לא ממליצה.

מספר לספר הכל נהיה מוגזם. אבל כאן היא קצת עברה את הגבול. ג'אנין, אחת הסופרות האהובות עליי שיכולה באופן מדויק לתאר סיטואציה ולרתק אותי לספר. בעלת כתיבה ייחודית ודימיון פורה. אבל גם הסופרת המשובחת שאני אוהבת להלל על כתיבתה יוצאת הדופן, שאוהבת לשבור מוסכמות, לכתוב באופן כל כך מעניין ויוצא דופן, גם היא צריכה לדעת מתי מספיק זה מספיק, ובספר החמישי של הסדרה הבנתי שהיא הגיעה למספיק שלה כבר בספר השני. לקחו לי 5 ספרים מרתקים עד שהבנתי שהעלילה לא מתקדמת לשום מקום אלה רק מתמחזרת עם עצמה. הספרים מרתקים, אל תבינו אותי לא נכון, שווים כל רגע, חוץ מהחמישי שאכזב אותי בצורה קשה, אבל ההגזמה והעלילה המתמחזרת שסוף כל סוף שמתי לב אליה. וההגזמה, כשסופרים מגיעים למידה כלשהי של הגזמה שרק הולכת ומתעצמת בתיאורים של סיטואציה מסוימת, ITS GONE. זאת אומרת, כשסופרת מדהימה כמו ג'אנין פרוסט מתחילה להגזים בתיאורים ולנסות להפוך כל סיטואציה ליותר עוצמתית, מרהיבה וכולוי', הבנתי שכבר אין לה על מה לכתוב. היא פשוט משחזרת את העלילה ועושה את זה בצורה מוגזמת בשביל לא לשעמם את הקוראות. מה שכן כמובן אשבח אותה על הכתיבה, על קאתרין הדמות הראשית כמעט הכי הכי מכל הדמויות הראשיות שקראתי אי פעם. הדמות הכי פמיניסטית, שוברת מוסכמות, שנונה, ממוקדת מטרה, וכולי' וכולי. בעל מקרה חבל שהסדרה לא נפסקה בספר השני או השלישי כי מכאן נראה שהיא לא הולכת למקום מיוחד אלה רק חוזרת על עצמה פשוט באופן טיפה שונה.

לא יודעת מה איתכם חברים, אבל אני לא צריכה לאסוף קרשים לל"ג בעומר. יש לי את הספר בולי שאני הולכת לשרוף. ואוו. הספר בולי. בואו נתחיל. אז למה שנאתי את הספר-
1. חוסר אמינות: כל הספר מאוד לא אמין ואני לא אסביר למה בגלל שזה בכלל לא שווה את האנרגיה שלי. אפשר רק להגיד שזה קצת לא הגיוני שבחור יהיה אובססיבי כלפי בחורה מסויימת במשך כל כך הרבה שנים ולא יעזוב את המסכנה, אלה אם כן הוא פסיכופת או סטוקר חולה. גם לא נראה לי הגיוני לשנוא מישהו כל כך ובאותו הזמן לרצות אותו. כמו שברייקינג בנג'מין אמרו- "there's a fine line between love and hate" כן, פיין ליין אבל זה לא אותו דבר.
2. לא פוליטיקלי קורקט: "בנות בעלות מראה זנותי נתנו לבנים לזיין אותן על יבש." אז מה שאת אומרת זה שבנות "נותנות" לבנים? הן אף פעם לא חרמניות בעצמן? רק בנים הם חרמנים? והרווח היחידי של נשים ממגע מיני הוא שהן מפתחות לעצמן תדמית של זונה? או שהלבוש שלהן מפתח את התדמית הזאת? (עוד מאט מצעד השרמוטות אם מדברים) דאט איז וואט יו סאיינג גירל? ציטוט פשוט מקסים ונוסף מהספר הנפלא "לא פלא שבנים הם כאלו מגעילים, בנות נותנות להם להתנהג ככה." כמעט הקאתי בפה. אז את קודם כל מכלילה, אומרת שכל הבנים הם דוחים, אחר כך את מאשימה את ההתנהגות של הבנים בבנות עצמן וזה למה? כי הן "נותנות להם?" שוב עולמם של הגברים תלוי בנשים? שוב הנשים מעצבות את חייהם/ אישיותיהם? שוב הנשים אשמות ביחס המזלזל שהן נתקלות בו בגלל שהן לא עיצבו את בני המין השני כמו שאת חושבת לנכון? Jiss, בחורה , את פשוט מדהימה אותי. "לא הייתה לו זכות לבעלות על שום חלק בי" למה שתהיה לו זכות בכלל? למה שלמישהו תהיה זכות לבעלות עלייך? את לא חפץ, הבנת בוב'לה?
3.טייט הדמות הראשית- הבחורה הכי חלשה, חלשת אופי, חסרת אופי, טיפשה, חסרת טקט, מטומטמת ושטחית שקראתי עלייה. כל הזמן משוויצה במוזיקה שהיא אוהבת, כאילו מי ישמע אז את שומעת 3dg וseether יוו סתמיי ילדת וואנבי לאף אחד לא אכפת. בנוסף, טייט מאוד מטומטמת לדעתי. היא חושבת " לא אל תגידי את זה" ובסוף אומרת את זה. "תלכי משם עכשיו" ואז היא נשארת. מאוד מטופש לדעתי. היא גם אישה נורא חלשה, היא מקבלת את כל ההצקות וההטרדות של ג'ארד בלי באמת לעשות משהו, בלי להגן על עצמה כמו שצריך. דוגמא מובהקת לחולשה של טייט - כשהיא נמצאת לבד במלתחות, ג'ארד נצמד אליה והיא לא עושה כלום. היא הייתה ערנית לגמרי, היא יכלה לצאת מזה, אבל בגלל הריח שלו או איזה תירוץ מעפן אחר ומאוד מטופש היא בחרה שלא. אותו דבר קרה כשהוא נישק אותה. זה סבבה לזרום, באמת סבבה אבל אם את מתנגדת תתנגדי עד הסוף חתיכת מטומטמת. כי זה לא שאין לה את היכולת, זה לא שהיא הייתה במצב של קיפאון, זה לא שהיה איום ממשי וגם אם היה, היא לגמרי יודעת איך להתמודד איתו. אז למה היא לא עשתה כלום? כי היא חלשה ופחדנית, תקראו לזה האשמת הקורבן, אבל זה לא האשמת הקורבן, משום שכשהקורבן מסרב בתקיפות לפעול, הוא לא קורבן, הוא נהנתן. כי זה מה שהיא כנראה, מזוכיסטית נהנתנית שמשדרת לסביבה שלה שהיא הקורבן. ואיזה בחורה שטחית. כל הזמן איפה ג'ארד? מה הוא עושה? עם מי? כמה? למה? איך?
איכ איכככככ. דפוקה במוח.
4. המסר המזעזע של הסיפור - לספר יש מסר מגעיל וברור - כל בחורה רוצה שבחור חתיך יאיים עליה, יציק לה, יפחיד אותה, יהיה נטול רגשות ואז היא תתאהב בו ותתקן אותו. איכ איכ איכ. למה בכלל קראתי את החרא הזה? למה קניתי את זה?
דברים שאהבתי בספר-
1. ג'ארד- למרות שיש לו שם של טכנאי מחשבים, חמד של בחור, השפוי היחיד בכל המערכה המטופשת הזאת. בכל מקרה אני מציעה לכם להתרחק מהספר, לא לקנות אותו ולהזהיר את חבריכם ממנו (אם יש לכם כאלו... בכל זאת... אתם קוראים ספרים כל החיים שלכם. צאו החוצה, תראו חיים תנשמו חמצן).
חרא של ספר. פשוט ככה, לדחוף לאסלה ולהוריד את המים.

מכירים את הספר המזופת הזה? אז הוא הרס אותי. הולדן הזה הרס אותי.
לפני שאתחיל בביקורת אני אספר לכם סיפור קצר. לפני שקראתי את הספר חברה שלי אמרה לי שאני ממש דומה להולדן. שאלתי אותה מה זאת אומרת דומה להולדן? למה אני דומה לו? היא אמרה שאני פשוט צריכה לקרוא את זה ואז אני אבין שהוא ממש דומה לי. ואכן כשהחלתי לקרוא הבנתי שאני ממש דומה להולדן, דומה באופן מפחיד.
אין לי כל כך מה לכתוב על הספר. ספר נהדר. ג'.ד. סלינג'ר הוא סופר מדהים. באמת הסופר הכי טוב שיצא לי לקרוא ספר שלו. היכולת של סלינג'ר לכתוב מנקודת מבט שונה משלו, וסוף כל סוף נקודת מבט מאוד משכנעת ומלאה בדעות ובביקורת, פשוט ואוו. בן אדם כישרוני. אהבתי את הולדן כל כך, אני בטוחה שכל מי שקרא את הספר התאהב בדעות המחורבנות שלו ויכל להתחבר לפחות עם כמה מהן, זה מה שיפה מאוד בספר הזה. הספר הזה הוא פילוסופי והדעות בו גורמות לי לשאול את עצמי האם הביקורת מועברת על ידי סלינג'ר או על ידי הולדן, וזאת שאלה שקשה לי לענות עליה לפני שאקרא עוד ספרים של סלינג'ר. אני יכולה לכתוב עוד אבל כבר כתבו הכול. אז זאת הביקורת שלי בלי לחפור יותר מדי. אה כן ולמה 4 במקום 5? 2 סיבות:
1. זה לא היה ממכר מספיק (לא שיש הרבה משקל לסיבה הזאת)
2. הוא לא חידש לי כלום.

אני לא יודעת אם להתחיל בתיאור של הספר, בתיאור של צ'ארלי או במחשבות שעלו אצלי בעקבות הקריאה בספר. אני חושבת שאני אתחיל בכמה ציטוטים שמאוד אהבתי:
1."אנחנו מקבלים את האהבה שאנחנו חושבים שמגיעה לנו."
2."אתה רואה דברים. אתה לא מדבר עליהם. ואתה מבין."
3.הוא יכול לצלם תמונה של סם, והתמונה תצא מקסימה. והוא חושב שהתמונה מקסימה בגלל איך שהוא צילם אותה. אבל אם אני הייתי מצלם אותה הייתי יודע שהסיבה היחידה שבגללה היא מקסימה זאת סם.
4.מוזר לחשוב על המורים שלך כעל בני אדם,
5."אי אפשר פשוט לשבת ולחשוב שהחיים של אנשים אחרים תמיד יותר חשובים מהחיים שלך, ושזאת נקראת אהבה. פשוט אי אפשר. אתה צריך לעשות כל מיני דברים."
6"אתה תמיד חושב כל כך הרבה צ'ארלי?"
"זה רע?" פשוט רציתי שמישהו יגיד לי את האמת.
"לא בהכרח. פשוט לפעמים אנשים משתמשים במחשבות כדי לא להשתתף בחיים."
לרוב אני מתחילה ביקורת עם ציטוט, אז תדעו לכם שכשאני מתחילה את הביקורת עם שישה ציטוטים, כנראה שהספר מעולה. אבל אני לא רוצה להגדיר את הספר ולהגיד שהוא רק מעולה כי הוא הרבה יותר מזה.
בואו נתחיל בצ'ארלי. צ'ארלי הוא מקסים. צ'ארלי הוא תמים ובאותו הזמן מבין דברים שאחרים לא מבינים. צ'ארלי הוא ביישן ובאותו הזמן תמיד מספר לאנשים רק את האמת. צ'ארלי הוא אלטרואיסטי ברמות ובאותו הזמן הוא יכול להטריד אדם שהוא לא מכיר בכך שהוא שולח לו מכתבים מפורטים על חייו האישיים. בקיצור, צ'ארלי הוא הדמות הכי רגישה, אלטרואיסטית, מופנמת, חכמה ואירונית שקראתי עלייה אי פעם. ולמה אני מתכוונת כשאני אומרת "דמות אירונית"? צ'ארלי מעשן אבל משתמש בגיליון המסביר על נזקי עישון בתור סימניה. צ'ארלי מספר לסם על החלום המיני שהיה לו עלייה אבל מתבייש להקריא לה שיר שכתב לה וכן הלאה וכן הלאה. צ'ארלי כבש אותי בכתיבה שלו, בצורה הייחודית שבה הוא מסתכל על החיים, בצורה שבה המחשבות שלו זורמות לכל כיוון. אם זה כיוון שחשבתי עליו ואם זה כיוון שאף פעם לא העלתי בדעתי וגרם לי להסתכל על החיים מנקודת מבט אחרת. אני חייבת להודות שלמרות שאני לרוב שונאת שהספר מוצף במחשבות של הדמות הראשית, בכמה טוב להיות פרח קיר המחשבות של צ'ארלי הפכו את הספר למדהים, מעורר מחשבה ואני אעז להגיד אפילו פילוסופי.
המכתבים של צ'ארלי מקסימים והמחשבות של צ'ארלי, גורמות לי לרצות לראות כל סרט שבו סטיבן צ'בוסקי היה התסריטאי. כי כשקראתי את הספר חשבתי לעצמי שרק תסריטאי טוב ומסור למקצוע יכול לכתוב ספר עם כל כך הרבה משפטים שראויים לציטוט. למרות שהוא בקושי פירט על הסביבה, על תיאור המקום והאווירה הכללית הצלחתי להיכנס לאווירה ולגמור את הספר ביום מרוב שהוא מעניין.
בקיצור, פשוט תקראו את הספר.

אני אפתח בציטוט מהספר :"העולם תמיד ינסה להפוך אותך למי שהוא רוצה שתהיה. אנשים, הזמן, אירועים, כולם ינסו לגלף אותך ולגרום לך לחשוב שאתה לא יודע מי אתה. אבל לא משנה מי הם ינסו לעשות ממך, או איזה שם ינסו לתת לך. אם תישאר נאמן לעצמך, תוכל לחמוק מכל התמרונים שלהם, ואתה עדיין תהיה אתה מתחת לכול." ועכשיו לביקורת.
הספר אהבה בדרך לונדון התחיל מעולה, המשיך בסדר מינוס ונגמר לא משהו בכלל. הספר הזה הוא קלישאה אחת גדולה וחסרת חידושים. הדמויות נורא פשוטות וחסרות עומק למרות שהסופרת מנסה להציג את הדמויות כבעלות אופי עמוק ושונה, היא לא מצליחה כי הן כל כך סתמיות, כמו הספר המאוד מיותר וסתמי הזה. אני לא בטוחה אם להמליץ לאנשים לקרוא את הספר הזה או לא, אני רק יודעת שהביקורת הזאת קצרה מהרגיל בגלל שאין הרבה לכתוב על הספר הזה. הוא לא ספר טוב לדעתי כי הוא לא חידש לי כלום, הוא לא היה מפתיע, העלילה הייתה נורא צפויה והוא היה מלא ביותר מדי קיטש מזויף.
מה שכן ייאמר לזכותו, הוא ממכר ברמה של 8 במדד מ1 ל10.

כתוב בכריכה טרי טרי אבל הספר הרגיש לי מאוד רקוב. הספר הזה הוא פשוט קובץ מצטבר של כל ספרי המדע בדיוני הגרועים ביותר לנוער. בזבוז זמן מוחלט, העלילה שחוקה וכשמנסים להיכנס לאווירה של הספר, האווירה פשוט מרגישה לעוסה מכל הכיוונים ללא שום חידוש מעניין שאפשר להתחבר אליו.