אינטליגנטי ואלגנטי, זוהי הגדרתי ל"סמל האחרון" בשתי מילים.
אבל אם אתם ממש מתעקשים, אני יכולה לספר עליו ביותר משתי מילים, ליתר דיוק, ב 492 מילים. (תבורך פקודת ספירת המילים בוורד)
למה אינטליגנטי? כי הבנאדם לוקח כמויות עצומות של חומר מרתק ולא מוכר, ומרכיב ממנו סיפור מעולה.
ולמה אלגנטי? כי הוא עושה את זה במין חינניות כובשת. לעולם לא תרגיש שהוא סתם דוחס מידע לצורך הקוריוז. הוא משכיל לשלב את כל העסק בעלילה בצורה מעניינת.

הספר הזה מזכיר הרבה יותר את צופן דה וינצ'י מאשר את נקודת ההונאה, כנראה משום שהוא כולל את אותה דמות ראשית – רוברט לנגדון חוקר הסמלים, ועוסק פחות או יותר באותם מוטיבים.
שוב יש לנו עסק עם חבורה מסתורית, ושוב מדובר בסודות שמישהו שומר כבר שנים ומאידך מישהו מנסה בכל הכוח לחשוף. עוד פעם יש בסיפור דמות מרושעת בצורה דוחה, הזויה ואכזרית עד כאב בטן. (מי זורק בנאדם למיכל מלא אתנול ודיונון ז''ל? דוחה.) ואת רוברט לנגדון כמובן, וטוויסט מפתיע בטירוף לקראת הסוף לגבי אחת הדמויות, כמו תמיד.
אצל בראון הטוויסט הסופי תמיד הזוי במיוחד. הוא יודע להסתיר אותו בעלילה בצורה כל כך חכמה, שאין לך מושג מאיפה זה ייפול עליך ומתי. (למודת ניסיון מספריו הקודמים- ניסיתי לנחש בעצמי. לא הצלחתי.)

בכלל יש הרבה מאד קווי דמיון פנימיים ומעניינים בין צופן דה וינצ'י לסמל האבוד, למשל – בספר ההוא דה וינצ'י היה אחד הכוכבים הראשיים שמוזכרים לאורך כל הספר, ופה בחר בראון את אלברכט דירר, שנקרא גם "דה וינצ'י של הצפון".
יהיו שיאמרו שזה משעמם, כל הספרים אותו דבר עם אותו רעיון, אבל בעיני זה נפלא. משום שנהניתי כל כך מצופן דה וינצ'י, והבעיה היחידה היתה שחשבתי שיארכו שנים ארוכות עד שאשכח לגמרי את כל הסיפור - ואוכל לקרוא אותו וליהנות שוב. והנה גיליתי שיש עוד שניים או שלושה ספרים דומים בדיוק במבנה ובצורה שעשויים להסב לי את אותה הנאה בדיוק, וכיף לי עם זה.

בראון הוא חובב גדול של עלילה ארוכה וקצרה, זאת אומרת, שתיים עשרה שעות (או יממה, תלוי באיזה ספר) שנמתחות וממלאות שש מאות עמודים. "כמו להיות על רכבת הרים" כתוב בתקציר האחורי, וזה דימוי ממש נכון. לא יודעת מה איתכם, אבל רכבת הרים היא אחד הסיוטים שלי – אחרי ניסיון בודד. כשאתה עליה אתה בטוח שזה אורך יובלות ולעולם הזוועה הזאת לא תיגמר, וכשיורדים סוף סוף, המומים ומבולבלים ועורכים ספירת מלאי לאיברים - מגלים שעברו רק כמה דקות. הספרים של בראון הם רכבת הרים מופרעת במיוחד.

אחד הדברים המדהימים הוא לגלות עד כמה כל הדתות בעולם שואבות השראה מן היהדות. שני הספרים הללו של בראון עוסקים בכך הרבה – מבלי לדעת. זאת אומרת, הם מציגים כחלק מן העלילה שאלות שמבחינתם הן חידה מסתורית, בעוד שכל ילד אצלנו נולד לתוך מציאות שבה כל התשובות נמצאות באופן הפשוט ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כוכב אחד ירד על הקטעים שתיארו בפירוט רב ומצמרר את מעלליו של מלאך. זה היה אכזרי, דוחה ומזעזע מידיי. התיאורים הסדיסטיים הללו לא הוסיפו לי דבר מלבד כאב בטן מטורף. בראון הגזים איתם לחלוטין. אני מניחה שהוא פירט את הזוועות הללו כדי שהטוויסט בעלילה יהיה מפתיע והזוי פי כמה, אבל עדיין, זה בוטה ומגעיל הרבה יותר מידיי.
חוץ מהעניין הזה, ארבעה כוכבים מגיעים לו ביושר.

נ.ב. למה יש לי תחושה שיהיה כאן איזה אובססיבי שיתחיל לספור לי מילים?

אקזוטיקה, דימויים מדהימים והתנועה הלתי פוסקת הם שהופכים את הספר הסמל האבוד לספר שאי אפשר להניח מן היד.
ספר נפלא, מותח ומהנה, כמו להיות על רכבת הרים.

זו אינה ביקורת כי אם מכתב אהבה. מכתב אותו חיכיתי לכתוב כבר זמן רב, ולא מצאתי את המילים להביע את נימת הרגש המדוייקת.

בתמונת הפרופיל שלי אני יושבת בשדה התעופה של עמאן, ירדן, מחכה לטיסה לישראל בחזרתי מניו יורק ו'הסמל האבוד' בידיי. חמש שעות המתנה ברוטו שרק רציתי שתמשכנה עוד קצת כדי שלא אצטרך להתנתק מהספר.

דן בראון כותב נפלא, מותח, מרתק - זה לא נתון לוויכוח, זו אקסיומה. אבל ב'סמל האבוד' הוא מתעלה על עצמו פי כמה וכמה, מה שמגביר את חוויית הקריאה לרמה כמעט בלתי אפשרית. מעבר לניסוח המדוייק והמבריק, הכתיבה שלו היא תבונתית ובונה לך חיים שלמים; לא את החיים של גיבוריו, אלא את חייך שלך - הקורא. הוא לא מספר לך מה את אמור לדעת, אלא משתף אותך בהליך מבראשית כך שתגיע לידיעה בעצמך.

יכול להיות שהספר נקרא לרוב כספר מתח עלילתי, אבל בשבילי בלטו מעל הכל ערכי החיים, המסורת, הדת והאנושות.

וכל זה גם מפחיד אותי מאוד: האם אנחנו אלוהים, בני עליון?

בסיכומו של דבר, ובשפה הרבה פחות יומרנית: עברה שנה מאז התוודעתי לנפלאות הספר והסופר - ואני מאוהבת!
:-)

האם רוח יכולה לברוא חומר?גם אם באופן חובבני נוגעים בנושא זה בספר, עדיין היה מעניין לדוש בנושא שוב.

הספר מותח וקראתי אותו בשקיקה.הוא נוגע מבחינתי בשתי נקודות עיקריות שמניעות את כל הסיפור:
אחד הוא התא המשפחתי שעליו יקום ויפול דבר ובסוף הספר אכן נופל דבר.
והנקודה השניה היא קבוצה של אגודה סודית שאכן קיימת בעולם ויש עליה סיפורי קונספירציות ומאמינים רבים שהולכים אחריה בעיניים עצומות בשם:"הבונים החפשיים".

הספר מאוד מזכיר את צופן דוינצ'י,אין ספק שהסופר עשה תחקיר ארוך בנושא דתות ואמונות בעולם,הוא בעצם עשה ערבוביידה שלמה ודי מפוזרת על מרכיב האלוהות בחיים
אבל בגובה העיניים בלי להעליב אף אחד הרי אנחנו מככבים
בספר פה ושם.
יש הרבה רעיונות מוצלחים בספר כמו:"אנחנו אדוני היקום שלנו" או "המחשבה האנושית יכולה ממש לשנות את צורתו של העולם הגשמי"...וכן הלאה, הספר מלא בתיזות וסמלים הלקוחים מכל הדתות והזרמים בעולם כולל ספר הזוהר .

ספר מומלץ רק עם משקה חם בתוך המיטה ביום חורף קר.

ארגון סודי, מחתרתי (אמיתי!) שהתפיסה לגביו נעה בין גברים קשישים ולא מזיקים שאוהבים להתחפש לבין קנוניה מחתרתית של סוכני כוח שמנהלים את העולם,
כל העניין סביב "הבונים החופשים" - ארגון שכמעט לא ידוע עליו כלום - ללא ספק..עושה את העבודה!

הספר גדוש בעובדות אמיתיות מה שגורם לקורא להיסחף בין דפיו, אין ספק שהיו רגעים שהזדעזעי עד עמקי נשמתי!! מה שגרם לי לא לקרוא את הספר לפני השינה... אבל חוץ מזה סוחף,מרתק,ענק! את ה-150 העמודים האחרונים קראתי בלי להניח את הספר אפילו לרגע..

זה הספר הראשון של דן בראון שאני קוראת, נהנתי מאוד, אין ספק שאנסה עוד כמה!
ספר מעולה, ממש חבל שהסתיים... :)

קראתי את כל חמשת הספרים שיצאו עד עכשיו לדן בראון (בעברית לפחות) ולפי דעתי זהו ללא ספק הטוב שבהם!
הספר אולי ארוך אבל אחרי 50-60 עמודים אתה נכנס לתוך העלילה ולא יכול להפסיק לקרוא.
זהו הספר השלישי של בראון שעוקב אחר עלילותיו של רוברט לנגדון (אחרי "צופן דה וינצ'י" ו"מלאכים ושדים"). הפעם הוא עוסק באגודת הבונים החופשיים ובמישהו המנסה להורסה מבפנים.
ספר מחכים ומעניין לכל אורכו שפשוט אי אפשר להניח מהיד. מומלץ בחום!

****

חיכיתי הרבה לדן בראון הבא שייצא. די אהבתי את הקודמים שלו, הם סוחפים, אינטיליגנטיים, ולא לגמרי צפויים. אני מעריץ אנשים שמצליחים לתפור עבודת מחקר אינטנסיבית על דברים שהם לעתים מדעיים יבשושיים משהו, או סתם "גיקיים", לסטורי-טלינג מעניין. יגידו מה שיגידו על דן בראון, אבל הוא בהחלט עושה את העבודה.
הספר הזה נפתח לא רע, וגולש די מהר לסיפור בלשי מותח מאוד, שמתנהל בכמה וכמה מישורים במקביל. מהיכרותי את הראש של בראון די מהר ניחשתי עוד לפני אמצע הספר כמה דברים מהותיים - מי הרע באמת, מי הטובים וכדומה. עם זאת, לא ברור ממש לאן זה ימשיך, ואני חייב להודות שלמרות שהספר מאוד מותח ושומר על המתח הזה ממש כמעט עד הסוף, והקריאה מספקת מאוד, מלאה (אפילו קצת יותר מדי) פרטי טריוויה, על הבונים החופשיים, אמונה ומדע וכדומה, הוא קצת טרחני בקטע הזה, ועולה על העצבים אחרי שלב מסויים. עם זאת, יש כמה אנקדוטות מעניינות, למשל שמילת הקסמים "אבראקדברה" באה במקור מארמית, והמשמעות הפשוטה שלה - אברא כאדברה - אברא תוך כדי שאני מדבר. שזה למעשה המשמעות של קסם, לעשות יש מאין, במילת קסמים.
הסיבה העיקרית, בהקשר זה, שהספר לא מקבל אצלי חמישה כוכבים, זה המאה או משהו עמודים האחרונים, שבראון דוחף לך בכוח עם כפית ענקית את כל הדברים שהוא לא הצליח לדחוף כמו שצריך במהלך הספר או הספרים הקודמים (למרות שהוא חזר עליהם אלף פעם). יאללה, הבנו, לאדם יש כוח! אלוהים נמצא בתוכנו! ואני מת על זה שהוא כל הזמן חוזר על זה שכל הזבל הניו אייג'י שהוא עורם על פתחנו הוא האמת, זה לא סתם זבל ניו אייג'י.
עד המאה עמודים האלה, ספר לתפארת. עם קצת אנטי קליימקס, אבל שיהיה. באמצע הספר הייתי במתח. בסוף הספר הרגשתי קצת מרומה. מה, זהו? מכל הבלגן שהיה עד עכשיו, זה הפיתרון?! פחחחח.


****

קודם כל - הספר מתאים לכל אוהבי הקונספרציות, המדע, ההיסטוריה, האומנות והמתח. כי יש הרבה מכל אלה בספר. זהו בהחלט לטעמי הספר הטוב ביותר שכתב בראון עד כה. במרכזו האחווה הכי מושמצת בעולם- הבונים החופשיים. הרקע- וושינגטון די סי. האמצעי- טכנולוגיים, מדעיים, מודיעיניים והרבה תזוזות, מתח, שינוי צדדים ואומנות. הפעם פרופ' לנגדון יוצא לעזרת חבר ומסתבך בפרשייה שעלולה לשנות את העולם כפי שאנו מכירים אותו. אם מתח או היסטוריה זו כוס התה שלכם- קחו את הספר הזה. אתם תסיימו אותו בלגימות ענק ולא תוכלו לעזוב אותו עד שתסיימו. מובטח. ספר מבריק.

דן בראון התחיל למחזר את עצמו וזה ממש עצוב.
את צופן דה-וינצ'י אהבתי מאוד. מלאכים ושדים היה פחות טוב, וזה ממש בינוני.
נתחיל בזה שה"מדע" שהוא מסתמך עליו הוא אפילו לא מדע בדיוני אלא פשוט שרלטנות.
מי שרוצה להבין עד כמה זה קישקוש, שיחפש בויקיפדיה : המכון למדעים נואטיים
ברגע שזה הבסיס לספר, שום דבר טוב לא יכול לצאת ממנו.
בשואה התחתונה הייתי אומרת - בינוני מינוס.