"כאן 311... כאן 311... נפגענו, נפגענו... אנחנו נופלים... זעק בבהלה לתוך פיית מכשיר הקשר. נקודת ציון מעל ציר עכביש 55... קילומטר וחצי מזרחית לתאג"ד... כאן 311 אנחנו נופל..." (עמוד 66)

אני מקווה שאף פעם לא נשמע משפטים כאלה, וחצאי משפטים שמתעופפים מענני השמים ליושבי הקרקע אי-שם למגדל הפיקוח...

את הספר סיימתי לקרוא אמש, לאחר מספר ימים קרים מאוד, שנחתו על פיסת המדינה הזו. אני לא זוכרת שאי פעם הנעתי את המכונית, כשמד הטמפרטורה החיצונית עמד על שתי מעלות צלזיוס. בלילות הקרים האחרונים זה הספר שחיבקתי, ואיתו יצאתי למסע של 562 עמודים.

בדרך-כלל כשאני מסיימת ספר, אני לוקחת לעצמי הפסקה ב"קטנה" ויושבת עם עצמי לכתוב. אחרי הספר הנוכחי, הייתי זקוקה להפסקה ארוכה יותר. סיימתי לקרוא ויצאתי לטיול קצרצר חמושה בכלבי הנאמן, להביט על השמים הבהירים, שהיו זרועים בכוכבים כיהלומים קורצים. כל כוכב הוא אות... האם אלה האותיות של אלוהים? האם זה כתב-ידו? לא יודעת, אבל בטוח אלה אותם הכוכבים שהטייסים שוחים ביניהם בלילות...

הרבה אוויר נחוץ בשביל לכתוב על הספר עב הכרס הזה. אני מודה שבחלק האחרון, ניראה כאילו ליבי דילג על כמה פעימות ועצר מלכת... WOW !

הספר מתחיל בפרולוג בתאריך 13.12.2014, כ-41 שנה לאחר מלחמת יום כיפור. על הסצנה מופיעה דמות פוסעת לאיטה, בשכונת ילדותה, ברמת הטייסים לפגישה השבועית עם הפסיכיאטרית. מאז שהוגדר כנכה צה"ל, פגוע פיזית והלום קרב, הוא נוהג לפגוש את הפסיכיאטרית פעם בשבוע.

לאחר הפרולוג כשבצידה תמונות ילדות, משה גל מחזיר את הקורא כארבעים שנה לאחור... למלחמת יום כיפור הארורה. גם אני זוכרת את המלחמה הזו. לא אשכח לעולם את מבטיהם של האנשים שנסו מבתי הכנסת, פשטו את מדי הקדושה, ועטו עליהם מדים מקומטים שיצאו מהבוידם.

משאיות ואוטובוסים עמדו ברחוב, והעמיסו אל בטנם פרחים עטופי מדים ירקרקים... בעלי המדים חיבקו ביד אחת את האישה שהייתה לצידם, רק לפני כמה שעות בלילה, או את האם הדומעת והילד שזועק: אבא אני אוהב אותך... אל תשאיר אותי לבד...

הספר נע על שני צירי זמן שסרן גדי גולן וסרן דיוויד אברבוך במרכז העלילה. שניהם טייסי קרב במילואים. שניהם כריזמטיים, גבוהים, יפים ובני 27.

בשרות הסדיר שניהם שרתו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה. דיוויד וגדי מעולם לא נפגשו לפני המלחמה הזו, אך הגורל של שניהם לרבות זהותם מצטלבים כצמה קלועה.

לשני הגברים הללו מצטרפות דמויות נוספות: סיגל (חברה של גדי גולן), תמר (אחותו של גדי גולן), ד"ר ג'ודי סטון מנתחת הראש המדהימה, ד"ר אייב קנולר, ארנולד, גברי בעל לב הזהב, ג'ינפר, ראסל, גי'ק המקסים והאופטימיסט, פרנקי, גו'ליה, אמיר ועוד.

גדי הכיר את סיגל בטכניון בלימודי ההסמכה להנדסאות אווירונאוטיקה. סיגל בת 24 ילידת קיבוץ גבעת חיים. עבדה כרכזת אווירונאוטיקה ואסיסטנטית של דיקן הפקולטה. שניהם תוארו כזוג יונים. היא יפיפייה, חטובה, שזופה, עם עיניים ירוקות, חכמה וגם עקשנית... הוא ספורטאי, גבוה, עם עיניים ירוקות ונבונות. שניהם יחדיו היו כפרח וגבעולו. סיגל הייתה אהבתו הגדולה של גדי וחברתו לחיים, במשך שנתיים ונשאה ברחמה את פרי אהבתם... את "ע-ת-ל-י-ה".

דוויד אברבוך יהודי שנולד במינסוטה שבארצות הברית, גרוש, יתום מגיל 15, פטריוט שבגיל 17 החליט לעלות לארץ. סיים את לימודיו בפנימייה צבאית בבית-הספר הריאלי בחיפה, ומשם ישירות לצה"ל. דיוויד התקבל לקורס טייס, והפך לטייס מסוקים בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. בתום השרות שב לארצות הברית ללימודי משפטים, נישא, התגרש והקפיד לחזור לארץ לשרות מילואים. לאחר גירושיו הוא קבע את מגוריו בישראל.

גדי ודיוויד שני מלאכים שדמו אחד לשני, לא רק במראם החיצוני, אלא גם בסוג הדם שלהם: סוג דם אציל "O".

ב-6.10.1973 בשעה 14:00 האדמה רעדה... גדי ודיוויד מוזעקים לבסיס חיל האוויר תל-נוף, ונשלחים לתעלת סואץ אל מול כוחות הצבא המצרי. מהמשימה הזו חוזר רק אחד מהם... פצוע אנוש, ללא הכרה, שרוף כגפרור שכל זכרונותיו נמחקו כלא היו, והוא מתעורר במרכז הרפואי ע"ש פרנקלין דלאנו רוזוולט בוושינגטון, במחלקה הנוירולוגית...האם זה דיוויד? האם זה גדי? מכאן גדי/דיוויד ואנחנו יוצאים למסע לא קל, ברחבי ארצות-הברית בליווי דמויות נוספות שונות וססגוניות.

ובארץ, מה קרה בנתיים? ב-17.4.1974 נולדה עתליה, סיגל המשיכה בעבודתה בטכניון עד שכוחותיה שבו אליה, והחליטה לפנות לדרך עצמאית משלה... הנאמנות לגדי נשמרת לאורך כל הדרך, ועתליה יפת התואר ונחושת הדעת, גדלה לצד האם, ללא אבא עם ביקורים בבית העלמין... עמוד 207: "אמא, את אמרת לי שנוסעים לאבא, אבא נמצא שם למעלה בשמים, אז איך נגיע אליו? זה לא מספיק גבוה פה. אמא, בפעם הבאה שנבוא לבקר כאן אז ניקח איתנו סולם גדול ורמקול ונוכל לדבר עם אבא"...

חייהם של דמויות הרקע שהוזכרו שוזרו באומנות לתוך השאלה: מי מהשניים חזר מהמלחמה... תמר לא שקטה עד ש... סיגל התעקשה... ועתליה הקסימה אותי בנחישות דעתה.

קל להתאהב בדמויות אני התאהבתי בכולם ובמיוחד בג'יק האופטימיסט הבלתי נלאה. קסם של איש שראה מה שלפעמים אנחנו גם לא רואים... עמוד 484: "שון חברי היקר, שים את מבטחך באלוהים שאתה כל כך מאמין בו, אבל זכור לעזור לו לעזור לך, כי אונייה בתוך בקבוק לא תפליג לשום מקום."

לכל המסע הזה משה גל טווה אירועים היסטוריים רבים כמו: ביקורו של אנואר סאדאת, הסכם השלום עם מצרים לצד אירועים פרטיים ואישיים.

זהו סיפור אהבה מטלטל, מותח, מרתק, סוחף, מלא בחמלה ומגוון רגשות שמתחיל באוקטובר 1973 ומסתיים ב-1914 בפלורידה.

הספר הזה מספר על אנשים בודדים שאפילו מנורה בתקרה משמשת להם חברה (עמוד 489). אין כאן רוע... יש כאן רק טעות, המפגישה אותנו עם דמויות עם לב ענק, מלאי בחמלה אנושית, נדיבות ונגיעות רבות של חוכמת חיים, משולבות באינטואיציה חדה כסכין. תמצאו כאן הרבה אהבה ורסיסים ממנה חולפים כמטאורים, במיוחד בראשו של הלום קרב. הלומי הקרב לעיתים לא מכירים ברגש שנקרא אהבה...

לספר הזה צריך נשימה עמוקה. כתולעת ספרים, אני מודה שמזמן זה לא קרה לי. משה גל כותב בגובה העיניים ומצליח בכישרון ייחודי, לקלף את השכבות שהאדם עוטה על עצמו, כדי לא להסתנוור מהאמת שעומדת מולו.

יש קוראים/ות שאולי התכווצו עקב עוביו. אזי אל תיבהלו, הספר שווה את המסע. ממליצה בחום. יכולתי להמשיך להרקיד את אצבעותיי על המקלדת עוד ועוד, אבל אני אתן לכם/לכן לצאת למסע החוויתי הזה עצמאית, לא תצטערו. כשתסיימו אנא קראו בשנית את הפרולוג שמופיע בתחילת הספר.
לסיום, חבקו את הספר לחיקכם והכינו לעצמכם כוס קפה... מזהירה שייתכן ויהיו כאלה שעיניהם ידמיעו...
משה גל, תודה על הספר וההקדשה האישית...ואין ראוי ממך למילותיי אלה.
לי יניני
נ"ב: עתליה שייכת לאותם הילדים של חורף שנת שבעים ושלוש... ("חורף 73'" שיר שאני מאוד אוהבת שנכתב ע"י שמואל הספרי, והולחן ע"י אורי וידיסלבסקי)

אחד הדברים הגרועים והמיותרים ביותר שאי פעם ראו אור. שם דבילי, "סופר" מעצבן שדוחף את הספר הרדוד שלו באגרסיביות בכל חור. נמאס!

הגעתי אל הספר בעקבות המלצות בקבוצת הקריאה בה אני חברה בפייסבוק.
בגדול מסופר על גדי גולן, טייס בחיל האויר הישראלי, בחור מוצלח לכל הדעות שמסוקו מתרסק במלחמת יום הכיפורים. טייס המשנה הוא טייס בשם דיויד, שבמקררהההה יש להם את אותם נתונים פיזיים ובטעות הם מחליפים ביניהם את דיסקיות הזיהוי, מה שמוביל לכך שגדי, הניצול מההתרסקות מזוהה כדיויד, ומאחר ואיבד את זכרונו הטעות ממשיכה...
הייתי תחת הרושם שיש בספר תעלומה שתתגלה רק בסופו - מי משתי הדמויות דיויד וגדי באמת נהרג בהתרסקות המסוק, אך בפועל אין שום תעלומה. ברור מן ההתחלה שגדי הוא זה שניצל.
גדי השאיר ארוסה בהריון שנשבעת שלא יהיה גבר אחר בחייה אחריו, הורים ואחות שלא מפסיקה לחלום שהוא חי...

היו לי כמה בעיות עם הספר הזה ואני אשתדל לציין אותן מבלי לעשות ספויילר

גדי מתעורר ללא זיכרון בבי"ח בארה"ב ועל אף שאובדן הזיכרון מפריע לו מאוד הוא מסרב להיפגש עם מפקדו מחיל האויר ועם סיגל ותמר (הארוסה והאחות) שמאוד רוצות להיפגש עמו כדי לשמוע על רגעיו האחרונים של אהובן. לא ממש אמין בעיני העניין הזה. נותן תחושה שהסופר כופף את הסיפור כדי שיתאים לתכנית..

מעבר לכך, הפריע לי שבערך כל בחורה שפגשה את גדי התאהבה בו, בכל מקום שהוא הגיע אליו הוא מצא "מלאך מושיע" שעזר לו להסתדר.

יש מס' מקרים של "כמעט" מפגש בין גדי לאנשים מעברו שיכלו לזהות אותו, אך בסופו של דבר וכאן אולי יש ספויילר קטן!!!
לוקח יותר מ-20 שנה עד שמתגלה האמת מה שבעיני היה מוגזם ונמשך כמו מסטיק
אבל השיא הוא שאחרי כמעט 600 עמודים לא זכינו לקבל סוף ברור אלא קדימון לספרו הבא של הסופר, מה שנקרא to be continued...

אז אני לא אגיד שהספר אינו קריא וברובו הוא זורם ונעים לקריאה אבל סיימתי אותו בעיקר מעוצבנת

ספר מאד מיוחד הן לטוב והן למוטב. הרעיון הבסיסי מבריק ובמציאות הישראלית יכול להיות ויכול לקרות. הכל התחיל בשל החלפת דסקיות הזיהוי של הטייסים בשגגה , בעת היותם במקלחת , על ידי חיילת בחיל האויר. כאן התחלת הדרמה הגדולה של הספר. העלילה מיוחדת. ההגשה לא כל כך. לטעמי האישי כל, או לפחות, רוב התיאורים הפורנוגרפיים פוגמים באיכות הספר וברמתו הספרותית. נושא כאוב ודרמטי כפי המתואר בספר מאבד מעומק הכאב ע"י התיאורים המתאימים לספרות צהובה. בעיה נוספת שמעיבה על קריאת הספר היא פתיחת נושא ואי סגירתו כמו החיפוש של תמר שנקטע באיבו ללא כל מילה על מה שקרה אתה . מדוע כל מי שעוזר לגיבור גדי מוצא את מותו ? כמו ד"ר ג'ודי , כמו ראסל. נניח שעל ההתנהגות של הגיבור אין שליטה בשל היותו הלום קרב אך מה קורה עם עוזריו ומסייעיו מדוע הם נענשים? והסוף המר שאין לנו בטחון האם גדי נהרג או עדיין ממתין לנחיתה. לסיכום ספר מיוחד שאי אפשר להניחו מן היד עד לסיומו עם הרבה הפתעות ולצערי עם יותר אכזבות.יכולתי לכתוב עוד ועוד אולם אסתפק בזאת . לידיעת הסופר בעמוד 139 ישנה טעות מהותית כאשר בקטע ההשלישי לקראת סיומו כתוב "סיגל" אולם צריך להיות "ג'ודי".לסיום אומר שהיתי שמח לשוחח עם המחבר.

בהמשך לביקורתי דלעיל הריני להוסיף את הדברים הבאים: שוחחתי אישית עם המחבר אשר חזר אלי לאחר שצלצלתי אליו והשארתי הודעה. בשיחה אתו נתגלה כאדם מדהים. אמר לי שגדי נשאר חי. והוא כותב עתה את חלק ב' של הספר אשר יספר על המשך החיים של גדי עם חברתו ועם בתו עתליה. כותב ספר נוסף מלא הפתעות. ענה לי על שאלותי שהצבתי לעיל. שמח לדבר אודות הספר.

שמעתי על הספר המון, קראתי המלצות רבות עליו. הגעתי לספריה וראיתי את הספר: עב כרס עם כריכה לא מושכת במיוחד אבל שאני לא אקרא אחרי ההמלצות? בוודאי שאשאיל. מצאתי את עצמי מתחילה לקרוא ופשוט שום דבר לא עניין אותי פרט לגדי, דיוויד ומה שקורה שם..:) הספר כתוב בצורה יפה ומושכת בהחלט הייתי זקוקה לכמה נשימות עמוקות בכדי להמשיך לקרוא. הצטערתי שנגמר. אל תסתכלו על העטיפה ואל תבהלו מהעובי הוא נגמר בצ'יק. אני נהנתי ובהחלט ממליצה לקרוא וכמה שיותר מהר. תהנו

האהבה שלי לשיריו של בוב דילן תמיד היתה קיימת. לפחות מאז שנחשפתי אליהם בתיכון. מאז חשבתי שהוא זמר מדהים. השבוע הופתעתי לשמוע שהוא קיבל נובל לספרות. אחר כך חשבתי על זה עוד מעט ושמחתי. הרי שיריו של דילן הם 80 אחוז מסר ומעט מנגינה. יש בהם תוכן טוב להזין עשרות רבי מכר אם רק היה בוחר לעשות זאת. ולמה אני כותבת את זה דווקא בהקשר של גפרור?
כי גם במקרה הזה הרמתי גבה כשהתחלתי לקרוא. זה אחד הסיפורים היפים, מרגשים מהפנטים שקראתי. אבל זה לא ספר. זה תסריט. זה סרט. המסר בו כל כך עשיר שממש רואים את הסצנות מול העיניים. לפעמים אפילו דמיינתי את הוראות הבמאי ברקע.
וכשאני חושבת על זה בהקשר של בוב דילן אז הכל מתחבר לי. הגפרור כמו השירים של דילן הם יצירה ראוייה לפרס, אולי לא נובל לספרות אבל כן. פרס.
אז אתן יכולות לחכות לסרט אם יהיה כזה, הערכה שלי שהוא יהיה אפילו טוב מהספר או שתוכלו לקרוא אותו כבר עכשיו תוך שאתן חוזרות ומשננות לעצמכן טוב בראש שזה לא ספר כמו שאר הספרים. זה בוב דילן שר להיט או שלאגר ענק בקולנוע. זו יצירת מופת אמיתית עטופה בכריכה צבעונית.

גילוי נאות – את הספר קיבלתי לסקירה מאיפבליש.
גפרור, אחחחח, גפרור, מישהו שיחבק אותי...קראתי את הספר ובהחלט יש לי מה לומר עליו.
הספר מגולל סיפור של שני טייסים גדי, ישראלי, מלח הארץ ודיוויד, יהודי אמריקאי (הדומים זה לזה) אשר גורלם ואף זהויותיהם הצטלבו בשרשרת אירועים עוצרי נשימה.
מבלי לעשות ספויילרים (עד כמה שניתן), במהלך מלחמת יום הכיפורים, יוצאים גדי ודיוויד, טיס וטיס משנה למשימה – בה אחד מהם נפצע אנושות והשני נהרג, מיהו מי ? מה קרה בסוף ? את זה אותיר לכם לגלות.
הספר משתרע על פני תקופה של כ- 40 שנים, שבה אנו עוברים מסע מטורף בין עבר להווה, בין הדמויות השונות, בצורה מרתקת. בכל שלב מתווסף נדבך נוסף לחשיפת האמת, כאשר כל העת מקונן בנו הספק, מהי אותה אמת.

הספר כתוב בצורה רהוטה, מעניינת ומותחת, כך שלא אחת מצאתי את עצמי מחסירה פעימה.

בהחלט ספר יוצא דופן ומרתק.

הספר מעולה מרתק מעניין וסוחף, אומנם טרם סיימתי קריאתו אבל כבר אני יכולה להמליץ עליו בחום 2.03.16 . הנה היום סיימתי לקרוא 11.03.16 ואין לי מילים מתאימות לתאר את העלילה הכתיבה והנושא הכללי בספר. רומן על רקע מלחמת יום הכיפורים. על פי הסוף אני מאמינה שיהיה המשך לספר המיוחד. לקח לי זמן כי בתקופה זו הייתי מאוד עסוקה. אבל הספר כל כך סוחף חזק ומרתק. אני מקוה שהתיאור קרוב לפחות לאיכות שאני מנסה לתאר. ממליצה בחום ממש לכולם לא להחמיץ את הספר.

את הספר הזה קרתי לפני כחודש,כאשר לקחתי אותו לידיי לא ידעתי שאשבה בקסמו יש בו הכל,מתח,הסטוריה,רומנטיקה,אינטימיות,הספר משאיר המון תהיות על מה שקרה בשנת 1973 (לא ספויילר כתוב בגב הספר) וכאשר מסיימים אותו עדיין יש מחשבות עליו,מומלץ בחום מי שלא קרא עדיין,קדימה.....