לכל החברים מועדים לשמחה.
כבר משנות המדינה הראשונות עמד בן גוריון על העובדה שלא טוב לה למדינה להיות לבדה . הוא עמד כל כך שישראל תמצא בנות ברית באזור שאיתן תעשה ישראל ברית אינטרסים אשר ישמשו את ישראל כמין מעגל בטחוני- פוליטי ואשר יהוו תחליף ליחסים הגרועים ולמעגל הקרוב של מדינות ערב שאיתן נמצאה ישראל בסכסוך אלים.
ככל שעבר הזמן נמצאו כמה מדינות שאיתן יכלה ישראל לבנות קשרים במהות בטחונית - כלכלית ואשר בעזרתם יכלה ישראל לחיות ביתר קלות את הבידוד המדיני שהושיטו עליה מדינות ערב.
עבודת בניית הקשרים הוטלה על המוסד , אשר תוך זמן קצר הצליח לבנות שתי בריתות אזוריות 1) ישראלית- אירנית- טורקית, 2) ישראלית- אתיופית- דרום סודנית.
הספר דן ביצירת הקשרים, בתרומה שלהן לביטחון ישראל, לתרומה שישראל תרמה לבעלות בריתה, ולהשלכות האזוריות שהיו לבריתות האלה והשפעתן על מדינות ערב.
כמה מילות ביקורת.
אינני יודע מה קורה לכל אותם ווטרנים אשר כותבים לעת זיקנה את זיכרונותיהם ובאותו זמן מצליחים לשפוך את כל חמתם על חבריהם לתפקיד, על הממונים עליהם ועל המדיניות עצמה.
נפגשתי בתופעה הזאת כבר בכמה ספרים שהאחרון שבהם היה סדין אדום בו שפך המחבר דליים של רפש על חבריו, תוך כך שלהם לא נישארה זכות התגובה בשל העובדה שהם עברו מעולמנו לעולם שכולו טוב.
גם בספר זה ממעט המחבר לקשור כתרים למי שעשו, בנו והוליכו את המהלך.לשיא הביטול ואני מרשה לעצמי לכתוב הזילזול מגיע המחבר בדילוג ובחוסר ההתייחסות להובלת הכורדים במהלכי קרב שכתובים רק
בספרי התהילה- של סגן אלוף צורי שגיא , שבכוחות דלים ובנשק מועט הצליח להוביל כוחות של המיעוט הכורדי ״פשמרגה״ ( בהנהגת מוסטפה בארזני בזכות לטוב), ולחסל שתי חטיבות עירקיות תוך תנועה לפיתה
וכיתור של כוחות גדולים וחזקים מהכוחות הכורדים.
וכדי לקצר, אני ממליץ על קריאתו של ספר זה למרות שאין הוא כתוב לפרטי פרטים ( אולי מטעמי ביטחון שדה), אבל יש בו כדי ללמד ולהאיר את עיננו לגודל ההשגים של מדינת ישראל הצעירה, ואת העובדה שגם היום ניתן לבנות בריתות בפריפריה של ישראל שתמלא צרכים בטחוניים וכלכליים.
חג שמח לכולם,
טוביה

















